5 ימים בפריז - חלק 2

יום חמישי 06:30 בבוקר. הבוקר הראשון שלנו בפריז. למען האמת הלכנו לישון לא מזמן אבל אנחנו נרגשים להתחיל את טיול האחים שלנו. אחרי התארגנות קצרה ותפילת שחרית, אנחנו יורדים לחדר האוכל כאשר את רוב האוכל אנחנו מביאים איתנו. המדיניות הקשוחה של אחי מכתיבה שימוש בכלים חד פעמיים ולחם שהבאנו איתנו. מחדר האוכל הוא משתמש במיץ תפוזים ובריבות. אני האח הרפורמי פוסק שמותר להשתמש גם בקפה המקומי + חמאה. ככה אנחנו יושבים לנו בנחת בחדר אוכל של מלון פריזאי אופנתי ואוכלים ארוחה ע"פ תפריט אופיני של פריסה צה"לית באמצע תרגיל חטיבתי. לאחר הארוחה ב 08:40 לערך אנחנו יוצאים מהמלון להתחיל את היום. בדיעבד התברר שמיהרנו סתם. פריז נפתחת ב - 10:00. גם האתרים שמפרסמים את עצמם כנפתחים ב 09:30 נפתחים ב 10:00. בתוכנית הבוקר נסיעה לאי הגדול, שיטוט סביב הנוטרדם, ביקור בקונסיז'רי (בתוך טעיתי באיות. צ'טער) ויאללה ליעד הבא.
אנחנו מסיימים את ארוחת בוקר ויוצאים מהמלון. בדרך החוצה פקידת הקבלה (של הבוקר) מחייכת חיוך רחב ומברכת אותנו בבונז'ור מסולסל. (ה"בונ" מתחיל בצליל גבוה וה"ז'ור" שנמשך 2 שניות לפחות עולה 2 אוקטבות בדרך)
 תשע בבוקר ואנחנו בדרך ליעד הלא מאוית. איפה שהכניסה לאתר צריכה להיות ע"פ המפה, נמצאת דלת כניסה לבית המשפט. אני שואל את השוטר בכניסה איפה נמצא הקונסיז'רי והוא מסמן לי עם היד שמאלה בקשת רחבה. בדיעבד התברר שהוא התכוון: הכניסה היא מהדלת שנמצאת מטר ממני מצד שמאל. מה שאנחנו הבנו זה שצריך ללכת קצת שמאלה. אנחנו הולכים קצת שמאלה והופ ניגמר לנו הבניין. אנחנו מחפשים איזה כניסה צדדית ואחרי 50 מטר אנחנו מבינים שכנראה התבררנו. בכל אופן אם אנחנו כבר כאן, אנחנו מקיפים את הבניין כולו ומגיעים לכניסה הראשית של בתי המשפט.

 בכניסה נמצאת ניידת שידור של אחת הרשתות הצרפתיות מתארגנת לשידור חי מבית המשפט. אנחנו מחליטים לשאול את צוות החדשות המקומי איפה נמצא האיך קוראים לו שהוא בכלל בית כלא מימי המהפכה הצרפתית. אחי פונה אל הכתבת שעומדת ליד רכב נשידור באנגלית הכי מצוחצחת שלו: Ecuse me, Do you know where is the COOSINJERY, הכתבת בוהה בנו כמו מי שראתה חייזרים, ממלמלת no english ומפנה אותנו לצלם. אנחנו שואלים את הצלם והנ"ל מתחיל לגמגם ולגרד בראש. אחרי חצי דקה הוא פונה אלינו: תגידו, אולי אתם מדברים עברית?.. מרגע זה השיחה קולחת לה בנחת והצלם מחזיר אותנו למקום שממנו התחלנו. תגיד, אחי שואל אותו, למה באתם פה היום? אה, יש משפט מסוקר של שר מפורסם ובאנו לצלם. מי זה מיטארן? שואל אותו אחי ומפגין בקיאות עצומה בפוליטיקה הצרפתית של לפני 20 שנה. נפרדנו מצוות הצילום וחזרנו חזרה לכניסה הנכונה למוזיאון. בכניסה למוזיאון מצפה הפתעה, פותחים ב 10:00. את החצי שעה שיש לנו אנחנו מנצלים בשיטוט ברחובות האי סביב כנסיית הנוטרדם.

