כי בכל סיפור יש עניין מעשי מחיי היום יום. רוגע, שמחה, אהבה, שלמות, פיוס, ללא קנאה, ללא כעס, ללא עצבים, ללא מסכות... וכן, כנראה שאנשים מתחברים למסרים הללו. אחרי הסיפורים מתחילים לנגן, יש גיטרות, חלילים, ואנשים טובים שיושבים על הרצפה, בפשטות, בגובה העיניים, שרים ומנגנים, עוצמים עיניים, ואולי אף מתפללים. מתפללים לשלום ואהבה לא רק פה בהודו, אלא בכל מקום, גם בארץ.
צ`נאי או בשמה הקודם מדרס, העיר הרביעית בגודלה בהודו, היא עיר ללא תיירים. הפרצופים המערביים היחידים שאפשר לראות פה הם או של אנשים המתגוררים כאן לרגל עבודתם, או של אנשי עסקים שבאו לתקופה קצרה.
זאת עדיין אותה ארץ אבל מדינות חדשות, אנשים חדשים, שפות שונות, אוכל שונה וכמעט כמעט טיול שונה מאשר בצפון הודו, מזל שהרכבת היא אותה הרכבת ובכל מקום יש צ`אי.
הכירו את משפחת גור בן שטרית: רפי (43), ורדה (41), נעם (8) ומיקה (5), שיוצאים לטיול בן שנה במזרח. מתחילים בהודו, וממשיכים לפי המזג.. אתם מוזמנים ללוות אותם במסע הגדול - מתחילים!
זו לא סתם כותרת, באמת ראיתי באודאיפור את המחזה השייקספירי, ועוד בארמון של המהרג`ה! היו אנשים טובים, טיולי אופניים, ערבי תרבות ומסיבת אירוסין.
אין ספק שאחת הדרכים הטובות ביותר לטייל בהודו היא על גבי אופנוע, אבל החוויה מומלצת רק למטיילים שרכיבה על אופנוע אינה חדשה להם. ההודים נוהגים כמו מטורפים ובנתיב השמאלי של הכביש ויש עוד דברים שכדאי לדעת לפני שיוצאים לדרך...
מטרתנו המוצהרת בכתיבת שורות אלו היא לאפשר לכם לממש את החלום אם הוא קיים מלכתחילה.
כל המקומות מחוץ לעיר היו מיוערים ויפהפיים, ואפשר היה להבין מה הביא את הבריטים לכאן בימים עברו. לבסוף הגענו למקדש בתוך העיר, שהיה מתחם שלם עם מספר מקדשים קטנים, מוקדשים לאלים שונים. זה היה בעצם מפגש ראשון עם תרבות הצבע ההינדית, מאחר ועד עתה היינו רק במקדשים בודהיסטים.
יאיר נוחת בבומבי ומגלה את פניה של הודו. המון המון אנשים, ריחות ובעלי חיים שמסתובבים ברחובות. הוא מבלה את ימיו הראשונים במדינת רג`סטן-אודייפור, ג`ייפור, פושקר ואגרה- כי איך אפשר בלי הטאג` מאהל?
קוראים לי רותי כחלון, אני בת 25 וחזרתי לא מזמן מטיול ארוך של שנה בחצי יבשת המדהימה, איפשהו במזרח אסיה שנקראת הודו. התכנון המקורי היה לחצי שנה כדי להירגע קצת מכל הלחץ- הלימודים, העבודה, החברים, פשוט הכול.
הגשרים לאשראמים ולנירוונה ההודית מעל הגנגס הקדוש. נשות הודו מחוץ למעגל העבודה, האם זו אפליה או מסורת שמרנית? מה אומרות על כך נשות צבא הקבע? והרהורים על סוף המסע.
ימים אחרונים בהודו עוברים בבומביי. אנחנו מתמקמות, עם כל חפצינו שנשמרו כאן, ומתחילות בתהליך המתוק - מריר של אריזה סופית. כיוון ששלוש פעמים ביום אנו יוצאות לרחוב הראשי לצורכי אכילה, וכיוון שהדרך למסעדה עוברת דרך כל פיתוייה של הודו, תהליך האריזה מתחיל לקבל ממדים ממש אידיוטיים. עוד משהו קטן ששכחנו לקנות, עוד כמה מתנות שחיכו לרגע האחרון, ועוד איזה משהו שהסתבר שיש לו מקום, וכן הלאה וכן הלאה, עד שהתיקים - כולל התיק הקטן החמוד שזה עתה נקנה - אומרים ``די!``.
אז הגיע הרגע... לימור הגיעה אלי עם מבט מושפל ואמרה לי להיכנס לחדר של אבי. אני מבחינתי עצרתי לרגע את הרעידות, שאפתי אויר לריאות, יישרתי את הגו, אספתי את כל הכוחות שבעולם כדי לשים על פני חיוך ענק, חיוך שצועק למרחוק ``אני מכסה מבוכה``, ונכנסתי לחדר של אבי.
בשורה תחתונה, אין סוף לציוד שצריכים/רוצים לקחת, אך גבולות התרמיל ומשקלו הם שקובעים בסופו של דבר מה לוקחים ומה עולה למשאית, לכן אימצנו לעצמנו את המונחים, צניעות, הסתפקות במועט ו``יהיה בסדר``.
