"המקום בעולם שהייתי חוזר אליו עכשיו". איזו בחירה קשה. זה כמעט כמו לשאול מישהו לאיזו תקופה בזמן הוא היה רוצה לחזור במידה והייתה לו מכונת זמן, או מהם עשרת הדיסקים שהייתם לוקחים אתכם לאי בודד (במקרה שלי, עשרה דיסקים של ברוס ספרינגסטין).
יש כל כך הרבה מקומות שהייתי חוזר אליהם כרגע. הייתי חוזר לקארדיף עם האצטדיון הענקי והחדש, שממוקם מרחק מעבר חצייה מהטירה העתיקה של העיר. הייתי חוזר לאדינבורו, כי פרט לצפייה במשחק כדורגל לא הספקתי לחוות את אחת הערים היפות בעולם. הייתי חוזר לעיר אולם (Ulm) בגרמניה, שנהר הדנובה אשר חוצה אותה בנקודה זו צר מספיק כך שהוא מזכיר יותר נחל. הייתי חוזר למינכן, או פאריז, או אולי למדריד. הבחירה כל כך קשה.
אבל ככל שזה נוגע אלי, הבחירה בסופו של דבר היא די ברורה. אני הייתי חוזר ללונדון. חוזר עכשיו, בלי למצמץ פעמיים. אם יש מקום בעולם שאני אוהב, מקום שתמיד מושך אותי חזרה אליו, מקום שלעולם אינני מרגיש שהוא נמאס עלי (ולמקום גם לא נמאס ממני), זה חייב להיות לונדון.
אני חושב שהמשיכה הזאת שיש לי ללונדון התחילה לפני יותר מעשרים שנה, כשהייתי בגיל 6-7. אבא שלי היה מראה לי לפעמים תמונות מטיולים שהוא עשה לבריטניה. תמונות דהויות, בצבעים שאנשים יוצרים היום באמצעות אינסטגרם ותוכנות אחרות. אבל לתמונות הללו היה קסם. הן ריתקו אותי- הביג-בן, הארמון, משחקי הכדורגל, הנופים הזרים. החלטתי שלטיול בר-מצווה אני רוצה להגיע ללונדון.
ונסעתי בבר-מצווה. ולפני הצבא. ובמהלך הצבא. ולאחריו. לפי ספירת הנוצרים הגעתי כבר שבע פעמים לעיר המובטחת (פעם אחרונה ב-2013). אבל למה דווקא לונדון? זו שאלה ששמעתי לא מעט מחברים וממשפחה (לא מאבא שלי, הוא הרי האשם העיקרי בפשע הזה). בדרך כלל אני מסיים את הדיון, באמצעות ההסבר הפשטני, שאני אוהב את לונדון, והרי קשה לתת הסבר מדוע אוהבים מישהו או משהו. אך מאחר ומטרת הטור הזה היא להסביר ב-800 מילים למה דווקא לונדון, אני אנסה להסביר את המניעים שלי אל מול חבר המושבעים.
ראשית, לונדון היא עיר יפה, ולזכותה של לונדון ייאמר שהיא נותנת לתייר המזדמן הרבה מקומות שדרכם ניתן לאמת את הדעה שלי. אני מאוד אוהב ללכת בערב על הגדה הדרומית של התמזה ולהביט על השמש השוקעת מאחורי בנייני הפרלמנט. אני אוהב להגיע לגריניץ' או לפרימרוז היל ולהביט בלונדון הנפרשת מול עיני. לרגע אני מרשה לעצמי לדמיין, שאני הילד מייקל מהסרט 'מרי פופינס' לאחר שהוא עלה דרך הארובה אל הגג, והוא משקיף על העיר הנפלאה הזאת.
דבר נוסף בקשר ליופי. לונדון היא אפורה. אפור יכול להיות צבע יפה, ובלי להישמע קלישאתי מדי, אפשר למצוא בלונדון יותר מגוון אחד של אפור. המראה של השמיים האפורים בשילוב המדשאות הירוקות-כהות של הייד פארק, והמים הכחולים-כהים באגם של הפארק יוצרים מראה מהפנט.
