יום 10 - שני, 4 ביולי, 2016.
מ- Montroc אל Refuge de La Flégère דרך Lac Blanc
מרחק: כ- 13 ק"מ (935 מ' עליה, 477 מ' ירידה)
למעבר לסיפור המלא של הטרק – לחצו כאן
אני מתעוררת בידיעה משונה – זהו היום הלפני אחרון. מנסה לשחזר לעצמי את המסלול שעברתי עד כה, אך הוא מעלה תהו-ובהו רציני בראש ואני מוותרת. ארוחת הבוקר במלון שלנו מצויינת ועשירה. אחת מארוחות הבוקר הטובות שהיו לנו בטרק! ממלאים מצברים ועוד מספיקים לקפוץ לסופר המקומי לקנות כמה מצרכים לדרך –יוגורטים, לחם, שוקולד – אז יוז'ואל... מצחיק איך שני יוגורטים שנותרו לנו במקרה מהקניה ביום הראשון ונאכלו למחרת בדרך הפכו למסורת. יש לנו כמה דקות לחכות עד שיגיע האוטובוס ואני משלימה בינתיים כתיבה ביומן על יום אתמול. בשעה 8:30 בדיוק מגיע האוטובוס, כמו שכתוב לנו בדף שקיבלנו אתמול באינפורמיישן, ואנחנו נוסעים בו שתי תחנות ומשם הולכים מספר דקות על שביל המקשר אותנו חזרה ל- TMB.
עליית הבוקר המסורתית מתחילה מיד, הפעם ללא משחק מקדים. פנינו אל Lac Blanc – האגם הלבן הנסתר בין ההרים. השביל הראשי של ה- TMB ממשיך מכאן ישר (עד כמה שיש “ישר" באלפים...) עד La Flegere, אבל אנחנו פונים למעלה בחדות. אומרים שזהו אחד משיאי הטיול ואנחנו מלאי ציפיה. הצוקים המתנשאים מעלינו מנוקדים ב- Ibex יפהפיים. זכר אחד אפילו מתקרב עד מרחק נגיעה מאיתנו. מרגש!
גם מטפסי צוקים יש כאן, והם אמיצים ובנויים לתלפיות, עולים לגבהים מפחידים ממש ומאתגרים את כוח הכבידה. גם אנחנו מאתגרים את עצמנו מעט ועולים בסולמות מעלה מעלה. בתחתית הסולם הראשון מפתיע אותנו נחש קטן המתפתל לו בין האבנים, עד שמוצא מקום מסתור תחת שלוגית גדולה. מישהו אמר "סולמות ונחשים" ולא קיבל?
שלוש שעות עליה ו... כמעט הגענו. בהגיענו לאגם הראשון מקבוצת אגמי Cheserys, כבר נראית מלמטה הבקתה השוכנת על שפת Lac Blanc אולם העליה אליה מושלגת לגמרי ותלולה מאד. חלק מן הסולמות מציצים מתוך השלג והכל נראה לי מפחיד ובלתי עביר. בשלב זה, בפעם הראשונה בטיול אני מחליטה לוותר. תוקעת רגליים עמוק בקרקע ומודיעה שמכאן אני זזה רק לכיוון אחד – למטה!
אני רואה איך כולם עוברים שם, מוצאים נתיבים בשלג התלול ורק אני רועדת כאן. בפנים אני כועסת על עצמי, אבל לא מצליחה להתגבר על הפחד כשאני מביטה למעלה על המשימה העומדת בפני. לאחר שכנועים וטיעון אחד מכריע במיוחד – "אם כולם יכולים, אז גם את יכולה לעשות את זה" – אנחנו מתחילים לזוז לאט קדימה.
ההתחלה קשה ומפחידה מאד. אני הולכת ומתמרמרת לי בקול רם, יוצאת בהכרזות שונות ומשונות. אבל לאט לאט אני נרגעת ועולה. עושה כמו כולם. כבר כמה ימים של צעידה בשלג מאחורי, ומלבד העובדה שמדובר כאן בעליה תלולה ועוד קצת סולמות, אין בעצם חדש.
