מוסקבה -; קלינינגרד ברכבת ולסיום מרדף מותח בכבישי המחוז.
www.dorontravel.co.cc
ביולי -; אוגוסט 2010 נסענו לביקור קרובים ברוסיה וכמו בפעמים הקודמות קיווינו גם הפעם לברוח מהחום של הקיץ הישראלי. אומנם שמענו על גל החום שפוקד את אירופה אך רק כשהגענו הבנו עד כמה המצב חמור. לרוע מזלנו הזדמנו לקיץ החם ביותר שידעה רוסיה במאה השנים האחרונות וגם למי שהורגל לחום והלחות בישראל נכונה לו הפתעה. מוסקבה פשוט לא ערוכה למזג אוויר שכזה, הכול שם מותאם לשרוד בקור של -20 מעלות ולא בחום של +38 מעלות ולחות של 80%. כל העיר מרושתת במערך חימום מרכזי אך אף אחד לא חשב וגם עד עכשיו לא היה צריך לחשוב על מיזוג. האבסורד לפעמים מגיע עד כדי כך שבבתים הישנים מערכת החימום ממשיכה לפעול גם בקיץ והחלונות הכפולים בבתים אלה לא נועדו להיפתח לרווחה. הצרה היא שגם אין כמעט לאן לברוח. רוב החנויות, למעט הקניונים הגדולים לא ממוזגות ולפעמים התחושה היא שנכנסים לסאונה רטובה ולא לחנות. ליבנו היה עם העובדים שנאלצו לסבול תנאים כאלה. אנחנו פשוט נמלטנו אחרי מספר שניות... מחוץ לעיר הבירה המצב היה יותר נסבל אך עדיין קשה גם בהשוואה לקיץ התל-אביבי. בהחלטה ספונטנית החלטנו אני, אשתי ואבא שלה לנסוע לביקור קצר של יום וחצי לקלינינגרד הקרירה.
הרכבת למחוז קלינינגרד עוברת דרך בלרוס וליטא ומכיוון שאזרחים ישראלים זקוקים לוויזה לבלרוס הגענו מוקדם בבוקר לשגרירות בלרוס במוסקבה. וויזה דחופה מקבלים בדרך כלל תוך יומיים, אך תמורת תשלום של פי שלושה (60 אירו) מוויזה רגילה הצלחנו לקבלה באותו היום. הרכבות ברוסיה מהוות כלי תחבורה מרכזי ובניגוד לדברים אחרים, מתפקדות ומדייקות בצורה מפתיעה לטובה. הכרטיסים מתחלקים לכמה סוגים מבחינת רמת התנאים והשירות. הכרטיסים הזולים הם למקומות ישיבה בקרון משותף, לאחר מכן יש קרונות שינה בתאים פתוחים שנקראים "פלצקרט" והכי יקרים הם תאי "קופה" סגורים לארבעה או אפילו לזוג.
מכיוון שלא נשארו מקומות ל"פלצקרט" לכיוון הלוך, מצאנו את עצמנו מתפנקים בקרון ממוזג, עם שטיחים על הרצפה ווילונות על החלונות. הרכבת עוברת בנופים ירוקים, דרך עיירות קטנות וכפרים מזרח-אירופיים אופייניים. הכפרים, בעיקר אלה שנמצאים בשטח רוסיה, שונים ממה שרגילים לראות במערב אירופה. אורח החיים של הכפריים ברוסיה פשוט הרבה יותר. הבתים יותר ישנים ופחות מטופחים וחלק גדול מהמזון מגיע מגידולים בחצר הבית, כולל צאן ובקר. בזמנם הפנוי הכפריים עובדים בגינה ובטיפול בבעלי החיים. הנסיעה בת כ- 21 שעות הייתה רגועה ונעימה, להוציא את אינספור הביקורות במעברי הגבול של רוסיה, בלרוס וליטא. בכל כניסה למדינה ויציאה ממנה, עולו פקידי הגירה וביקורת דרכונים ובדקו את כל הנוסעים. מזל שהיה לי מספיק מקום בדרכון לכל החותמות והמדבקות.
