הבוקר אנחנו קמים ליום חורף ישראלי מצוי. כאן זה עדיין נקרא קיץ, אבל 8 מעלות עם רוח וגשם נשמע לנו יותר כמו חורף. אין ברירה, יש כרטיסים לאוטובוס, יש הזמנה לבקתות לאורך המסלול, בשביל זה בעצם באנו לאיסלנד, לא נחזור לכאן בשנה הקרובה. אז מתלבשים היטב, לוקחים את חליפות הגשם ויוצאים לדרך. את האוטו אנחנו משאירים בתחנת בדלק בסלפוס, שם עוצר האוטובוס, תרמילים על הגב, וקדימה, לדרך. כשהאוטובוס מגיע אנחנו מבינים (חלקית לפחות) את המחירים המופרעים של נסיעה באוטובוסים באיסלנד. האוטובוס הוא מפלצת 6 X 4 שיכול לעבור בכל השבילים המשוגעים שיש כאן. הנסיעה לוקחת שלוש וחצי שעות עם הפסקת פיפי באמצע הדרך. בחלק האחרון של הנסיעה אנחנו מבינים למה צריך כזה רכב -; הדרך קשה וכל רגע חוצים עוד נחל. נסיעה אתגרית של ממש, והגשם רק מתגבר.
אנחנו מגיעים ללאומנלאגר, ככה לפחות מודיעה לנו הפקחית של השמורה שעולה לקדם את פנינו, כי אנחנו בקושי רואים את קצה האף. גשם, רוח, ערפל. מה אנחנו עושים כאן? הפקחית ממליצה לא לעלות לבקתה השנייה (Hrafntinnusker, בטח כבר הבנתם שאי אפשר לבטא כאן את השמות של המקומות), אלא אם כן יש לכם הזמנות ללינה בבקתה. מי שמתכנן לישון באוהל, שיישאר כאן כי יש למעלה רוחות חזקות. אנחנו מסתכלים מסביב, המקום נראה אומלל. הכל רטוב ומלא בוץ, וכולם מצטופפים בשירותים, חוץ מהמשוגעים שהולכים להתרחץ בבריכה החמה שיש כאן (בריכה טבעית לחלוטין). אנחנו נכנסים למשרד של פקחי הפארק ושואלים אם כדאי לנו לעלות ל-Hrafntinnuske. שלושת הפקחים (שנראים ילדים בני 14) מסתכלים עלינו, שואלים אם יש לנו מקומות לינה בבקתה (יש), ואומרים שנראה שיש לנו ציוד גשם טוב (נכון, עידו השקיע במעילים ומכנסי גשם משובחים) אז אין סיבה שלא נעלה. אמנם יש רוחות חזקות, אבל לא צפוי שלג (!?). אנחנו אוכלים ארוחה קלה, סוגרים מעילי גשם, ויוצאים לדרך.
היום הראשון של טרק ה- Laugavegur לוקח אתכם מ-Landmannalaugar ל- Hrafntinnusker. עלייה של כ- 500 מטר (מגובה 500 לגובה 1000 מטר) לאורך מסלול של 12 ק"מ. קטן עלינו, היינו באנפורנה לפני שנה. המסלול עובר בשדות לבה, מעיינות חמים, קרחונים מדהימים ומערות קרח עצומות. ככה לפחות כתוב במדריך. אנחנו בקושי רואים את המקל הבא שמסמן את הטרק. אנחנו נאבקים ברוחות חזקות שרק הולכות ומתגברות ככל שאנחנו עולים. נרטבים עד לשד עצמותינו מהגשם האופקי שמגיע מכל כיוון אפשרי, כולל מלמטה. ככל שאנחנו עולים, המצב הולך ומחמיר, והחבר'ה שיורדים מספרים שלמעלה עוד יותר קשה. בכמה נקודות הרוח פשוט לוקחת אותנו לאן שהיא רוצה, אפילו אותי עם תרמיל של 10 ק"ג, ובטח את הבנות ששוקלות קצת פחות. אין איפה לעצור, אנחנו חייבים להתקדם או לחזור. ממשיכים להתקדם. שלוש וחצי שעות בתוך הסיוט, סליחה, המסלול, אנחנו רואים מצבה. על המצבה שלט זיכרון "לזכרו של עידו קינן שנפטר בסופת שלגים, כל כך קרוב לבקתה החמה וכל כך רחוק. 27 ביוני 2004". כן, זה בדיוק היה חסר לנו. לא די שעכשיו אנחנו יודעים שמישהו קפא כאן למוות, הוא היה ישראלי, קראו לו עידו, וזה היה בסופת שלגים ביוני. בנקודה הזאת חגית אומרת שהגיע הזמן לכתוב צוואה. לעידו ומיכל יש, לנו אין. מתחיל דיון רציני האם צריך, מה לכתוב, למה וכמה. רועי, תתכונן, אנחנו באים אליך אחרי החגים להכין צוואה.