בהגיענו למעלה מחכה לנו מראה שכבר ציפינו לו מראש הודות לעדכון של דורון וחבורתו – אין אגם!!! הוא מכוסה בשלג כבד עדיין ולכן אינו נראה כלל. מאד מאד קיוויתי כי השבוע שהפריד בין ביקורם של דורון וחבורתו כאן לבין ההגעה שלנו, יפשיר, ולו במעט, את השלג – אך לא. לא נורא, לפחות היינו מוכנים ונמנעה מאיתנו האכזבה. בכל מקרה, איזור האגם מאד יפה והתיישבנו לנו להתאושש ולאכול. על מרפסת הבקתה ועל הסלעים סביב ישובים אנשים, מפקנקים, והאווירה שמחה ונעימה.
בסביבות השעה 14:00 אנחנו מתחילים לגלוש לכיוון הבקתה שבה נבלה את הלילה האחרון שלנו בטרק. הירידה, לשמחתי, היא מהכיוון השני, הפחות מושלג, ואין צורך לעבור שוב את מסלול הפחד שעברנו קודם לכן. יש לנו שעתיים הליכה בנופים מרהיבים כאשר רכס המון בלאן והעמק שמתחתיו פרוסים לרגלינו ומקיפים אותנו.
Refuge de La Flégère (94 יורו, דורמיטורי, חצי פנסיון) שוכנת בצמוד לרכבל העולה מהעיירות שבעמק שאמוני. הנוף שסביבה סובל מפציעות, פרי עמלו של האדם – שמצד אחד מאפשר כמעט לכל אחד לראות ולחוות את הנופים שמסביב, אך מצד שני זורע לא מעט הרס סביבתי "לטובת" העניין. נקודה למחשבה. אנחנו בכל מקרה לא מתכוונים להשתמש בשירותיו של הרכבל, ולכן רק עוברים מתחתיו וממשיכים לבקתה.
מתקבלים בשמחה ומיד מרגישים שיש משהו מאד נעים במקום הזה. לאחר מקלחת טובה מזמינים שוקו חם ויושבים עם החבר'ה במרפסת לכתוב, לקרוא, לגלוש... הכל נעים והכל טוב! אין תלונות.
היום אנחנו מוותרים על הכביסה. לאחר חזרתנו לציוויליזציה מחר נדאג להשלים את המשימה. הבקתה ריקה יחסית לבקתות אחרות בהן לנו לאורך הדרך. כפועל יוצא מכך את החדר שלנו, המותאם ללא מעט אנשים, אנחנו חולקים רק עם עוד מטיילת אחת (תפקידה בכוח - להחזיק את הנר). בזכות מיעוט האנשים ארוחת הערב הרבה פחות רועשת והרבה יותר נעימה. השולחנות הריקים בחדר האוכל נותנים פרופורציה על כמות האנשים שהמקום הזה יכול להכיל כשהוא מלא. בארוחת הערב – סוף סוף ארוחה נטולת אומלט, שהיא משום מה המנה הצמחונית הפופולארית כאן - אנחנו מקבלים קדרה של תפוחי אדמה מוקרמים בתנור, סלט ירקות ושלושה קינוחים לבחירה. לאחר התלבטות הולכים על פאי תפוחים ושמנת עם פירות יער ומוותרים בצער על מוס שוקולד. יש בשביל מה לחזור...
כאמור, אנחנו חולקים חדר גדול רק עם מטיילת אחת ואני מנצלת את ההזדמנות, מוותרת על הקומה העליונה במיטת הקומותיים שהוקצתה לנו ופולשת למיטת יחיד ריקה סמוכה. מחר ממתין לנו יום אחרון וארוך וכולם הולכים לישון מוקדם. כל אחד עם המחשבות שלו.
למעבר לסיפור המלא של הטרק – לחצו כאן
צילומים וכתיבה: אורה גזית
