״טיול בהרי הרוקי? נשמע מעולה״, אמרתי, למרות שלא היה לי מושג ירוק איפה זה.
לתומי הייתי בטוח שמדובר בהרים על שם רוקי בלבואה,המקום שבו הוא התאמן לקראת הקרב הגדול נגד קלאבר לאנג, לצלילי Eye of the Tiger של להקת Survivor.
אז לא.
הרי הרוקי הם רכס הרים עצום שנמתח לאורך אלפי קילומטרים במערב צפון אמריקה, מקנדה ועד דרום־מערב ארצות הברית. בדרך הם עוברים בין היתר באלברטה ובקולומביה הבריטית שבקנדה, ובמדינות כמו מונטנה, ויומינג וקולורדו בארה״ב.
משיקולי ביטולי טיסות, הפעם החלטנו ללכת על בטוח ולבחור במסלול הקצר וההגיוני ביותר לקנדה: דרך לונדון ושיקגו.
התחנה הראשונה הייתה לונדון, במטוס בדרך לשם הבחנתי בנערה יפה עם כובע שישבה ממש מאחורי גילי, בן הזקונים שלנו שעולה לכיתה י"ב. הוא ישן רוב הטיסה, כשהתעורר סימנתי לו בעדינות שאולי כדאי לו להתחיל איתה. הילד לא הבין מה אבא רוצה מחייו. אולי טוב שכך, מכיוון שכשהיא התעוררה, התברר שמדובר בנועה קירל.
יאמר לזכותה שהיא היתה מאוד חביבה והצטלמה עם הבנים בלי שום פוזה של כוכבת.
הגענו ללונדון שם היו לנו כמה שעות להעביר, אז קפצנו לביקור בבורו מרקט. מהר מאוד גילינו שלונדון נמצאת בעיצומו של גל חום כזה, שאילת פתאום מרגישה כמו מקום קריר ונעים בערבה.
הבריטים, שבדרך כלל מגיעים בגוונים שבין לבן ללבן־שקוף, הפכו כולם לוורודים.
מגיע להם.
אחרי כמה שעות בתנור הבריטי חזרנו לשדה התעופה, ישנו לילה במלון בשדה ולמחרת בבוקר עלינו על טיסה לשיקגו, משם על עוד טיסה לקלגרי, ובחלוף כשנתיים וחצי בערך מאז שיצאנו מהבית, נחתנו סוף סוף בקנדה.
חשבתם שהדרך הסתיימה? אז חשבתם.
אחרי לילה קצר במלון בקלגרי פגשנו סוף סוף את שחר ועומר, שהגיעו מקליפורניה, והמשפחה התאחדה.
ועכשיו, אחרי שטסנו ללונדון, ביקרנו בבורו מרקט, טסנו לשיקגו, המשכנו לקלגרי וישנו לילה בקנדה, הגיע הזמן להתחיל את הטיול.
במונטנה.
כן, בארצות הברית.
לא משהו רציני. שש שעות נסיעה. לא כולל עצירות. בקטנה כזה.
בהרי הרוקי, כמו אצל רוקי בלבואה, לפני שמתחילים צריך קודם לעבור אימון מפרך.
הדרך מקלגרי למונטנה התגלתה כאחת הנסיעות היפות שאפשר לבקש, עם מרחבים אינסופיים, אגמים כחולים, יערות והרים שהלכו וגדלו מולנו ככל שהתקדמנו דרומה. בדרך עברנו ב Frank Slide, המקום שבו לפני יותר ממאה שנה קרס חלק עצום מההר וקבר תחתיו חלק מהעיירה. הכביש עובר ממש בתוך ים אדיר של סלעים שניתקו מההר, והמראה אפוקליפטי לחלוטין. מסוג המקומות שבהם אתה מסתכל על ההר, מסתכל על הסלעים, ואז חוזר להסתכל על ההר כדי לוודא שהוא סיים ליפול.
לאחר שחצינו את הגבול למונטנה, מעט התאכזבתי. המקום נראה נטוש. שטחים עצומים. בתים עלובים ברובם, לא בדיוק ככה דמיינתי את המקום. מה שכן, האנשים כאן שרופים על ישו. שלטי ענק בזכות ישו בכל פינה, יחס הכנסיות לאדם עומד על 1:2, לטובת הכנסיות. מניין לא היו סוגרים פה.
אחרי שהתרגלנו לאהבה העצומה לישו, התחלנו לשים לב לשלטי ענק בצדי הדרך שמציעים, שימו לב, בחיי שאני לא ממציא, ובכן... יוגה עם עיזים.
אני חוזר: יוגה. עם. עיזים.
עכשיו, אני דווקא מאלה שמחבבים מאוד את האנשים בהררית ובאבטליון שמתחילים את הבוקר בחיבוק עצים. בואו נגיד שיש לי אפילו סיבות להבין אותם. עץ הוא יציב, עץ הוא רגוע, עץ לא שופט אותך, לפעמים בן אדם צריך עצה.
אבל יוגה עם עיזים?
