מסלול עד שבוע בארושה ”הר מרו“

הר מרו - מסלול של שלושה ימים:

הר מרו הוא הר עצמאי בצפון טנזניה. קרוב מאוד לעיר ארושה וממש מתנשא מעליה, אי אפשר לפספס. המסלול קשה יחסית אבל, הנוף מרשים מאד לאורך כל הדרך ובהחלט שווה את הטיפוס הקשה. כדי לטפס את ההר צריך לשלם כניסה לפארק הלאומי ולשלם לריינג'ר, מאבטח עם נשק שחייבים לקחת למסלול בגלל שהוא בפארק לאומי ויש חיות בדרך. למרות שאפשר לעשות את המסלול בלי חברה כלומר, בלי מדריך, שף ופורטרים החלטנו לעשות אותו עם חברה כיוון שזה הדבר הראשון שעשינו בטנזניה ולא רצינו לקחת סיכונים.

יום 1 - טיפוס של 5 - 4 שעות. מתחילים בצהריים אחרי ארוחת צהריים קלה. היום הראשון תלול ומתחיל להיות קשה אבל לא בלתי אפשרי. למרות שעולים ביום הראשון "רק" עד גובה 2,500 מטר בערך, חשוב לעלות לאט לאט כדי לא לחטוף מחלת גבהים. השקיעה יפה והנוף מרשים כבר בנקודה הזאת. בימים טובים גם רואים אצ הקילימנג'רו. 

יום 2 - קמנו לראות את הזריחה. היה קר אבל שווה את זה. אחר כך ממשיכים ללכת. יום שלם של עליה במדרגות, לא פשוט בכלל. הטיפוס אורך בערך 5 - 4 שעות. כשמגיעים למחנה נחים ואוכלים צהריים. בסביבות 15:00 עלינו ל"ליטל מרו" בגובה 3,801 מטר מעל פני הים. העליה לא קשה במיוחד והיא אורכת בערך 40 דקות. למי שיש נטייה למחלת גבהים זה כנראה השלב שבו היא תצוץ. היו איתנו שני בחורים צעירים וחסונים שכמעט ולא עלו לפסגה הקטנה בגלל כאבי ראש וסחרחורות. החסרון הגדול במסלול הזה הוא שהעליה תלולה, קשה ויותר קשה להתרגל לגבהים. בסביבות 18:00 בערב הלכנו לישון לכמה שעות. הטיפוס לפסגה מתחיל בשעה 03:00 לפנות בוקר. 

הטיפוס בלילה שבין היום השני לשלישי: בהתחלה הטיפוס נחמד ונעים. לאט לאט הוא מתחיל להיות תלול ואף מפחיד. יש קטעים שממש צריך לטפס בחושך והשילוב של הרוח, הקור והאור שנובע רק מפנס הראש, לא קל בכלל. גם כאן עולים מאוד לאט כי הגבהים מתחילים להשפיע במיוחד בגלל העלייה המהירה. לילה קודם ישנים בגובה 2,500 מטר ובלילה הזה כבר מטפסים עד לגובה 4,700 מטר בערך. עליי הגבהים לא השפיעו טוב ולכן לא הגענו עד הפסגה. בגובה 4,200 מטר בערך החלטנו להישאר בנקודה ממנה רואים טוב את הפסגה ולחכות לזריחה. גם מהנקודה הזאת הזריחה הייתה עוצרת נשימה. הקילימנג'רו מעל העננים פשוט מדהים ושווה את הקור, הרגליים התפוסות ומחלת הגבהים. 

יום 3 - הירידה. אחרי הזריחה אין ספק שהכל היה יותר קל. היה מואר והתחיל להתחמם. הנוף המרשים השכיח את מחלת הגבהים, בחילות לא נעימות, והיה פשוט יפהפה. מי שיודע שיש לו בעיה עם גבהים לא צריך לוותר על הטרק. אפשר לעלות רק עד "ריינו פוינט" 3,800 מטר. אותו הגובה של ליטל מרו ובערך שעתיים - שלוש טיפוס מהמחנה האחרון שישנים בו. היתרון הוא שאפשר לקום בארבע בבוקר ולא חייבים להתעורר באמצע הלילה וגם העליה פחות מפחידה וארוכה.

אחר כך המשכנו לרדת עד המחנה בו ישנו בלילה הראשון ומשם הורידו אותנו בג'יפ. בערך חצי שעה נסיעה במקום הליכה של שעתיים - שלוש. הנסיעה היתה חוויה נחמדה בפני עצמה. מי שעושה את המסלול בארבעה ימים ישן במחנה של הלילה הראשון עוד לילה ויורד יום אחר כך. יש גם כאלה שאחרי הירידה עושים טיול בפארק הלאומי ובאגמים, אנחנו לא עשינו את זה אז אנחנו לא יודעים איך זה.

הטיילים שמטיילים את זה לבד שימו לב, נדיר מאוד שריינג'ר עולה לפסגה אז צריך לקחת בחשבון את זה שבעליה הלילית לפסגה תהיו לבדכם. 

עשינו את הטיול עם חברת ויקטוריה אקספדישיון איתם עשינו גם ספארי וגם קילימנג'רו. עלה לנו בערך 550 דולר לאדם אבל החבר'ה שטיילו איתנו הצליחו להוריד אותם ל - 400 דולר לאדם.

לסיכום, היה קשה אבל באמת ששווה את זה, לא לפספס.