מוקדם בבוקר אנחנו נפרדים מעמיתי שמעמיס את התרמיל הלא הגיוני שלו וממשיך לטפס. בבורסת ההימורים על הסיכוי להשלים את השביל הוא מקבל אצלנו ציון נמוך. יש לנו יום קצר (אם כי מאוד משופע) ואנחנו שואפים להגיע לאילת בשעה סבירה.
מייד מתחת למקום הלינה שלנו יש סולם ארוך שאותו אנחנו יורדים ומעט אחריו מעיין יפה שמטפטף במרץ בצד ימין. אבן החול הרטובה מייצרת משחקי צבעים יפים ואנחנו עוצרים למנוחה קצרה. הערוץ ממשיך לרדת בתלילות ואחר כך מתמתן ומתחיל להתרחב ואנחנו עושים טיול צד קטן למעבר צפרא. זהו מעבר צר להחריד שנמצא בקניון אבן חול. הרעיון הוא לנסות להשתחל דרך המעבר הצר (מידי) צידו השני של הקניון.
חוזרים לנחל גשרון וממשיכים לרדת איתו עוד כברת דרך עד שהשביל פונה בחדות למעלה גשרון. זה מעלה לא ארוך אך תלול מאוד. בראשו יש תצפית יפה שבה אנחנו נפגשים בראשוני השביליסטים שיצאו הבוקר מאילת. השביל ממשיך בעלייה מתונה ואחריה אנחנו גולשים לראש מעלה בולבוסים, מעין בקעה רחבה שעשרות בולבוסי אבן גדולים מעטרים אותה.
השביל יורד לתוך הערוץ הרחב של נחל צפחות ולאחר מכן מטפס על הר צפחות. אילת כבר פרושה ממש מתחתינו וזו בהחלט ההתחלה של הסוף. מכאן גלישה לא ארוכה מטה מביאה אותנו אל הדגל המסמל את תחילת / סוף שביל ישראל. אנחנו צועדים מעט צפונה והאמיצים שביננו נכנסים לטבילה בים, הפחות מסתפקים בבירה.
סה"כ 10.5ק"מ, 300 מטר עלייה, 700 מטר ירידה.
סיימנו ארבעה וחצי ימי הליכה. 85 קילומטר בתוואי יפיפה. פגשנו המון אנשים בדרך, כולם מדהימים ונחושים לעשות את שביל ישראל (או לפחות חלק ממנו). זה מאמץ לא פשוט שצעירים ומבוגרים, ישראלים ותיירים, בודדים וקבוצות בוחרים לעשות. לטעמי השביל הזה הוא אחת התופעות החברתיות היותר יפות שקורות כאן בשנים האחרונות.
כשאנחנו מבינים שתיכף האוטובוס שלנו ליוטבתה חומק לו בלעדינו, אנחנו ממהרים לתפוס 2 מוניות ליציאה מאילת. למזלנו תייר מעכב את האוטובוס בתחנה כשהוא מתעקש להבין מהנהג איך מגיעים ל "עקבה בורדל" ואנחנו מזנקים לתוכו ומתחילים את המסע צפונה הביתה.