מת העולם? נגמרו התחביבים? אין לאנשים מה לעשות בחיים?
לפני שהגענו לבית ששכרנו, עצרנו להצטיידות בסופר. מים, אוכל, נשנושים, וכמובן, כמו בכל קנייה משפחתית שגרתית, ספריי נגד דובים.
כן. מה שאתם שומעים. ספריי. נגד. דובים.
אנחנו מתכננים לטייל בשמורת גליישר המפורסמת, והמקום מלא בדובים. לכן מומלץ מאוד להצטייד בספריי מיוחד, ובמקרה שדוב מתקרב אליך, לרסס לכיוונו ולקוות שבעזרת השם, הספריי, וקצת מזל, הוא ישתכנע שאנחנו פחות טעימים ממה שנראינו לו מרחוק.
ככל שחושבים על זה, הרעיון גאוני. אם הדוב ברח, הספריי עשה את העבודה. אם הדוב לא ברח, אין מי שיתבע.
הספריי הזה עוד יחזור אלינו בהמשך עם טוויסט מעניין מאוד.
משם המשכנו למסעדה איטלקית בשם Bella משהו, שהייתה ממש טובה, ושם גם חגגנו לי יום הולדת. חמסה חמסה.
ואז הגענו לווילה ששכרנו.
מה אגיד לכם. גן עדן.
וילה יפהפייה על שפת נהר רחב ושקט, עם מזח פרטי, אבובים ומזרנים שמחכים קשורים למזח, וג׳קוזי חם ממש ליד. המים שקטים, ההרים מסביב, והכול נראה כאילו מישהו לקח תמונה מקטלוג של ״החיים של אנשים אחרים״ והחליט לתת לנו לגור בתוכה לכמה ימים.
מקום כל כך יפה שכל תיאור שלי רק יפגע בו.
-
למחרת יצאנו למסלול ל Avalanche Lake, אחד המסלולים המפורסמים בגליישר פארק.
הדרך מתחילה בתוך יער עבות וירוק, לצד נחל שוצף עם מים צלולים בצבע שלא ברור אם הוא כחול, ירוק או פשוט צבע מיוחד שהקנדים והאמריקאים שומרים לעצמם לצורכי תיירות. משם מטפסים בהדרגה בתוך היער, כשהנוף מדי פעם נפתח ומזכיר לך שאתה נמצא באמצע שמורת טבע עצומה, ושבאופן תיאורטי לפחות, גם הדובים יודעים את זה.
אחרי טיפוס של כחמישה קילומטרים פלוס מינוס מגיעים לאגם.
Avalanche Lake יושב בתוך עמק שמוקף בהרים עצומים מכל הכיוונים. המים שקטים, הפסגות מתרוממות כמעט אנכית מעל האגם, ומכמה מקומות בהרים יורדים מפלים דקים וארוכים שנראים כאילו מישהו צייר אותם שם במיוחד בשביל התמונה.
זה אחד מאותם מקומות שבהם כולם מגיעים, נעצרים, מוציאים את הטלפון ומצלמים את אותה תמונה בדיוק. ואז מצלמים עוד אחת. ואז תמונה משפחתית.
עמדנו שם כמה דקות ופשוט הסתכלנו. ואז הוצאנו סנדוויביצים ועשינו פיקניק של שעה בערך, באחד המקומות הכי יפים שראינו בחיים.
משם המשכנו ל Going to the Sun Road, אחד הכבישים המפורסמים והיפים בארצות הברית, שחוצה את גליישר פארק ועולה ממש אל לב הרי הרוקי.
זה לא בדיוק כביש למי שסובל מפחד גבהים. הוא מטפס בין ההרים, נצמד למצוקים, עובר לצד מפלים ומשקיף על עמקים עצומים, כשבחלק מהמקומות כל מה שמפריד בינך לבין הנוף המרהיב שלמטה הוא קיר אבן קטן והרבה מאוד אמונה בעומר שנהג את הדרך בצורה מעוררת כבוד.
הכביש כל כך גבוה ומושלג בחורף, שהחלקים הגבוהים שלו פתוחים רק בעונת הקיץ. בכל שנה צריך לפנות ממנו כמויות אדירות של שלג לפני שאפשר לפתוח אותו מחדש לתנועה.
ואז, תוך כדי נסיעה, ראינו אותו.
דוב שחור ענקי, ממש בסמוך לכביש.
פתאום כל הסיפורים על הדובים, כל האזהרות וכל ספריי הדובים שקנינו בסופר קיבלו משמעות קצת יותר מוחשית. מדובר בחיה מרשימה מאוד, בעיקר כשאתה רואה אותה מתוך GMC ענקית שחורה וסגורה. כולם כמובן התרגשו וצילמו.
משם המשכנו ל Wild Goose Island Overlook, תצפית מרהיבה על אגם Saint Mary העצום.
באמצע כל הכחול הזה יושב לו אי קטנטן בשם Wild Goose Island, מוקף במים ובהרים עצומים מכל עבר, ונראה כאילו מישהו מיקם אותו שם במיוחד כדי שלתיירים יהיה מה לשים במרכז התמונה.