קלינינגרד שכיום הוא מחוז של רוסיה, נכבש במלחמת העולם השנייה מידי הגרמנים. התושבים המקומיים גורשו או נרצחו והיום לא נשארו שם גרמנים. היום הם מגיעים לביקור רק כתיירים או כרוכשים של בתי נופש בעיירות החוף. לאחר התפרקות בריה"מ נותק החיבור היבשתי בין קלינינגרד לרוסיה. במחוז עצמו נשארו הרבה שרידים מתקופת השלטון הקודם, בהם בניני אבן שידעו ימים יפים יותר וכבישים משופרים, במיוחד בהשוואה למצב הקטסטרופלי של הכבישים בשאר חלקי רוסיה. בשנים האחרונות גילו את המקום עשירי רוסיה ומערב אירופה. בגלל הקירבה למערב והגישה לים הבלטי הפכה קלינינגרד בכלל ואיזור החוף בפרט ליעד מבוקש. סבטלוגורסק היא עיירת נופש יפה עם אווירה מערב אירופאית לכל דבר. מסעדות ובתי קפה מלאים בתיירים וחוף ים וטיילת עם דוכני מזכרות. לצערנו קפצנו לשם רק לביקור קצר ונאלצנו לעזוב כדי להספיק לרכבת של 19:52 שיוצאת מהעיר נסטרוב, מרחק של כ- 180 ק"מ.
באווירה הרגועה והנעימה לא שמנו לב לשעון ונאלצנו למהר חזרה. זמן הנסיעה באוטובוס מסבטלגורסק לעיר הבירה קלינינגרד ומשם באוטובוס נוסף לנסטרוב הוא לפחות 3 שעות נטו ללא המתנה ועיכובים אחרים והשעה הייתה כבר אחרי 16:00. נוסף לכך היה עלינו לאסוף מזוודה משמירת חפצים בעיר קלינינגרד, מה שחייב עיכוב נוסף. בדרכנו לתחנת האוטובוס נזכרתי פתאום בפרט קטן אך חשוב. כל הזמנים של הרכבות ברוסיה רשומים לפי שעון מוסקבה. למה?... ככה... השעון בקלינינגרד מקדים את שעון מוסקבה בשעה, כלומר שעה 19:52 לפי שעון מוסקבה זה בעצם 18:52 לפי השעון המקומי. כהרף עין נעלמה לנו שעה... להחמיץ את הרכבת פירושו איבוד הכרטיסים וצורך בהגשת בקשה לוויזה חדשה, כלומר עיכוב של מספר ימים לפחות ושיבוש כל התכניות. לא רצינו אפילו לחשוב על כך... תחבורה ציבורית כבר לא באה בחשבון והאפשרות היחידה להספיק היא ברכב פרטי וגם לכך לא נותר הרבה זמן. ברוסיה די פשוט לתפוס טרמפ אך בניגוד לשאר העולם כאן זה בתשלום... למעשה אין כאן כמעט הבדל בין טרמפ למונית. לאחר כ- 10 דקות יקרות עצרנו נהג שהסכים לקחת אותנו לקלינינגרד תמורת 500 רובל שהם כ- 60 ₪ (במקום 44 רובל באוטובוס). לאחר ששמע על הבעיה שלנו אמר הנהג שהסיכוי שלנו קלוש ושעדיף לנו לוותר ולחכות למקומות פנויים באחת הרכבות הבאות עוד מספר ימים. לא רצינו לשמוע על כך ואז הוא הציע לקחת אותנו עד נסטרוב תמורת 5000 רובל אבל הוא לא מבטיח שנספיק. בגלל אופן הנהיגה וצורת הדיבור שלו, התעורר בנו החשד שהוא לא לגמרי צלול, מה שלא הפתיע אף אחד. קיווינו רק שנגיע כבר לקלינינגרד ושם נחפש נהג אחר. בסופו של דבר הנסיעה ארכה שעה שלמה, זמן זהה לזה של אוטובוס רגיל, כך שלא הרווחנו שום דבר.
השעה הייתה 17:15 ונשאר לנו קצת יותר משעה וחצי כשזינקנו שלושתנו מהרכב. אני רצתי לשמירת החפצים ואשתי ואביה רצו לעבר קבוצת נהגי מונית שעמדו לא הרחק. בדרך חזרה עם המזוודה ביד ראיתי את אשתי מאיצה בי ומסמנת -; יש, מצאנו! מאוחר יותר סיפרו לי על מה שאירע בחמש דקות היעדרותי. התגובה הראשונית של נהגי המונית הייתה שאין לנו סיכוי, הרכבת שלנו יצאה לכיוון נסטרוב כבר לפני שעה ולא נספיק להשיג אותה תמורת שום סכום שבעולם. אבל כשראו שאנחנו לא מוכנים לוותר אמר מישהו שיש רק אדם אחד שמסוגל לכך והצביע לעבר אחד הנהגים. הנהג, גבר צנום בשנות החמישים, לא התלהב מהרעיון ואמר שהוא לא יכול להבטיח דבר. יש פקקים ומי ישלם אם לא נספיק? בלי לחשוב פעמיים הבטיחה לו אשתי את התשלום בסך 3000 רובל בכל מקרה ותוך שבריר שנייה צללנו ארבעתנו פנימה לתוך אודי 100 ישנה. השעה הייתה 17:20 כשהתיישבתי ליד הנהג והפניתי את מבטי לעבר לוח השעונים. לקח לי כמה שניות להבין מה אני רואה... מספר נורות כתומות מהבהבות, מחוג הדלק על הקו האדום ומד המהירות תקוע על 100 קמ"ש... בתגובה לשאלה האם יש צורך לתדלק נעניתי בנפנוף קל של כף היד, שהתכוון לומר -; "עזוב עכשיו משטויות"...