לפחות הפעם ניצלנו. אחרי עוד חצי שעה של מאבק בכל מה שהטבע מצליח לזרוק עלינו -; רוחות נוראיות, גשם אופקי, קרח, ערפל וקור מקפיא -; אנחנו רואים את הבקתה, או לפחות את הצללית שלה. Hrafntinnusker היא בקתה קטנה. שלושה חדרים ומטבח בקומת הכניסה ועליית גג עם שני חדרים. אנחנו בעליית הגג כי הגענו די מאוחר. יש בבקתה 52 מקומות לינה, אבל היום יש כאן כ-80 איש. היידה, הפקחית מטעם הפארק, החליטה שהיא לא נותנת לאף אחד לישון הלילה בחוץ והיא מכניסה את כולם. במסדרון, מתחת למדרגות, מתחת לשולחנות האוכל ובכל פינה אפשרית. לנו היא שמרה מקום כי יש לנו הזמנה, אז אנחנו מקבלים 4 מזרונים (!!) בעליית הגג. הציוד שלנו רטוב לגמרי, כולל אחד משקי השינה ורוב הבגדים. אנחנו גמורים. רובצים על המזרונים בלי כח להחליף לבגדים יבשים. זה בעיקר תשישות פסיכולוגית, כי פיסית המסלול לא היה קשה. מי שמצליח להוציא אותנו מזה זאת היידה. למרות שהבקתה מפוצצת מאנשים, כולם בלחץ, כולם רטובים, כולם פחות או יותר במצבנו, ולחלק יש ילדים שלא ברור לנו איך לא עפו להם בדרך, היא מוצאת זמן לשבת אתנו, לעודד אותנו ולספר לנו שהיא עלתה לכאן לפני שבועיים בערך בסופת שלגים. ממש מעודד, סופת שלגים ביולי (!) היא גם מבטיחה שבחצות הרוח תפסיק. כן, כן..... מכל הפקחים שראינו בדרך היידה מקבלת את הקול של כולנו ל"עובד המצטיין של העונה באיסלנד".
אנחנו גוררים את עצמנו לכיוון המטבח להכין ארוחת ערב. תולים את כל הבגדים לייבוש, ושמים את שק השינה הרטוב על צינורות ההסקה. לאט, לאט אנחנו מתאוששים. המרק עוזר, גם התה החם. היידה חוזרת לשבת אתנו. היא מספרת על אחת הפעמים שהיא עלתה לכאן עם המשפחה. הבת שלה הייתה הכי צעירה בקבוצה (שלוש) ואמא שלה הכי מבוגרת (65). הם ישנו באוהלים, בלילה ירד להם גשם וכל האוהלים הוצפו. איזה כיף (המילים שלה!!!). הבנו שהמצב יכול להיות גרוע יותר, זה מעודד, אבל רק קצת.
אחרי כמה שעות בבקתה, ארוחת ערב בחדר האוכל המשותף שהוא גם חדר המגורים של חלק מהשוהים כאן, עוד קצת עידוד מהיידה, ואנחנו מתחילים להרגיש כמו בני אדם ולא כמו חתולים שהוטבלו בגיגית. לקראת חצות אנחנו מבחינים שמשהו חסר. לוקח לנו קצת זמן להבין שהרוח באמת פסקה. הגשם ממשיך, אבל הרעש הנורא של הרוח המנסה לעקור את הבקתה ממקומה וזו האחרונה עושה כל שביכולתה להתנגד, נעלם. לאט לאט הבגדים מתייבשים, שק השינה הרטוב כבר מזמן התייבש, ואנחנו עוברים למצב שינה-לא שינה (לפחות חלק מאתנו) עד הבוקר.
בפעם הבאה -; טרק Laugavegur -; היום השני שהתחיל בערפל ונגמר בבקתת איקאה
איסלנד 2013 -; זקנים חסרי מנוח !!!