עומדים בתצפית ומסתכלים על האגם הענק, על ההרים שמקיפים אותו ועל האי הקטן באמצע, ושוב עולה אותה תחושה שמלווה אותנו מאז שהגענו לגליישר פארק: מישהו כאן קצת הגזים עם הנוף.
בפארק כולו אין קליטה של סלולרי. היינו במתח גדול כי בזמן שאנחנו נהנים בפארק, קבוצתנו האהובה התמודדה באחד המשחקים החשובים בתולדות האנושות, משחק דירוג על המקומות 9-10 בגביע הטוטו. רק לאחר שסיימנו את הטיול גילינו את האמת המרה: סיימנו במקום העשירי.
הלכנו לישון ירוקים מבושה.
-
את היום שלמחרת פתחנו בנסיעה של כשעתיים אל מסלול ההליכה ל Hidden Lake, אגם נסתר שמתגלה רק למי שמוכן לטפס אליו במשך שעה ארוכה ולא פשוטה. טיפסנו וטיפסנו וטיפסנו, וככל שעלינו הנוף סביבנו הלך ונפתח. פסגות משוננות התרוממו מכל עבר, מדרונות ירוקים נשפכו אל העמק והאוויר נעשה קריר וצלול יותר. ואז, כשהרגליים התחילו להתעייף, הגענו לנקודת התצפית.
מתחתינו, כמו סוד שנחבא בין ההרים, התגלה האגם. עצום, שקט ובצבע טורקיז עמוק שכמעט לא נראה אמיתי. מעליו הזדקרו פסגות פראיות, חדות ומרשימות, והנוף כולו נראה כמו גלויה. מה אגיד לכם, שווה כל שעל. פשוט מפעים.
התיישבנו לפיקניק, שלפנו מהתיקים את הבאגטים ואת הממרחים, ובתוך שניות התברר שהזמנו גם אורחים. עשרות סנאים רעבים, בכל גודל ובכל סגנון, הגיחו מכל חור אפשרי והקיפו אותנו במהירות של יחידת קומנדו. אחד עבר בין הרגליים, שני בדק את התיקים, שלישי תצפת מהצד, והרביעי כנראה ניהל את המבצע. בעודנו מנסים להבריח אותם, הם המשיכו להסתער בביטחון של מי שיודע שבסופו של דבר מישהו יפיל חתיכת בגט.
הגיע הזמן שמישהו יגיד את האמת על סנאים. מדובר בחולדות עם יחסי ציבור. זה שהם עשו פאן בזנב והצטלמו לכמה סרטים של דיסני לא הופך אותם למשהו אחר. אנשים רואים חולדה חוצה את המדרכה, הם צורחים, קופצים על הכיסא הקרוב ומתקשרים לעירייה, למדביר ולכל גורם חירום שעולה בדעתם. עכשיו קחו בדיוק את אותה חולדה, עשו לה פן בזנב, שימו אותה באמצע היער, ופתאום התגובה היא: ״יאאא, איזה מתוק! תראו איך הוא מתקרב אלינו!״ אנשים מוציאים מצלמות, כורעים כדי לצלם מקרוב ואפילו מציעים אוכל. אותו מכרסם, אותה חוצפה, רק עם תסרוקת ויחסי ציבור טובים יותר.
מסקנה: בטבע, כמו בעסקים, הכול עניין של מיתוג.
לאחר הביקור באגם הנסתר שמנו את פעמינו אל מסלול הליכה נוסף, הפעם אל St. Mary Falls. זהו מסלול קליל ונעים, וככל שהתקרבנו החל רחש המים להתגבר, עד שהפך לשאגה של ממש. המים צנחו בעוצמה בין הסלעים, שוצפים וקוצפים בלבן, ונאספו למרגלות המפלים לבריכות צלולות בגוונים עמוקים של כחול וטורקיז. רסיסי מים מילאו את האוויר, האור נצנץ על פני הזרם, והנוף כולו היה פראי, רענן ויפהפה. כמה אמיצים במיוחד אפילו קפצו מהגשר אל המים הקפואים שלמרגלות המפל. אנחנו, בגבורה לא פחותה, הסתפקנו בלצפות בהם מהצד.
בדרך חזרה הילדים העבירו את הזמן בטורניר החשוב ביותר של הטיול: ״המאכלים שאבא אוהב״. אחרי שלל קרבות קולינריים הגיעו לגמר הגדול סופריטו ועלי גפן ממולאים. בגזרת המשקאות התמודדו ראש בראש מיץ רימונים ולימונדה ורודה. המתח היה בשיאו, הקולות נספרו, והזוכים הם... טאדאם, טאדאם: סופריטו ומיץ רימונים. ברכות לזוכים ותנחומינו לעלי הגפן, שנתנו עונה מצוינת.
עייפים אך מרוצים, ואחרי כארבעה עשר קילומטרים מצטברים של הליכה, חזרנו אל הרכב, הצטיידנו בטייק אוויי לארוחת הערב ושבנו לווילה היפה שלנו. שם גילינו שסטארלינק הוא פלא טכנולוגי שמאפשר לאינטרנט לא לעבוד גם באמצע שום מקום. זוועת עולם.
