הקדמה

חווינו את חווית חיינו, עד עכשיו, לפחות. אין לאף אחד מאיתנו (אפילו לא לענבר, שמהון להון כבר בן 15 חדשים) אפילו קצה קצהו של צל צילו של ספק או חרטה. היו רגעים לא קלים, היו משברים ("אני רוצה הביתה, ועכשיו!!!") אבל כאמור, היה שווה את זה - ובגדול! מעבר למה שראינו והמקומות בהם היינו (או כמו שסיגל גבע קוראת לזה - "קצה העולם שמאלה" בספר שלה) עברנו חוויה משפחתית שמזכירה חומרים של עוגה, טעימים ככל שיהיו לפני ההכנה, שלאחר הערבוב והאפיה הופכים למרקם הרמוני וערב לחך. כך גם אנחנו, היום, הרבה יותר מגובשים ומכירים, במובן העמוק של המילים הללו. עברנו חוויה חזקה יחד.

 התהליך שעובר עלינו, עכשיו עם החזרה לארץ, מעט מוזר ולא דומה לטיולים שעשינו קודם. ככל שהזמן עובר, הטיול עצמו, כלומר המקומות שהיינו בהם, הופכים להיות "שוליים" במרכאות כפולות כמובן. אנחנו יותר ויותר חיים את מה שקרה לנו שם. ללא ספק, אנחנו שונים והחיים שלנו יהיו שונים אחרי החוויה הזו, במובן החיובי של המושג. צברנו המון נסיון וטיפים שקצרה היריעה מלהכיל אך למי שבאמת מעוניין נשמח לתת ולעזור...

לתחילת הכתבה

מה הספקנו

  • 6 חודשים.
  • 173 ימים.
  • 27,116 ק"מ (מתוכם מעל 100 ברגל).
  • 5 פנצ`רים.
  • 0 תקלות ברכבים (2 טיפולים שיגרתיים)
  • 5 מדינות (יבשת אחת).
  • כ-120 חניות לילה במקומות שונים.
  • כ-30 פארקים לאומיים.
  • מעל 90 טיולים רגליים (15 דקות עד 7 שעות).
  • 22 מפלים, 28 קניונים, 147 תצפיות (לוק אאותס).
  • עשרות מינים של בעלי חיים, בטבע.
  • 3500 תמונות (דיגיטליות).
  • 180 שקופיות.
  • 7 שעות וידאו.
  • 1 יומולדת (ענבר)
  • 2 ביקורים אצל הרופא (ענבר).
  • 6 פצעים עם דם (מתוכם 3 פתיחות ראש).
  • 2 מחלות (ענבר עם חום והקאות באמצע שום מקום, ניר - שפעת קלה ).

בית הקפה הטוב ביותר- "טרטל קפה" מלבורן. גם טעים גם נעים, ברחוב גלן הנטלי, לא רחוק מהים.

הקפה המפתיע- בפיצריה שבקובר פידי. גם טעים גם באמצע המדבר.

ההחלטה הטובה- במקרה הזה ישנה תחרות קשה בין ההחלטות: לטייל במערב ולא במזרח לבין לנסוע לטסמניה. שתיהן היו משובחות.

הקניות הטובות- כסא אוכל לענבר, גיגית לאמבטיה לענבר, ממיר מ-12 וולט ל-220 וולט לאוטו ומסך טלויזיה קטנטן לסרטים לילדים- גאוני לנסיעות.

הציוד המיותר- שק שינה (לא השתמשנו בכלל), דיסק לאוטו שהבאנו מהבית (קנינו אוטו עם דיסק).

הפארק הלאומי השווה- "קאריג`יני" במערב אוסטרליה.

החיה הנדירה- פלייטיפוס (ברווזן בעברית?)
 הלילה החם ביותר- קקאדו בוש קמפ, ללא מאוורר, חם ומאוד מאוד לח. לא ממש ישנו..

הפיספוס של הטיול- הפריחה הפראית של מערב אוסטרליה ואיזור ה`קימברליז`. פיקששנו את העונה בשניהם ובגדול.

ההצלחה של הטיול- נטע עשה את הבלתי יאומן. הוא נגמל ממוצץ בתוך יממה בלבד. כל הכבוד.

ההתרגשות הגדולה ביותר- המפגש עם אנשים. חבל על הזמן.

הקרוואן פארק הטוב ביותר- "ווסט ביץ`" באדלייד. לפחות רמה אחת מעל השאר וגם לא יותר מידי יקר.

הקרוואן פארק המאכזב- הובארט, צפוף, מיושן ויחידי...

המקום הכי פלצני- הולס גאפ שבגראמפיאנס, ויקטוריה. יקר ומתנשא.

הטראומה- נמלים. שירי היתה קרובה להתמוטטות עצבים ואישפוז...

החוף השווה- קייבל ביץ`, ברום ו`טו פיפל ביי` מזרחית לאולבאני. התחרות קשה.

מאכל הטיול- "אורז בולונז". ניצח את השקשוקה לאחר מאבק צמוד. מדובר בהמצאה של שירקי- אורז ברוטב בולונז.