``בהתחלה חשבתי בגדול: לפני כארבע שנים הודעתי לבוס שלי שאני עוזבת הכל, מתפטרת מהעבודה, מוכרת את כל רכושי ונוסעת להודו לזמן בלתי מוגבל. אבל לא אדם כבוס שלי יתן לי ``להשתטות``, כדבריו, מבלי להקשות עלי...``
אלונה לקחה 4 ערכות עזרה ראשונה, ארז החליט לקחת כל דבר שהוא אוהב (מסתבר שיש לא מעט), מזל שהם קבעו שלוקחים רק ארבעה תיקים. על ההכנות לטיול, על רשימת הציוד ומסיבות הפרידה- בכתבה שלפניכם.
אז זהו, נגמר הטיול, והחיים ממשיכים. צריך למצוא עבודה, לעשות כסף, לבחור מסלול לימודים. הודו היתה הפסקה מהחיים, רגע של חופש מוחלט מהכל. היה נפלא, אבל כבר לקראת הסוף הרגשנו שהאופוריה צריכה להסתיים מתישהו. וכמה שהיה לנו עצוב וידענו שנתחרט, רצינו כבר לחזור לחיים. פרק מסכם.
Bombay השבוע האחרון שלנו בהודו. התארחנו אצל משפחתו של אדיל, ידיד חדש ישן מאורוויל. ניצלנו את הזמן שם עד הסוף: שווקים, חנויות ספרים, Masala Dosa ועוד סרט הודי, וגילינו שאין מה לפחד מהעיר הגדולה.
יצאנו למקום אחד, והגענו לאחר. עם חשיבה חיובית ושוק מקסים אפשר להתגבר על כל המהמורות בדרך... כך הגענו בקושי רב למי סור ולאחר מכן גם התגלגלנו לגואה.
עיר עם סימטאות ציוריות, וליל סדר עם חרוסת נפלאה, רחוק מהבית אבל בכל זאת עם בני משפחה (דודה אחת על אמת ואחת שאימצנו במהלך הטיול). The Queen of the Arabian Sea (דהיינו Cochin) הפתיעה אותנו לטובה.
הודו בעננים- על שבוע בעירת נופש הררית, עם שיט באגם, חגיגת יום הולדת ופגישה עם ישראל בושי, הודי אוהב ישראל.
מסע ארוך מביא את דוד נחמוני לבקר בחלקים נרחבים של הודו. הוא מתחיל בבומביי ומשם מגיע אל גואה, המפי, והכף הדרומי, הוא ממשיך במסע אל מדינת רג`אסטאן שבמערב תת היבשת ההודית ואל הצפון משם הוא עובר לנפאל. לפניכם חלקו הראשון של המסע המקיף.
רכבת לדרג'ילינג ומגיעים לאחד המקומות היפים ביותר בהודו. שם אפשר לצאת לטרקים של ימים בודדים או יותר וליהנות מהרקע של הרי ההימאליה ובראשם הקנצ'נג'ונגה.
עזבנו את לה בטיסה ותוך שעה ירדנו שלושה וחצי ק``מ בגובה, עלינו 50% בלחות ועשר מעלות בטמפרטורה, וכשיצאנו מפתח המטוס היינו בעולם אחר. לפני שהספקנו להתאושש מהסאונה הפכנו למוקד תשומת הלב של כעשרה נהגי אוטוריקשה (אין הרבה תיירים בצ`נדיגאר), בחרנו אחד ונפנפנו את כל השאר תהליך לא פשוט שדורש אלגנטיות מסוימת.
לצלילי מוסיקת הרים עם חצוצרות ותופים, בלווי שירה בקולות ובמקצבים מונוטוניים, מתחילות הקבוצות להופיע, במיטב המחולות המסורתיים.
כן גם לנו לקח יום-יומיים של הלם תרבותי, דברים שקוראים מכאן לא רואים בדיוק שם. איך הרגשנו כמו כלים בתוך משחק סימולציה של כביש ``עתיר כלי רכב`` שאינם מכוניות מרוץ אך נוהגים כמותן ואיך תוכלו ללמוד ל``מכור`` בקורס עממי יומיומי ולוחץ.
כשיוצאים לטרק לבד צריך לקחת בחשבון שקרוב לודאי שהלבד ישתנה ושיהיו מפגשים מעניינים. לפניכם סיפור על אחד כזה.
חלום של עליה אל הקרחון שממנו מתחיל הגנגס מקבל תפנית מפתיעה וקרירה. על היאחזות בקצה סלע, על שפת קרחון, לינה במערת קרח דו מפלסית וסוף טוב הכל טוב.
שלוות מטעי הקוקוס, ובית קטן על שפת האגם. זה היה המפגש הראשון שלנו עם מדינת קרלה. לאחר יותר מחודשיים בישלנו לעצמנו, והכרנו משפחה מקסימה מ-Trivandrum.
תמר ושמעון יוצאים לטיול בן שלושה וחצי שבועות בדרום הודו - עם הנהג המסור מוני. טיול שאפשר לסכמו במלים: ``היה טיול חוויתי ומרגש - מ ש ג ע - כזה עוד לא היה לנו``! לפניכם חלקו השני של המסע.