-
את יום המחרת התחלנו בבוקר רגוע בוילה שלנו. אחרי כל ההרים, הדובים והנסיעות, הגיע הזמן פשוט ליהנות קצת מהמקום. באחד המחסנים מצאנו זוג קייאקים והחלטנו שזה יהיה נהדר לשוט בהם בנהר העצום והשקט שמול הבית. התנדבתי להיות הראשון שמנסה.
היה רק פרט קטן שלא לקחתי בחשבון.הקייאקים מיועדים לאנשים עד 70 קילו.
אני את 70 הקילו חציתי לא מזמן. לא ניכנס כרגע לשאלה כמה זמן בדיוק עבר מאז, כי זה בלוג טיולים ולא תחקיר.
הילדים, לעומת זאת, החליטו פה אחד שהם עדיין בצד הנכון של ה 70, נכנסו לקייאקים, שטו עד הגדה הרחוקה וחזרו להנאתם. ואני ציפור זקנה נשארתי על המזח, מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר.
היה נחמד מאוד.
משם נסענו ל Flathead Lake.
אני מודה שמעולם לא שמעתי עליו קודם, אבל מתברר שמדובר באגם עצום. בערך פי שלושה מהכנרת. שכרנו לארבע שעות סירה גדולה שמיועדת ל 14 אנשים. אנחנו היינו שישה, כך שלכל אחד היה בערך סלון פרטי. ספות, מרחבים, מקום לשכב, להשתרע ולהרהר איך זה שעד עכשיו בכל טיול שבו שכרנו סירה קיבלנו משהו שנראה כאילו יצא לפנסיה עשר שנים קודם.
אגב, במונטנה כנראה מאמינים מאוד באדם וביכולתו לקבל החלטות נכונות. כל ילד מעל גיל 15 יכול לנהוג בסירה כזאת, בלי רישיון ובלי יותר מדי עניינים. גם ההדרכה שקיבלנו הייתה יסודית מאוד ונמשכה בערך דקה.
״הנה הסירה. תחזרו בשבע״.
נפלא.
עשינו תורנויות נהיגה ובארבע השעות הבאות חרשנו את האגם. לאורך הגדות ראינו מאות בתים יפהפיים, כמעט לכל אחד מזח פרטי, סירות, אופנועי ים וכל הציוד הדרוש כדי להזכיר לך שהחיים בהחלט יכולים להיות יפים. בעיקר כשיש לך בית על Flathead Lake.
בשלב מסוים עצרנו באמצע האגם וקפצנו למים הקפואים. במקום באך ניגנו משינה. אילתורים קבועים.
היה כיף גדול.
משם נסענו למסעדה. בדרך, פתאום ראיתי דוב שחור בוגר חוצה את הכביש בנחת לכיוון הבתים. עצרתי את האוטו, ובמשך כמה רגעים, ממרחק של שניים או שלושה מטרים בלבד, אנחנו הסתכלנו על הדוב והדוב הסתכל עלינו. שחר עוד הספיקה להסביר לנו שדובים שחורים הם פחדנים. אני לא יודע אם מישהו טרח להסביר את זה לדוב, כי הוא נראה די רגוע.
אחרי כמה רגעים הגיעו רכבים מאחורינו, ולא היה לי נעים לחסום את הכביש, אז המשכתי לנסוע, רק כדי לגלות במראה שכל הרכבים שמאחורינו עצרו בעצמם בדיוק באותו מקום.
מי אמר שהישראלים לא מנומסים?
אגב, מסתבר שגם במונטנה חוסמים כבישים. רק שכאן עושים את זה מאהבת הטבע.
את היום סיימנו במסעדה האיטלקית Bella משהו, שבה כבר אכלנו יומיים קודם. הם זכרו אותנו.
גם הפעם היה מצוין.
השיט הארוך נתן לי זווית מאוד מחמיאה על מונטנה, שלא ממש ראיתי בהתחלה. יש כאן משהו מיוחד. מדינה שגדולה מגרמניה, וכמה אנשים גרים בכל המרחב העצום הזה? קצת יותר ממיליון. מטורף. פחות אנשים, פחות רעש, פחות צפיפות, ותחושה חזקה שהטבע עדיין גדול יותר מכל מה שבנינו בתוכו. יש מקומות שבהם אתה מבין פתאום כמה מעט צריך כדי להרגיש שיש לך הרבה.
-
את הבוקר הבא פתחנו בנסיעה ארוכה של כשמונה שעות, עם מעט עצירות בדרך, אל הצד הקנדי של הרי הרוקי. ככל שהתקרבנו לאזור Banf, הנוף הלך והפך דרמטי יותר. הפסגות העצומות שמזדקרות מכל עבר ממחישות את העוצמה של הטבע הרבה יותר טוב מכל תיאור שאצליח לכתוב כאן. בשלב מסוים פשוט מפסיקים להגיד ״וואו״, כי אי אפשר להגיד ״וואו״ כל כמה דקות.