 לתחילת הכתבה

ילדודס

טוב אנחנו פה - בישראל. כבר שלושה שבועות ולא מאמינים שזה עבר.
 נגמר!!!! נגמר החלום. 6 שנים חלמנו עליו, 6 חודשים ביצענו אותו ועכשיו שש שנים נחשוב עליו. מקווה שהחלום הבא יתגשם הרבה יותר מהר, ויארך יותר זמן זה הרי כל הסיפור לא? הגשמת חלומות. כל הרעיון הוא שכל חלום (אבל כל חלום) יכול להתגשם השאלה עד כמה אתה רוצה אותו (המסקנה העיקרית מהטיול הזה).

ולעניננו - הילדים!!!! החזרה היתה לא קלה בכלל. התגובה הראשונית של נטע אחרי הנחיתה, כנראה בגלל הציפיה הממושכת שלו (שלא הפסיק לדבר על ישראל ביממה האחרונה לפני הטיסה) היתה בכי, הוא לא היה מוכן להסתכל על אף אחד. לקח לו כמה שעות להפשיר ולהבין שחזרנו, ומדברים סביבו עברית, ולא נודדים יותר. הוא עדיין מחפש את המשתנה (ולא את השרותים), הוא מדבר על שם ופה (ישראל ואוסטרליה), מנסה לדבר באנגלית (למרות שהסברנו לו שפה כולם כולל הילדים מדברים עברית).

ענבר לעומתו לא היה מוכן לזוז ממני או מניר - הוא לא זכר אף אחד, כל הפרצופים האלו מסביב היו ממש ממש מלחיצים. לקח לפחות שבוע עד שהיה מה לדבר על חיוך מתוך הבטחון של אמא כלפי העולם, ועוד שבועיים עד שהוא הסכים ללכת (לא להתמסר) לסבתות. היחידים שממש עברו את הביקורת של ענבר חלק היו דוד רועי ודודה דניה (חיבור סופני - אהבת חייהם של שני הילדים).

הלילות הקשים נגמרו- גמלתי את ענבר מהציצי (14.5 חודשים מהנים, חויה מטריפה- להניק ילד כ"כ גדול אני ממליצה לכל אמא לנסות!!!) לקח לנו 5 ימים קשים, בעיקר הלילות, הרבה בכי ויסורי גמילה וכאבים בציצי ובסוף ענבר למד לאכול - היום בלי ציצי (ובלי בקבוק או כל תחליף אחר) הילד טוחן אוכל בלי הפסקה- נהנה מכל רגע. ואנחנו מנסים להסתגל לעובדה שצריך לארגן אוכל מראש, ולבשל במיוחד- מה שהיה טבעי כ"כ עם נטע בא קצת בקושי פה (התרגלנו, לא?).

 השורה התחתונה היא שהמרוויחים מהחזרה הביתה הם הילדים- ובגדול. עברית בכל מקום והמון המון אהבה וחם מסביב.

בעיינים שלו
 איזה חלומות ואיזה גיבושים? אני, אם בכלל אני זוכר איזה חלום פעם ב- זה קשור לאיזה ילד או צעצוע. והדבר הכי קרוב ל`גיבושים` היו ה`עכבישים` שראיתי בחצר של אדיב ונאור במלבורן (בררר.. איזה פחד). לא חלמתי על טיול באוסטרליה, פשוט יום אחד עזבנו את הבית לסבא וסבתא (מה, שהיה בהחלט קול) וכמה ימים אח"כ עלינו על המטוס הגדול בדרך למה שאמרו לי אז - אוסטרליה. אני, מבחינתי הייתי רוצה לספר לכם דווקא על החזרה לארץ. איזה כיף!!! סוף סוף יש עם מי לדבר (עברית), יש עם מי לשחק (סבים וספתות, דודים, בני דודים...) לא נסעים כל היום ויש קצת יותר ספייס. סוף סוף אני לא דבוק לאמא ואבא 24 שעות ביממה שגם זה סוג של ספייס. אבל אם לומר את האמת בלי יותר מידי ציניות, היה לי אדיר ומגיב כל האוסטרליה הזה ואני אפילו יודע קצת אנגלית (הספתות שלי נמסות כשהן שומעות את זה). אני מת על להסתכל על התמונות מכל המקומות שהיינו בהם והכי כיף זה להסתכל על הוידאו. לסיכום - היה כדאי, ולו רק בשביל האופניים הצהובות החדשות שקיבלתי מסבא. אפילו בוצי אומר (וגם קצת מקנא).

סוף דבר
החלום, שהיה למציאות בת שישה חודשים, חוזר לו לאיטו למקום של החלומות, איפה שהוא בראש. אנחנו חוזרים לאט לאט למציאות, לעבודה ולחיים האמיתייים אבל אפילו לרגע לא נפסיק לחלום ויתר מכך, לנסות להגשים אותם, את החלומות שלנו. אנחנו מזמינים את כל מי שרוצה לקבל מידע או סתם לדבר על החיים ליצור קשר דרך האי מייל שמפורסם כאן.

ודבר באמת אחרון,
תודה, תודה, תודה לכל מי שעזר ותמך. המון תודה.

 לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה