סיפור דרך- טרק מארדי הימאל
מזג אויר- עשיתי את הטרק בסוף נובמבר, מזג האויר היה מושלם, ביום חמים ונעים ובלילה קריר אבל לא קר. בלילה ישנתי עם ליינר ושמיכה ושכבה אחת של ביגוד תרמי וזה הספיק. הראות בתקופה זו מעולה, אין עננות בכלל, ולכן ניתן לעלות לבייסקאמפ גם אחר הצהריים ולא רק ב4 בבוקר.
כושר- הגעתי במצב מאוד ירוד מבחינת כושר גופני והיה לי מאוד מאוד קשה. ממליצה בחום להיכנס טיפה לכושר לפני.
אוכלוסיה- במשך כל הטרק לא ראיתי ולו ישראלי אחד וגם לא הרבה תיירים. רוב המוחלט היו נפאלים, לי זה היה די מגניב.
פורטר/מדריך- הטרק מסומן ומשולט לכל אורכו כך שמבחינה זו לא היה צורך במדריך. אני יצאתי אליו לבדי (ובאמת שאין לי חוש כיוון). ממליצה בחום להוריד את אפליקציית מפס מי.
נופים- הנופים מדהימים אך מבחינה זו, לטעמי לפחות ובהשוואה לטרק ABC, שעשיתי בעבר, אין כל כך גיוון. הולכים ביער רוב הזמן וחלק מן הזמן מול ההרים.
מחלת גבהים- אסור לזלזל בזה. אם אתם מרגישים שמתחילה לכם, קחו כדור! אל תנסי להיות גיבורים!
ולמסלול:
היום הראשון: יצאתי במונית מפוקרה לקנדה (25$), נסיעה של כשעה, והתחלתי ללכת לכיוון הaustralian camp. תוך שעתיים בערך כבר הגעתי. הדרך בעלייה. משם המשכתי לפיטאם דוראלי עצרתי לארוחת צהריים. השעה היתה 13:00 והתלבטתי אם להמשיך לforest camp. אחרי התלבטות החלטתי להמשיך מה שהתברר כטעות. את השעה האחרונה נאלצתי לצעוד בחושך מוחלט, לבד, ביער. למזלי היה לי פנס. כל הדרך צעדתי וקיללתי את עצמי על הטפשות... בשלב מסוים ראיתי עיניים מנצנצות בחשיכה וכמעט התעלפתי מפחד, עד שהסתבר שמדובר בעדר בופאלו.
ההליכה בשעה האחרונה די קלה ומישורית. הגעתי לפורסט קאמפ , היה מלא לגמרי אך בחור נחמד הסכים לחלוק איתי את חדרו. לא היה איפה להטעין את הפלאפון וגם לא היתה קליטה.
היום השני: התחלתי את הצעידה סביב 8 בבוקר, לכיוון high camp. כל הדרך בעלייה מתישה. אני צועדת לאט לאט, ורואה כיצד כל המטיילים עוקפים אותי עד שנותרתי אחרונה למעט חבורת סטודנטים נפאלים שאירחו לי לחברה והתעקשו לשאת את התיק שלי. הגעתי לlow camp תשושה ורצוצה, והיה לי ברור שלhigh camp כבר לא אגיע היום. הצלחתי לשרך דרכי עד לבאדל דנדה ושם קרסתי. גם העדפתי להישאר שם כדי להתרגל לגובה. יש שם המון יאקים מדהימים, נופים יפים של ההרים וסהכ נעים וטוב. הלילה בניגוד ללילה הקודם, לא היתה נפש חיה בגסט האוס למעט שלושה צרפתים כך שישנתי לבדי במבנה של שישה חדרים. לא נעים, בודד ואפילו טיפה מלחיץ... ממש סבלתי מכאבי ראש בגלל הגובה.
לא היה היכן להטעין את הפלאפון וגם כמעט ולא היתה קליטה
היום השלישי- השלמתי את הצעידה להיי קאמפ די מהר (כשעה), הגעתי ומיד תפסתי לי מיטה. השמש זרחה והמצברוח השתפר. אחרי מנוחה קצרה החלטתי לעלות עוד היום לupper view point . השארתי את התיקים בגסטהאוס (מומלץ ממש, בעלים מאוד נחמדים ומקסימים) .
העלייה היתה (לי לפחות) קשה מאוד מאוד!!! ותלולה וטיפה מסוכנת!!! אחרי שעות רבות של טיפוס הגעתי עם הלשון בחוץ לlower view point והחלטתי להסתפק בכך. בערב היה ממש כיף, אוירה נעימה ושמחה בגסט האוס עם חברה מכל העולם. היתה קליטה ואפשרות להטעין את הפלאפון .
היום הרביעי- ירדתי מההיי קאמפ לסידינג, ירידה תלולה ושוברת ברכיים. לקח לי כחמש שש שעות עד שהגענו לגסט האוס נחמד בסידינג. הדרך די חדגונית שוב ביער, בשלב מסוים מתחילים לראות את הכפרים וזה מעניין. נשארתי לישון בדיסינג מתוך מחשבה שלמחרת אצעד ברגל ללומרה.. אך למחרת ככ כאבו לי הברכיים שהחלטתי לקחת ג׳יפ.
היום החמישי- הנסיעה בגיפ כל כך איטית ודי מפחידה כי אין דרך מסודרת, שלמעשה הצלחתי לראות את כל הנופים והמפלים. בעיני לפחות, הדרך לא כזו מדהימה ששווה לצעוד אותה אלא אם יש לכם עוד כוח ללכת עוד ברגל. יחד עם זאת הנסיעה סיפקה לי מנה גדושה (מדיי) של החיים הנפאלים, כשהרכב הנוסעים היה (בין היתר, כי היינו כעשרה אנשים בגיפ) אישה עם צירי לידה (ומנסיון, כשיש לך צירי לידה הדבר האחרון שמקל על הכאב זה טלטולי נסיעה), אישה עם תינוק בעל רגל שבורה והדבר הכי נורא, אישה שישבה לידי והתינוק שלה גסס וניכר היה שלא נותר לו זמן רב. אחסוך מכם את התיאור, אבל זה פשוט העציב אותי ככ שלא הפסקתי לחשוב על זה כל היום. הרגשתי שאני חייבת לעזור לה איכשהו אבל לא ידעתי במה ולא רציתי לתחוב את אפי ולנהוג בחוסר רגישות.
שימו לב שהגיפ לא מגיע ללייק סייד בפוקרה אלא עוצר בפאתי פוקרה. לנו עלה 1500 רופי.
תהנו, ואם יש שאלות אשמח לעזור