בדרך אירעה לנו תקרית מעט מביכה ומאוד מצחיקה.
המרחקים כאן עצומים. לפעמים השלט מודיע לך שתחנת הדלק הבאה נמצאת בעוד 150 קילומטר. זה בסדר גמור מבחינת הרכב. הבעיה היא שהשלפוחית האנושית לא תוכננה על ידי אותם מהנדסים.
בשלב מסוים אורי ואני היינו חייבים עצירה קטנה ודחופה. התחנה הבאה הייתה רחוקה מאוד, אז כמנהג הבנים מאז שחר האנושות, החלטנו למצוא איזה שיח פרא ולהשקות אותו.
כמובן שלא נעשה דבר כזה לצד הכביש הראשי. אנחנו אנשים תרבותיים.
אז ירדנו מהכביש, נכנסנו לעיירה קטנה, נסענו עד לאגם, חיפשנו שירותים ולא מצאנו. בסוף זיהינו אזור צדדי עם כמה שיחים מוזנחים. מושלם.
אורי ואני ירדנו לכיוון השיחים, נכנסנו עוד קצת פנימה כדי שאף אחד לא יראה אותנו. בשלב הזה השלפוחית כבר הודיעה שאין יותר משא ומתן. התחלנו להתארגן לקראת האירוע ופתאום, ממש מעלינו, נשמעה צווחה של אישה שנשמעה כמו מורה בת שבעים שכבר לימדה את כל התלמידים שהיא מסוגלת להכיל בחיים האלה.
״Excuse me! It's private property״
יואו.
מאיפה היא באה זאת?
בתוך שבריר שנייה עברנו ממצב של שני גברים שמחפשים שיח למצב של שני חובבי טבע שמתפעלים מאוד מאגם קנדי.
סידרנו במהירות את הבגדים, הסתובבנו אל המים והתחלנו להביע התפעלות עמוקה מהנוף.
״Oh, sorry, we didn't notice. It's a beautiful lake. Very nice. Very, very nice.״
כאילו נסענו שעות רק כדי להגיע לחצר שלה ולהעריך את האגם.
נמלטנו משם מושפלים בחזרה לאוטו, עם שלפוחית שבשלב הזה ניתקה איתנו את היחסים, ונקרענו מצחוק.
כשהתחלנו לנסוע ראינו את המלעונה עומדת במרפסת ומנופפת לנו לשלום.
החזרנו לה נפנוף מנומס.
Very nice.
Very, very nice.
אחרי שעות ארוכות של נסיעה הגענו סוף סוף ל Canmore, עיירה יפהפייה למרגלות הרי הרוקי, וגילינו שהבית ששכרנו ממש נחמד. שלוש קומות, מרווח ונעים, ובקומה העליונה ג׳קוזי שמשקיף ישר אל ההרים.
נכון, אין לנו נהר פרטי בגינה כמו במונטנה. אבל לשבת בתוך ג׳קוזי חם ולהסתכל על הפסגות של הרי הרוקי זה לא בדיוק משבר הומניטרי.
את הערב סיימנו עם המבורגר מצוין, ואחרי שמונה שעות על הכביש, תקרית דיפלומטית אחת עם בעלת בית קנדית ושלפוחית כועסת, הלכנו לישון.
כידוע הסיכומים שלי מאוד ארוכים ואין לי מושג מי קורא אותם בכלל. אז אם הגעתם עד כאן שלחו לי בפרטי את צמד המילים "ספריי דובים" ואני אשלח לכם את הטוויסט המפתיע.
-
ביום המחרת החלטנו לנסוע באחד הכבישים המפורסמים בעולם, Icefields Parkway, שמחבר בין באנף לג׳אספר, שתי העיירות המרכזיות באזור, המרוחקות בערך ארבע שעות נסיעה זו מזו.
ארבע שעות נשמעות הרבה, אבל במקרה הזה הכביש הוא היעד. לאורך הדרך עוברים בין פסגות משוננות, קרחונים עצומים, יערות צפופים ואגמים בצבעים שנראים כאילו מישהו שיחק קצת יותר מדי עם הרוויה בתמונה. איפשהו באמצע כל אלה נמצא, כנראה, הטבע הכי יפה בעולם.
העצירה הראשונה שלנו הייתה ב Herbert Lake, אגם קטן עם מים ירקרקים וצלולים, מוקף יער והרים. יפה, רגוע, פסטורלי.
נחמד.
בדיעבד קצת לא הוגן כלפיו. בכל מקום אחר בעולם היינו מצלמים אותו מכל זווית ומספרים עליו לחברים. כאן הוא פשוט נפל על יום עם תחרות קשה.
המשכנו ל Bow Lake, וכאן העסק כבר עלה מדרגה. אגם רחב ויפהפה בגוון כחול חלבי, מוקף פסגות חשופות, כשמעליו מתנשא Crowfoot Mountain ושרידי הקרחון שעל מדרונותיו. היה קצת קשה למצוא חניה, אבל בסוף יצאנו מהרכב מצוידים, מצאנו פינה ממש על שפת המים וערכנו פיקניק קטן מול הנוף.