הידקנו חגורות והתחלנו בנסיעה, או יותר נכון דהירה ברחובות מרכז העיר. כבשנו את המסלול הנגדי ועצרנו ראשונים ברמזור האדום. הבנתי שפה יש לנו עסק עם נהג שונה לגמרי. תוך כ- 15 דקות, לאחר מספר עקיפות שכל אחת מהן הייתה מזכה בשלילה מיידית, ריחפנו לעבר הכביש המהיר. הדרך באורך של כ- 140 ק"מ המחברת בין עיר הבירה קלינינגרד לנסטרוב הוא כביש חד מסלולי ישר ברובו עם תנועה די ערה של מכוניות ומשאיות. הכביש החד מסלולי הפך לדו ותלת מסלולי בידיו של נהגנו המיומן. מד המהירות המשיך להראות בעקשנות 100 קמ"ש למרות שלפי מהירות הנוף המתחלף בחלון, המהירות האמיתית הייתה כנראה כפליים מכך... מכוניות, עצים ובתים חלפו על פנינו ונעלמו מאחור במהירות שיא. תגיד, שאל חמי את הנהג לאחר כחצי שעה של נסיעה בדממה מוחלטת, עסקת פעם בנהיגת מרוצים? כן, הייתה התשובה המפתיעה, הייתי בצעירותי נהג מירוצים מקצועי אך היום אני כבר לא בכושר. זה הרגע בו התחלתי להאמין שהמשימה אפשרית. חלפנו על פני עוד מספר עיירות ושתי ניידות משטרה שאילצו את נהגנו העירני להאט והספקנו אפילו לתדלק. נחתנו בתחנת הרכבת של נסטרוב בשעה 18:45. מסרתי לידי הנהג 3500 רובל והבחנתי בהבעת הפתעה וסיפוק. נפרדנו בלחיצות ידיים ורצנו לעבר רציף 2.
כשעמדנו לחצות את המסילה של רציף 1 שמענו צעקה, לעצור!!!... מופתעים הבטנו אחורה וראינו את הקצין התורן של הרכבת. אבל אנחנו מאחרים!!!... כולם לעצור!... חזר הקצין, רכבת חוצה!... רכבת משא עם עשרות קרונות התקרבה לאיטה ברציף הראשון. הזמן שחלף עד שהרכבת עברה נראה לנו כנצח... עמדנו עם המזוודות ביד על קצה הרציף כמו לפני קו זינוק וכבר עמדנו לזנק קדימה כששמענו שוב, כולם לעמוד!... מה עכשיו?!!?... מופתעים הבטנו על הקצין התורן... אתם צריכים קודם לעבור ביקורת דרכונים ומכס... ברגע האחרון נבדקנו והורשינו סוף-סוף לעלות לרכבת שלאחר מספר שניות נעה קדימה.
את הדרך חזרה עשינו בקרון "פלצקרט" צפוף וללא מיזוג, מה שחיזק את דעתי על כוח הסבל של העם הרוסי. לפי דעתי אדם מערבי ובכלל זה ישראלי ממוצע לא היה מוכן לסבול תנאים כאלה ובמיוחד את החום שהגיע עד 38 מעלות לפי המדחום של הרכבת ואת הלחות שהתקרבה ל- 90%. בקרונות החדשים אין חלונות שנפתחים וקיים רק פתח קטן למעלה שלא מועיל כמעט כלום. הסתכלתי על האנשים האלה, מבוגרים, ילדים ותינוקות שקטים וכמעט ולא מתלוננים וגם אם כן אז הכול ברוח טובה וללא שום כעס או עצבים. דווקא אני, שהייתי אמור להיות רגיל כבר לחום, הייתי חייב ללכת להתאושש בקרון המסעדה הממוזג...
