הדרך ארוכה ומפותלת

לאלבניה הגעתי כבר ממש במקרה.

ימים אחרונים בבולגריה, יאלי נסעה הביתה ואני צריכה להחליט על כיוון.

פפי, העובדת בת השישים מהוסטל הכוכב האדום בסופיה, הציעה לאמץ אותי כדי שלא אצטרך לעזוב, אבל האמת היא שמתאים לי להמשיך הלאה. בולגריה תישאר הרפתקה שלי ושל יאלי ביחד, ועכשיו הגיע הזמן לעבור הלאה ולהמשיך לבד. רעיונות עלו וירדו ושוב עלו -; מקדוניה נשמעת כמו מקוֹם טוב לטייל בו ואולי קרואטיה? או סלובניה, יחד עם הבחור המדהים שפגשתי אתמול והזמין אותי להצטרף אליו? או אולי... הבנתם את העניין. מסתבר שכשכל האפשרויות פתוחות אני מרגישה קצת אבודה. חסר לי איזשהו עוגן לטוות סביבו את הטיול שלי - יעד להגיע אליו ומשהו לעשות. בעצם לא באמת משנה לי לאן לנסוע. כל מקוֹם יהיה חדש, כל מקוֹם הוא מעניין ומזמן הרפתקאות. אחרי שהבנתי את זה, נכנסתי לאינטרנט והצעתי את עצמי להמון אנשים ב-HelpExchange. כל מי שנראה לי טוב ונמצא בטווח אוטובוס מסופיה, במדינה שעוד לא עברה ליורו. ישבתי וחיכיתי. התשובה הראשונה שהגיעה היתה החלטית ותמציתית: ";Yes, no problem. Come!". מה צריך יותר מזה?

סקוט, בחור בריטי שפתח הוסטל באלבניה, הזמין אותי לעזור בהוסטל שלו. ואני, כשמזמינים אותי אני באה. פשוט? לא ממש... מסופיה יש אוטובוסים כמעט לכל אירופה -; אפשר לקחת סדרת אוטובוסים בכרטיס אחד עד לונדון! אלבניה לא נכללת ביעדים האלה, מסתבר, וצריך לקחת אוטובוס למקדוניה ומשם להמשיך. מתי יוצא אוטובוס ממקדוניה לאלבניה? אין לדעת. הלכתי על המזל. בתום שמונה שעות הנסיעה לסקופיה בירת מקדוניה גיליתי שיש אוטובוס המשך עוד שעה, שיגיע לטיראנה ב-4 לפנות בוקר, או מחר בבוקר, מה שמחייב לבלות את הלילה במקדוניה. מה עושים עכשיו? בלי מפה, בלי כסף מקדוני, בלי שום מילה בשפה המקומית? נשארתי רק עם החיוך שלי והמילים שהצלחתי ללמוד בבולגרית להסתמך עליהם. לא להאמין -; אבל זה הצליח! טרמפ עם נהג מונית להוסטל קטן ומקסים (Art Hostel), אפשרות לשלם בקבלה ביורו והלב הטוב של איבנה וחבורתה סידרו לי את הלילה.

 איבנה היא פקידת הקבלה בהוסטל -; סטודנטית מקומית לאמנות, בחורה מתוקה מאין כמוה. היא החליטה שאם יש לי רק לילה אחד בסקופיה כדאי שהוא לילה ממש מוצלח. בתור התחלה היא סימנה לי מסלול טיול מעגלי שיוצא מההוסטל וחוזר אליו דרך הנקודות היפות (או המפורסמות) בעיר ושלחה אותי לדרך. כעבור כמה שעות הרעב התחיל לנקר ואני תהיתי איך תסתדר לי ארוחת ערב ככה, כשאין לי כסף מקומי. כשהגעתי להוסטל הריחות שעלו מהמטבח והרעש מהחצר לא השאירו מקוֹם לתהיות -; איבנה קראה לחבורה שלה והכריזה על ארוחת ערב ומסיבה! אני זכיתי להיות אורחת הכבוד בסיפור הזה. לפני שיצאתי לדרך חששתי מלהיות לבד. בזכות האנשים הטובים האלה שפגשתי הייתי הכי רחוק שאפשר מהלבד. ובלילה לפני השינה מצאתי בתיק מזכרת מאיש קרוב שלא המשיך איתי, שהעלתה דמעות בעיניים והעבירה לי חיבוק ממחוזות רחוקים.

 הנסיעה למחרת היתה ארוכה ומתישה, טיראנה היתה גדולה, מפחידה ודי מכוערת. הלילה שם לא היה נעים ולמעשה שמחתי מאוד לעוף משם ברגע שיכולתי. שוב אוטובוס רעוע, הפעם רק שלוש שעות. אמרו שהאוטובוס יוצא בתשע, ככה שאני אגיע מספיק זמן לפני שבת, אבל מסתבר שהוא עושה רונדלים בכל העיר עד שהנהג מחליט שיש מספיק נוסעים לנסיעה. נו... מה יהיה...? האוטובוס יוצא סוף סוף, ומתחיל מסלול מפותל בין כפרים ועיירות, נידחים יותר ופחות. איפהשהו באמצע הדרך האוטובוס עוצר והנהג יורד ונכנס לבית. מחכים. רבע שעה אחר כך הוא יוצא בחזרה עם סיר עטוף במגבת וסבתא שלו צולעת בעקבותיו עם שקית אפרסקים, שיהיה לדרך. אין מה להילחץ. מתי שנגיע - נגיע.

 קצת מביך להגיד, אבל לא ידעתי כלום על אלבניה לפני שהגעתי אליה. אפילו לא שזו מדינה מוסלמית בעיקרה (בערך 80% מהתושבים) ושהיא היתה האחרונה באירופה שהקומוניזם שלט בה. אפשר להבין את ההפתעה שלי כשהגעתי לעיירה בראט, בה נמצא ההוסטל, וגיליתי שהרמדאן מורגש בה מאוד. האיסלאם של אלבניה שונה מאוד מהאיסלאם שאני מכירה ממקומות אחרים. מין גרסה מזרח-אירופאית רכה של האיסלאם המוכר. הגעתי להוסטל בזמן, אבל ברגע האחרון כדי להתארגן לשבת. סקוט, הבעלים, וקלואי ודארסי המתנדבים האוסטרלים קיבלו אותי בזרועות פתוחות והכניסו אותי ישר לעניינים. בשבת נחתי והתמקמתי וביום ראשון נכנסתי לעבודה. על העבודה ועל בראט -; בפוסט הבא...



פינת התכל'ס

 ההוסטל המקסים בסקופיה:
www.lametayel.co.il/art+hostel+%D7%91%D7%A1%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94
 ההוסטל הפחות-מקסים בטיראנה:
www.lametayel.co.il/%D7%94%D7%94%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%9C+%D7%A9%D7%9C+%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%99