בלי חולדות עם פאן בזנב שהתרגלו לקבל אוכל מתיירים.
נחמד ממש.
משם המשכנו ל Peyto Lake. ההליכה לתצפית אינה ארוכה, אבל העלייה מספיק תלולה כדי להזכיר לך שאתה נמצא בגובה ושאולי הפיקניק לפני עשר דקות לא היה רעיון מבריק.
ואז מגיעים למעלה.
ונעתקת הנשימה.
הרבה אגמים יפים ראיתי בחיים, אבל דבר כזה אני לא זוכר. עמוק מתחתינו השתרע Peyto Lake, אגם גדול בצבע טורקיז כמעט בלתי הגיוני, שנוצר מחלקיקי סלע זעירים שמי הקרחונים סוחפים איתם ונותנים למים את הצבע המטורף הזה. סביבו יערות כהים, ומעליהם מתרוממות פסגות חדות ומשוננות, שכבה אחרי שכבה עד האופק.
יש נופים שאתה מצלם, מסתכל על התמונה, ואז מרים שוב את הראש כי התמונה פשוט לא מצליחה להסביר מה אתה רואה.
זה אחד מהם.
משם נסענו ל Waterfowl Lake, אגם שנמצא ממש לצד הכביש ולא דורש שום מסלול הליכה. המים צלולים להפליא, מוקפים בהרים גבוהים, וביום שמשי כמו זה הם מקבלים גוון כחול ירקרק שמזמין אותך להיכנס.
זו מלכודת.
אורי נכנס ראשון למים, קצין בצה"ל, הכל קטן עליו. גילי נכנס אחריו בנון-שאלנט של מתבגר אדיש, ושניהם התחילו לצרוח מרוב קור. הסתכלתי עליהם והחלטתי שמשום מה זה נראה מספיק מפתה כדי שגם אני אכנס.
קפצתי למים ו...
א י ז ה ק ו ר.
בחיים שלי לא הייתי בתוך דבר כזה. גם אבשלום לא ימצא מילה שתצליח לתאר את הקור הזה.
ניסיתי את כל השיטות המקובלות להתמודדות עם מים קרים. לשחות מהר, לזוז, לנשום עמוק, לשכנע את הגוף שתכף מתרגלים.
נעליים.
כלום.
כל הגוף קפא. את כפות הרגליים הפסקתי להרגיש כמעט מיד, והקור היה כל כך חד שממש היה קשה לנשום.
אבל הלו.
אני האבא.
אני אמור לתת דוגמה אישית. לשדר לצעירים שהכול בסדר. קטן עליי. אבא היה כבר במים קרים בחיים שלו.
לא הצלחתי.
השוורים הצעירים נקרעו מצחוק כשהם רואים אותי מפרפר במים ומנסה לשכנע בעיקר את עצמי שאני נהנה.
אבל עם כל הכבוד לקור, לצאת אחרי דקה זו לא אופציה. הרי אירוע כזה לא נגמר כשאתה יוצא מהמים. הוא הופך לסיפור משפחתי שיסופר במשך שנים על אבא שנכנס לאגם וברח ממנו כמו נקניק אחרי ארבעים שניות.
אז משכתי רבע שעה.
קצת שחיתי. קצת צָפתי. ובעיקר חיכיתי שיעבור מספיק זמן כדי שאוכל לצאת בכבוד.
כשיצאתי מהמים נראיתי כמו ברווז שעבר טראומה.
ככה זה גם הרגיש.
ומאחר שברווזים אינם נוהגים, עומר לקח פיקוד על ההגה.
משם המשכנו ל Mistaya Canyon, עוד מקום שהצליח להפתיע אותנו למרות שבשלב הזה כבר חשבנו שראינו הכול. אחרי ירידה של כרבע שעה בתוך היער מגיעים לקניון צר שהמים חצבו במשך אלפי שנים בתוך הסלע.
והמראה מטורף.
מים לבנים עם גוון תכלת שועטים בעוצמה דרך חריצים צרים בסלע, מתפתלים בין קירות אבן חלקים שנשחקו ועוגלו במשך השנים, ונעלמים אל תוך הקניון. מסביב יער צפוף, סלעים ענקיים ורעש אדיר של מים.
קניון מקסים בלי זארה.
עמדנו שם והסתכלנו על כל הדבר הזה, ושוב הייתה אותה תחושה שחזרה לאורך היום כולו.
גם AI, עם פרומפט ממש טוב, היה מתקשה לייצר כזה יופי.
משם נסענו למקום היחיד שמצאנו בדרך שמוכר קפה וגלידות, התרעננו קצת, ועומר המשיך לנהוג את הדרך הארוכה בחזרה ל Canmore.
את ארוחת הערב הרכבנו ממיקס משפחתי של פיצות ופסטות שהזמנו מפיצה האט, יחד עם סלט ופסטות נוספות ששחר הכינה. לא בדיוק מסעדת מישלן, אבל אחרי יום של אגמים, קרחונים, קניונים וכמעט היפותרמיה, אף אחד לא התלונן.