מי שמטייל בלונדון מרגיש כאילו הוא חזר אחורה בזמן. כשאני מגיע למצודה של לונדון קשה לי שלא לדמיין את הנשים של הנרי ה-8 שהוצאו שם להורג. טיולים בהולבורן וצ'אנסרי ליין גורמים לדמויות של צ'ארלס דיקנס לקום לתחייה. מי שמגיע לבארביקאן לא יכול לפספס את שרידי החומה שהרומאים בנו כשהם ייסדו את הכפר לונדיניום במאה השלישית לספירה. האיסט אנד של לונדון היא לא רק שם של אופרת סבון. ניתן למצוא שם שרידים לקהילה היהודית הגדולה שחייתה שם (לפני שהיגרה לגולדרס גרין), ותמורת תשלום סמלי ניתן לקחת חלק באחד מהסיורים המודרכים בעקבותיו של ג'ק המרטש.
לונדון אף דואגת שלא נשכח לרגע את העובדה, שכל צעד שלנו הוא חלק מתוך מסע בתוך ההיסטוריה. לשם כך העירייה דואגת לפזר שלטים כחולים בין הבתים שבהם חיו דמויות או התרחשו אירועים השווים אזכור. לדוגמה: המלחין, אדוארד גריג, שגר בקלפהאם; ד"ר סמיואל ג'ונסון (מחבר המילון האנגלי הראשון), שהיה גר בהולבורן (אם לא מתחשבים בעשרות הפאבים, שאותם הפך לביתו השני), וביתו של סר ארתור קונאן דויל (המחבר של שרלוק הולמס) בשכונת קרוידון. לונדון לא שוכחת את העבר שלה, והיא דואגת שגם אתם לא תשכחו.
לונדון היא לא רק עבר. לונדון היא עיר עכשווית. היא אחד ממרכזי הסחר הגדולים בעולם. הבנייה בלונדון לא מפסיקה לרגע. קו הרקיע של העיר משתנה ללא היכר עם מבנים ומונומנטים כגון בניין המלפפון, בניין השארד המתנשא לגובה של 285 מטרים, ואפילו הגלגל-ענק הידוע בכינויו 'עין של לונדון'. לונדון לא מפסיקה להתחדש. שכונה כמו שורדיץ', שבעבר אנשים לא היו נוגעים בה עם מקל, היא היום אחת השכונות הטרנדיות ביותר בלונדון, עם גלריות אמנות, פאבים ומסעדות, ואוכלוסייה צעירה.
כשאני בלונדון אני אוהב ללכת הרבה ברגל, עד שאני לא מסוגל לעמוד יותר. פעילות גופנית כה נמרצת דורשת שתייה מרובה. למזלי, בלונדון אין אנשים צמאים. יש בעיר מעל 7,000 פאבים! כל אחד יכול למצוא בלונדון את הפאבים האהובים עליו. אני, כחובב היסטוריה ותרבות, נמשך לפאבים העתיקים. אותם פאבים שקורות העץ על הקירות ספוגים באדי בירה מלפני 200 שנים. אותם פאבים ששרדו שתי מלחמות עולם, ושהברמן נולד לפני שמעון פרס.
וכמובן, אסור לשכוח את הכדורגל, וההצגות, ומחזות הזמר, וההופעות. לעולם לא משעמם בערבים, וכל אחד יכול למצוא פעילות שמעניינת אותו.
כשאני בלונדון אני מרגיש חי יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, ונראה לי כי אין דבר מתאים יותר מאשר לסיים את הטור הזה עם מילותיו של ד"ר סמואל ג'ונסון:
"מי שהתעייף מלונדון התעייף מהחיים."
אני ערני יותר מאי-פעם!
אם עדיין לא התאהבתם בעיר, התמונות בלינק הזה כבר יעשו את העבודה