 אחי שמומחיות בכנסיות אינה נמנית על שפע סגולותיו שואל אותי: מה הקטע של הנוטרדם שסחבת אותי לפה? אני עונה לו: אתה יודע, בכל זאת זה הנוטרדם, אחת מהכנסיות המפורסמות בעולם, הסיפור של ויקטור הוגו התרחש פה. אחי מסתכל עלי במבט סתום ואומר לי: תשמע, החיים שלי נחלקו לשניים. פעם אחת לפני שהייתי בנוטרדם ופעם שנייה אחרי... לאחר הצהרה פומופוזית שכזו, אנחנו מחליטים להקיף את המבנה ע"מ להגיע לאנדרטת זיכרון למוגרשים במלחמת העולם השניה. אנחנו מקיפים את הנוטרדם ומגיעים לגן יוחנן, פינה ירוקה קטנה עם ערוגות צבעונים נחמדים. בכניסה לגן על הגשר המחבר בין 2 האיים, יש מעקה ועליו מאות רבות של מנעולים. בכל עיר שמכבדת את עצמה יש מעקות נעולים מעין זה. ראיתי אחד בפירנצה ליד הפונטה וקיו, אחד בבאזל על נהר הריין ליד מלון שלושת המלכים ומספרים שברומא ליד וילה בורגזה יש דבר דומה.



השעה 10:00 מגיעה ואנחנו חוזרים אל הקונסיירז'רי. (עכשיו כתבתי נכון). בכניסה למוזיאון רכשנו Paris Museum Pass לארבעה ימים ב - 50 יורו לראש. (היום לפי דעתי עולה 54 יורו). המוזיאון עצמו מתאים לסיור קצר של עד שעה. רואים תאים שונים של נידונים למוות, ספרים וציוד בראי התקופה, ומתרשמים קצת מהכניסה הענקית האפללולית והתת קרקעית של המבנה. היתרון נוסף של המוזיאון זה השירותים. אנחנו
 בפריז התקשנו מאוד למצא שירותים ציבוריים וניצלנו בתחום זה כל מוזיאון ומסעדה שעברנו שם



 .



 לאחר הביקור בקונסיירז'רי, נסענו לפורום לה-אל לחפש מציאות בחנות ספורט. 2 תחנות בקו מטרו 4 ואנחנו בפורום. המקום מזכיר את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. המון חנויות תת קרקעיות אבל בלי אנשים. לקח לנו קצת זמן למצא את חנות הספורט הענקית אבל מהר מאוד הבנו שמציאות לא נמצא פה היום. לאחר חצי שעה של שיטוט בפורום החלטנו להמשיך הלאה ונסענו את הקטקומבות. למען הסר ספק אני מצהיר שלדעתי לאנשים שפויים אין מה לחפש בקטקומבות. בעיני זה מציצני ומיותר, אבל בטיול משותף לפעמים צריך להתפשר. בטיול הקודם שלנו בפריז נסענו פעמיים לקטקומבות ופעמים היה סגור. פעם אחת הגענו אחרי 16:00 ופעם אחרת הגענו ביום שלישי. הפעם באנו ביום חמישי בשעה 12:00 והמקום היה פתוח.במקום תור של 6 אנשים לפנינו, תוך 3 דקות תורינו מגיע, משלמים ויורדים למטה. אהה, אין שירותים בקטקומבות ובפנים אסור לצלם עם פלאש. מי שרוצה לצלם בלי פלאש מתחת לאדמה באור עמום מוזמן לנסות את מזלו.. יורדים למטה במאה מדרגות בערך ומגיעים למסדרון צר, ריק וחשוך. אנחנו הולכים את המסדרון לכל אורכו (בערך 50 מטר), מגיעים נרגשים לפיתול בסוף המסדרון ומגיעים ל.. נכון מסדרון נוסף. אחרי 5-6 פיתולים מהסוג הזה אנחנו משוכנעים שמישהו גנב את כל העצמות. אנחנו הולכים והולכים. אחרי רבע שעה של הליכה אנחנו מגיעים לדבר האמיתי. לפננו מסדרון ארוך (כמו המסדרונות שעברנו בקילומטר האחרון) כאשר משני הצדדים יש ערמה אין סופית של מליוני עצמות שוק/ירך מסודרות במערום צפוף מאוד ומסודר לאורך 2 צידי הדרך. מידי פעם מישהו בעל חוש הומור מעוות שם מערום של גולגלות או סידר עצמות בצורה כל שהיא. הכמות של העצמות כך כך גדולה שהיא לא נתפסת. מידי פעם רואים כמה תיירים מחורפנים שרוקדים עם גולגלות (למרות שכתוב במפורש לא לגעת בעצמות). כך אנחנו הולכים עוד קילומטר עד שהמסדרון מסתיים ומגיעים למדרגות היציאה. עולים את 100 המדרגות חזרה (אל תתפסו אותי במספר המדוייק) וביציאה יש שומר שבודק בתיקים שלא לקחתם "בטעות" איזו עצם לכלב. המסלול הוא לא הקפי אבל הוא מסתיים לא רחוק מנקודת ההתחלה. ביציאה יש חנות שמוכרת מזכרות בצורת גוגלות ושאר אברים למי שלט ממש יירד לעצם העניין...