אחרי הארוחה שיחקנו שם קוד.
ושם, אחרי יום שלם שבו הטבע הקנדי הוכיח לי שוב ושוב כמה אני קטן וחסר משמעות מולו, הצלחתי סוף סוף להשיב לעצמי מעט מכבודי.
התברר שאני ה Spy Master הגדול בהיסטוריה.
אין על כך ויכוח.
לפחות לא בגרסה שלי לבלוג.
לילה טוב.
-
את היום הבא פתחנו ברגשות מעורבים.
מצד אחד, אנחנו עומדים בפני מה שאמור להיות אחד מימי השיא של הטיול, ביקור ב Moraine Lake וב Lake Louise, שניים מהאגמים המפורסמים ביותר בהרי הרוקי, ויש שאומרים על לואיז שהוא האגם היפה בעולם.
מצד שני, יקירינו הירוקים פותחים עונה.
אנחנו לא נהיה בסמי עופר, וזה עוד מילא. הבעיה האמיתית היא שאפילו לא נוכל לראות את המשחק, כי בפארק אין כמעט קליטה סלולרית.
ההגעה לשני האגמים האלה היא מבצע בפני עצמו. בגלל עומס המבקרים והרצון לשמור על הטבע, אי אפשר פשוט להגיע עם הרכב. צריך להזמין מקום בשאטלים מיוחדים, והכרטיסים אליהם נחטפים בתוך שניות. ההרשמה נפתחת יומיים מראש, ומדובר באירוע שדורש ריכוז, מהירות וקור רוח.
מצמצת, פספסת.
שחר לא מצמצה.
היא השיגה לנו שישה כרטיסים לשעה 11 בבוקר שעון קנדה.
המשחק מתחיל ב 11 וחצי.
כבר השלמנו עם רוע הגזירה.
כלפי חוץ שידרנו בגרות. הכול בסדר. כולה משחק. היינו באלף כאלה. אפשר לחשוב. הרי אנחנו בקנדה, מוקפים בהרים, קרחונים ואגמים מהיפים בעולם.
בפנים הלב בער.
כי עם כל הכבוד להרי הרוקי, אצלנו יש סדר עדיפויות ברור מאוד בחיים, ובראשו עומד ותמיד עמד אותו דבר.
משחק של מכבי חיפה.
אין חשוב מזה.
ואז הגענו לנקודת האיסוף של השאטלים וגילינו שבמקום יש מן פאב גדול.
עם אינטרנט!
ברגע אחד השתנתה תוכנית הטיול.
מצאנו שידור, דחינו את השאטל, עיכבנו את אחד מימי הטבע היפים בעולם בשעתיים והתיישבנו לראות כדורגל ישראלי בצד השני של כדור הארץ.
אפילו ניצחנו.
עכשיו אפשר לראות אגמים.
עלינו על השאטל ל Moraine Lake, וכבר כשהתקרבנו היה ברור שאנחנו מגיעים למקום אחר לגמרי מכל מה שראינו עד עכשיו.
טיפסנו בשביל הקצר אל נקודת התצפית שמעל האגם, ושם התמונה כולה נפתחה לפנינו.
האגם יושב בתוך עמק מוקף פסגות אדירות וחדות שנראות כאילו הן פורצות ישר מתוך האדמה. המים מקבלים גוון כחול עמוק ועשיר, כמעט לא טבעי, ומעליהם מתרומם קיר עצום של סלעים אפורים ומשוננים, כשכתמי שלג עדיין תקועים ביניהם גם באמצע הקיץ. היער הכהה שמקיף את המים רק מדגיש עוד יותר את הכחול.
התיישבנו שם, הצטלמנו, הסתכלנו, שוב הצטלמנו, ואז פשוט ישבנו עוד קצת.
משם המשכנו ל Lake Louise.
האגם עצמו אינו גדול במיוחד, אבל הוא יושב בתפאורה שקשה להתחרות בה. המים בצבע טורקיז חלבי, מסביב יער ירוק כהה, ובקצה הרחוק של האגם מתרוממים ההרים ומעליהם קרחון ויקטוריה, שיורד בין הפסגות כמו נהר לבן שקפא באמצע הדרך.
ועל שפת כל הדבר הפראי והמושלם הזה עומד מלון ענק ומפונפן שנראה כאילו מישהו הנחית באמצע הטבע ארמון אירופי.
קצת מוזר.
אתה עומד מול קרחון שנמצא שם אלפי שנים, מסתובב מאחוריך, ויש קונסיירז׳.
כשהגענו תהיתי ביני לבין עצמי אם המוניטין של Lake Louise לא קצת מוגזם. הרי אחרי כמה ימים כאן כבר ראינו אגמים מדהימים. Peyto היה מטורף. Moraine היה מרהיב. כמה יפה כבר יכול להיות עוד אגם?
ואז התחלנו לטפס לנקודת התצפית.
המסלול לא ארוך במיוחד, קצת יותר מקילומטר, אבל הוא מטפס בזווית חדה מאוד, העליה לא קלה בכלל.
