כמו כל חיילת משוחררת רציתי לראות את העולם. אבל צה"ל הכניס את חרק אהבת הארץ (באופן מוגזם) לראש שלי. אז החלטתי לעשות את שביל ישראל כדי לראות את הארץ היפה שלנו.
החלטתי לעשות את הטיול לבד, לא עם עוד חברים, וגם אם הייתי פוגשת אנשים חדשים, הבטחתי לעצמי שאמשיך ומקסימום אצור איתם קשר בהמשך.
כל מהפואנטה של הטיול הזה היא שרציתי לצאת מאזור הנוחות שלי, רציתי לחוות דברים חדשים, נופים חדשים, תמונות חדשות – דברים שיוציאו אותי מהמרכז (איפה שאני גרה).
לקחתי איתי את התיק והמצלמה שלי ויצאתי לדרך. עשיתי את השביל מהצפון לדרום, אבל לסיים את הטיול בים המלח, בגלל שאף פעם לא הייתי שם. גם תמיד היה לי משהו עם לצוף – בין עם בצלילה ובין עם במחשבותיי. אין מקום יותר טוב לצוף בו מאשר בים המלח (בעיקר לבחורה רזה כמוני).
הנפילה
הגעתי לערד וישנתי אצל מלאך דרך. זה תמיד הדהים אותי שיש את ההדדיות הזו בישראל, זה באמת יפה בעיניי. השמש התחילה לזרוח ואני קמתי איתה, ויצאתי לדרך. על אחת הגבעות שם עצרי לקפסיטו קצר כדי להכין את עצמי לשאר היום. אני חייבת להודות שהתמונה של כוס קפה, על גבעה עם ים המלח והצד הירדני עם הזריחה עשתה לי משהו – זו הייתה הכוס קפה הכי טובה אי פעם שתיתי. קיפלתי הכל והתחלתי ללכת. לא יותר מ50 מטר אחרי תחילת ההליכה מצאתי את עצמי על הרצפה עם הפנים, ידיים, ברכיים ושוקיים. אני לא חושבת שאי פעם נפצעתי ככה. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך את הטיול שלי ושזה הסוף – אבל משהו בתוכי אמר לי להמשיך ללכת ולהגיע עד לים המלח ולעשות את מה שהבטחתי לעצמי שאעשה – לצוף בים המלח. לצערי, לא הייתה לי ערכת עזרה ראשונה – זה השיעור הראשון, תמיד להסתובב עם ערכת עזרה ראשונה, אז השתמשתי בחולצות שהיו לי בתיק. קרעתי את החולצות לחתיכות, חבשתי את עצמי, והמשכתי ללכת. אני לא כל כך יודעת איך הגעתי לחוף, כנראה בגלל האדרנלין אבל הגעתי בערך שעה לפני הזמן המתוכנן. הורדתי את התיק, החלפתי לבגד ים, נכנסתי למים ונשכבתי לאחור ו...צרחתי את צרחת חיי. זו לא הייתה צרחה של איזה כיף, זו הייתה צרחה של איך שכחתי שכל הגוף שלי מפוצץ שפשופים ונכנסתי לים המלח. באותו רגע אמרתי לעצמי שאני לא יוצאת החוצה, ואני מתעלמת מהכאב. אחרי דקה של נשימות עמוקות שמתי לב שאני כבר לא מרגישה את הכאב - אני צפה. הכל היה כל כך שקט, עשיתי את זה. זו הייתה החוויה המחזקת והטובה ביותר שעברתי בחיים שלי.
למה אני לא משתפת תמונות?
כשנפלתי, מסתבר שהמצלמה שלי עזרה בבלימה של המכה, והכרטיס שהיה בתוכה פשוט יצא ממנה ונשאר שם בשטח, אז אם מישהו מוצא כרטיס, זה כנראה שלי 😊. אני ממש רציתי לזכור את הרגעים האלו וחיפשתי באינטרנט תמונות דומות שאוכל לתלות בסלון שלי, ולמזלי מצאתי את התמונה הזו https://www.photo-art.co.il/photo/by1a1843 שעכשיו תלויה בסלון שלי וכל יום מזכירה לי את החוויה המטורפת הזו שחוויתי. והנה השני שיעורים האחרונים: 1. לא לשכוח שיש פצע פתוח כשהולכים לים המלח, זה לא נעים. 2. הזיכרון מהטיולים האלו הוא מה שהכי חשוב, אבל זה לא אומר שהתמונות הספציפיות שלך הן מה שחשוב, אלא התחושה הכללית שקיבלת מהסצנה (כי תמיד יהיו אנשים עם אהבות ורצונות כמוך שלא יאבדו את הכרטיס זיכרון).
לכם גם יש חוויה מלוחה-מתוקה לספר עליה? אני ממש אשמח לשמוע אותה 😊.
