טירת ניושוונשטיין ”הכנה נפשית לביקור בטירת נוישווינשטיין באוגוסט“

כשאומרים שיש תורים אם לא מגיעים מוקדם: א. לא מדמיינים כמה אפשר לחכות, ב. לא בטוח שמי שמגיע מוקדם נכנס בלי המתנה של כמה שעות. יצאנו מטירול, מה שאומר שאחרי נסיעה של שעתיים וחצי, ושתי עצירות בדרך לפיקניק ולקפה, מגיעים בשתיים עשרה למקום, חניה היתה- זו לא הבעיה.

התור שהיה במקום התחיל מהשירותים הציבוריים ועד לביתן מכירת הכרטיסים, התחלנו לחכות בתור בערך בשתים עשרה וחצי, הגיעו נציגות מביתן הכרטיסים להזהיר שנוכל להיכנס לטירה רק בחמש, כמובן שאף אחד לא יצא מהתור והתייאש. חיכינו כמו גדולים, מעט הספסלים שיש שם, כמובן שתפוסים וההמתנה כולה נעשית בעמידה. בשלב מסויים הילדות שלנו היו רעבות ויצאנו לקנות צ’יפס ונקנקיות בדוכן וחזרנו לאכול בעמידה תוך ההתקדמות האיטית של התור. בסופו של דבר זכינו לקנות את הכרטיסים רק בשלוש, ושובצנו לסיור 525 שמתחיל בשש ועשרה.

היתה לנו המתנה של 3 שעות לסיור כולל זמן העליה לארמון- שאותה עשינו באוטובוס, בתור נוסף, אבל כבר יכול להיות זניח. היה צריך לעמוד בתור בשביל שמוביל לגשר שממנו יש זווית צילום לכוון הארמון...

המשמעות של הביקור המאוחר שכבר לא היה אוטובוס שיורד חזרה למטה והיינו צריכים לרדת בשביל ביער ולמהר כדי לעשות זאת לפני שמחשיך. את הדרך חזרה לטירול כבר עשינו בחושך ובגשם, והכבישים מפותלים בחלק מהדרך, בקיצור נהיגה מאתגרת ולא פשוטה.

הטירה הרבה יותר יפה מבחוץ, הפנים עמוס ביותר ורחוק מלהרשים, במיוחד שמדובר בטירה יחסית חדשה, ו בקיצור, בדיעבד היינו צריכים להינות מהחוץ, ולחסוך מאיתנו את ההמתנה של 6 שעות כדי להיכנס פנימה.