סיימנו עם הקטקומבות ואנחנו שמים את פעמינו לכיוון שער הניצחון ושדרות השאנז אליזה. מגיעים בממטרו לשער הניצחון ולפני ההסתערות על השער, אנחנו יושבים בכיכר באחד מהספסלים הירוקים, מוציאים פיתות מהארץ בנות יום וחבילת קבנוס, ופותחים בסעודת גורמה סטייל גדוד 51 לפני תרגול פשיטה על יעד מבוצר. לאחר סעודת המלכים אנחנו ומחפשים את המעבר התת קרקעי אל השער עצמו. איפה שאנחנו לא מנסים אנחנו מגיעים חזרה למטרו במקום אל השער. לאחר מספר נסיונות אנחנו מוצאים את דרכינו אל השער. מצטלמים על רקע נר התמיד לזכר החייל האלמוני, עוקפים את התור בנון שלנט (Paris Museum Pass, זוכרים?) ומתחילים לטפס. גם כן מאה מדרגות בערך. למיטב הבנתי, אין מעלית בשער אלא מדרגות בלבד ואם יש (לא בטוח) נראה לי שהיא למטיילים נצרכים בלבד.בסוף הטיפוס לפני הגג עצמו יש קומה עם דגמים של השער ושירותים מטונפים עם תור לא קטן. אנחנו עולים אל הגג עצמו ועל הגג כצפוי, נוף מהמם של כל פריז. עושים BOOK לכל אחד מאיתנו ע"פ התקנון, מחפשים יפני תורן שיצלם אותנו יחד ויאללה למטה לשאנז אליזה. בשדרה עצמה המון אנשים. בכל מקום היו סביבנו עשרות כך שאני מניח שיש אלפי אנשים בשדרה בכל נקודת זמן ועכשיו בכלל אפריל באמצע השבוע באמצע היום. יום רגיל וטיפוסי למדי, אבל עדיין, המון תיירים בכל פינה.



 אנחנו שוטפים את העיניים במראות מסביב. אין ספור של בוטיקים, אולמות קולנוע, בתי קפה וחנויות לתיירים. כ - 300 מטר במורד השדרה ליד תחנת המטרו פרנקלין רוזלבט, נמצאת חנות הדגל של דיסני. אנחנו נכנסים פנימה לקנות מזכרות לבנות. הגבול שלי הוא מתנה ב 20 יורו לכל אחד מהילדים. אחרי 1/2 שעה של שיטוט אני מוצא כמה דברים נחמדים לבנות, משלם, אוסף את אחי שלא החליט מה הוא רוצה לבנות שלו (כי הכל מאוד יפה אבל גם מאוד מאוד יקר) ואנחנו יוצאים מהחנות.
השעה 15:00 וזה הזמן ליסוע לאקספו של מרתון פריז ע"מ לאסוף את ערכת המשתתף. סיפור האקספו והמרתון יסופרו בחלק נפרד לטובת המשוגעים לדבר. אחרי שעתיים וחצי מטורפות באקספו (גן עדן לרצים חובבים אבל כבר אמרתי שנספר על זה בנפרד)אנחנו לוקחים טראם לכיוון לה דאפנס. אזהרה לכל הנוסעים באשר הם: טראם אולי נראה כמו מטרו אבל מאחר שהוא נוסע על הכביש. זמני ההגעה שלו יותר מזכירים אוטובוס. אז נכון שחסכנו מדרגות אבל נסיעה של 12 תחנות (במטרו זה גג 10 דקות) לקחה כמעט 40 דקות. יש 2 קווי טראם בפריז אם אני לא טועה. תעשו את החישוב שלכם אם מתאים לכם.
הגענו ללה דפנס ב 18:00 בצהרים..(ככה זה כשהחושך יורד אחרי 21:00 )

 תמונות תקריב מהקטקומבות ותמונות מלה דפנס יתווספו לפוסט במהרה בימנו אמן.