הטרק הזה, יותר מכל טיול שחוויתי, עוסק בצעדים...נו, באמת...באמת, במשך תשעה ימי הטרק כל מה שחשבתי עליו הוא הצעד הבא: להרים רגל, לבחור היכן להניח אותה, לדרוך, להרים רגל שניה, לבחור היכן להניח אותה, לדרוך, ובין לבין לא לשכוח להוציא הרבה אוויר. וכשעושים את זה במשך שמונה שעות ביום, יום אחרי יום, ולא חושבים על שום דבר אחר, ואפילו כדי לראות את הנוף צריך לעצור ולהסתכל למרות שהוא שם ואת מוקפת בו כל הזמן ומודעת לו, ההליכה נעשית מדיטטיבית.
כל צעד מרחיק אותך מן הציוויליזציה שהשארת מאחור ומקרב אותך אל המטרה – להגיע למחנה הבסיס – ובמקביל אל בסיס הנשמה.
אבל, כדי שזה יתאפשר יש כמה כללי יסוד: שיהיה נוח בנעליים אטומות למים, בגרביים ללא תפרים, במכנסיים שאפשר לקצר לפי מזג האוויר, בחולצה קצרה מנדפת ועוד חולצה ארוכה בתיק, במים מטוהרים, בכובע ובמשקפי שמש, בסבלים שסוחבים את התרמילים, והכי חשוב – במקלות הליכה!
התרמילאים הצעירים יגידו שאנחנו מפונקים. כן ולא. כן, כי אנחנו יכולים בגילנו להרשות לעצמנו סבלים (ובדרך גם להציע קצת עבודה לכמה נפאלים). לא, כי למרות שחונכנו בתנועת הנוער (או בגולני) להסתפק במועט ובציוד מצ'וקמק – גילינו שאין תחליף לאיכות של Northface גם אם זה חיקוי (מוצלח!), וגם כי עצמותינו ושרירינו כבר אינם גמישים כמו שהיו לפני שלושים שנה, ומשקל גופנו הוא בעצמו חתיכת פרויקט, ואם אנחנו רוצים להגיע – אז, מה לעשות, אנחנו זקוקים לקצת עזרה.
אז אחרי שהצטיידנו כהלכה לא נשאר אלא לצאת לדרך. מאיפה לאן הלכנו? על זה בפוסט הבא.