כשהגענו למעלה נעתקה נשימתי פעמיים.
בפעם הראשונה בגלל הטיפוס.
ובפעם השנייה בגלל מה שנגלה מולנו.
מלמעלה Lake Louise נראה אחרת לגמרי.
האגם כולו נפרש מתחתינו, קטן ומושלם, בצבע טורקיז בוהק שכמעט זוהר בתוך הירוק הכהה של היער. ההרים סוגרים עליו משני הצדדים, ובקצהו הקרחון הלבן נשען בין הפסגות. מרחוק אפשר לראות את המלון ואת האנשים הזעירים שהולכים על שפת המים, ופתאום מבינים כמה גבוה טיפסנו וכמה עצום כל הנוף שסביבנו.
התיישבנו בנקודת התצפית הקטנה ופשוט הסתכלנו. צילמנו, צפינו באנשים הזעירים למטה, זיהינו את הנקודה שממנה התחלנו את הטיפוס, התפעלנו מאוד מהאגם והתפעלנו לא פחות מעצמנו על כמה גבוה עלינו.
אחרי כן ירדנו בחזרה, עשינו עוד סיבוב לאורך שפת האגם, חזרנו לשאטלים ומשם הביתה, לג׳קוזי בקומה העליונה מול הרי הרוקי.
Moraine Lake ו Lake Louise הם באמת מהמקומות היפים והמיוחדים שראיתי בחיי. מים בצבעים שלא נראים אמיתיים, פסגות אדירות, קרחונים ויערות, טבע בעוצמה שקשה מאוד להעביר במילים.
זה היה יום טיול מיוחד מאוד, עם כמה מהנופים היפים שראינו מעולם, ואין לי שום ספק שמה שייחרט לעד בזיכרוננו מהיום הזה הוא שניצחנו את הפועל רמת גן.
-
את היום האחרון הקדשנו לטיול אופניים בסביבות Canmore. במשך ארבע שעות ולמעלה מעשרים קילומטר דיוושנו לאורך הנהר, בין שבילים ירוקים, בתים יפהפיים שיושבים ממש על קו המים והרים עצומים שמקיפים את העיירה מכל עבר. ספגנו אוויר הרים צלול כיין, בלי ריח אורנים.
באמצע הדיווש נתקלנו במגרש כדורגל שנראה כאילו מישהו שתל אותו בטעות בתוך גלויה. מגרש ירוק בין העצים, ולמרגלותיו ההרים, ועליו שתי קבוצות משחקות זו נגד זו. אדומים נגד ירוקים. לא היה צורך במידע נוסף. עצרנו מיד לפיקניק קצר והתיישבנו לעודד את הירוקים. אין לנו מושג מי הם, באיזו ליגה הם משחקים, אם הם טובים או אפילו מה התוצאה במשחק.
אם הם ירוקים, אנחנו בעדם.
לאורך כל הרכיבה שוב התפעלנו מהשקט ששורר כאן כמעט בכל פינה. אנשים מטיילים לאורך הנהר, אחרים רצים או רוכבים על אופניים, משפחות יושבות על הדשא, ומעל הכול הפסגות העצומות של הרי הרוקי. הכול מתנהל באיזה קצב אחר. בלי צפירות, בלי לחץ, בלי תחושה שמישהו ממהר לאנשהו. טבע מרומם נפש ונוף של גלויה כמעט בכל כיוון שאליו מסתכלים.
מקום נהדר לעשות בו ריסט לנשמה.
אבל שלא יהיו אי הבנות. לא הייתי גר כאן בחיים. פה השעמום מת משעמום. שבוע, שבועיים, חודש גג. מעבר לזה אתה מתחיל לדבר עם ההרים, ואחרי חודשיים גם מצפה שהם יענו.
רכיבת האופניים היתה אקורד הסיום של הטיול הנפלא שלנו. אחריו הקפצנו את שחר ועומר לשדה התעופה בקלגרי, לקראת המסע הקצר שלהם בחזרה לקליפורניה. אנחנו, לעומתם, נתחיל מחר את המסע הארוך הביתה. קנדה, שיקגו, לונדון, ישראל. שלוש יבשות בתוך יממה וחצי.
היה לנו טיול ממש טוב. המסלולים היו מיוחדים ושונים זה מזה, האגמים נראו כאילו מישהו המציא עבורם צבעים חדשים, ההרים גרמו לנו פעם אחר פעם לעצור ולהסתכל, והטבע כאן הוא באמת מהיפים שראינו בחיינו.
אבל יותר מכל אגם, הר, דוב או כביש יפה, מה שנשאר הוא החוויה המשפחתית. השעות ביחד באוטו. ההליכות. הצחוקים. הארוחות. התמונות. הבדיחות שרק אנחנו נבין בעוד כמה שנים. הרגעים הקטנים שלא תכננו ולא הופיעו בשום מסלול, והופכים לזיכרונות הכי טובים.
כי בסופו של דבר, זה מה שאנחנו אוספים בחיים.
חוויות.
