מדבר הדנאקיל:
את מדבר הדנאקיל חרשתי לאורכו לפני כשנה כשנגאסי המפורסם עוד לא היה בתמונה, ולאבבה לא היו מתחרים. הייתי מרוצה משירותה האדיב של גברת אבבה, שאספה אותנו בזמנו (קבוצה של כ16 מטיילים) מגונדר הרחוקה בהסעה שכלולה במחיר הטיול. כלומר 400 דולר כולל נסיעות הלוך וחזור (מארגנת נסיעות לכולם, ולרוב המוחלט – כוללת את המחיר במחיר הכולל).
ממליצה ליצור עמה קשר לפני ההגעה ללליבלה ולתאם עמה איסוף מהעיר.
מספר של אבבה 09-14027893
מחיר לאדם – 400 דולר (כולל היסעים) – יש הנחות...
על ציוד אין לי כ"כ מה לפרט כי תקבלו פירוט יותר טוב מאבבה או נגאסי. אבל בקצרה – תביאו מה שבא לכם, הג'יפ סוחב הכול, מה שכן יש לינות שטח ולכן יש לארגן את התיק בצורה הנוחה לכם ביותר. דבר נוסף, אני ממליצה להביא תיק קטן-בינוני שיהיה לכם לשלב של הטרק הלילי להר געש, בו תצטרכו לסחוב ציוד ללילה אחד עליכם.
מה שקורה בנדאקיל...
בזמנו יצאנו בינואר (15) והעונה הייתה מושלמת. בשעות היום לא הרגשנו את החום (בעיקר בגלל הנסיעות הממושכות בג'יפים הממוזגים) ובלילה היה נעים ביותר.
נסענו נסיעת לילה מגונדר ומפאת חוסר זמן התחלנו את המסע המופלא בנסיעת ג'יפ (4 אנשים ברכב) לעבר המדבר. אני חושבת שהדנקיל הוא הטיול היחיד בחיי שמתחילתו ועד סופו לא הפסקתי להתרגש. בכניסתנו אל המדבר, הוא חובק אותנו בצורות הרים שעוד לא נראו. הטבע הפראי הזה הקיף אותי מכל עבר ולרגע נראה כמו התגלות אלהית. המצלמה שסבתא נתנה לי נקשרה לי ליד ונשארה נאמנה לה עד סוף הטיול.
הגענו לאיזה כפר לא נודע, ולא ברור אם השפה המדוברת היא טגרית או ערבית. מגיע אוכל מערבי, וזה היה המקום הראשון באתיופיה שבה לא הוצע אוכל מקומי. הגחמה הובילה אותי להתגנב אל המטבח ולאכול שם עם העובדים שירו בזמן שאני מנסה לדבר איתם באמהרית וללמוד קצת את השפה המקומית. גברברים בחצאיות ארוכות וצבעוניות נראו לרגע בשיא המודה.
המשכנו
ככל שאנחנו נוסעים אני מרגישה שהמדבר יותר ויותר מדברי, כאילו שיש דבר כזה, אבל לפי אמות המידה של דיסקוברי, זה הכי מדבר שאפשר. הנהג מנסה ללמד אותנו שיר בעברית שאנחנו לא מזהות (חצי שנה לא בארץ בכל זאת...), אך כשאני מגיעה לארץ בראש מצעד הפזמונים מתנופף לו השיר של סלומון הנהג, "דרך השלום". נוסעים, נוסעים, ובסוף מגיעים. החול הצהוב החוויר והתלבן. אנחנו נוסעים על שלג שנראה כמו מלח, או מלח שנראה כמו שלג... בשלב הזה אי אפשר לדעת. אנחנו מתות לקפץ מהמושב ולהתרוצץ אל האינסוף הזה אל הלבן. סוף כל סוף חונים! הגענו בדיוק בזמן והשקיעה מתחילה. כל סוגי התמונות, סרטוני וידאו להורים בבית. רצים אל תוך מקור מים לא מוסבר ומלוח פחד. יש דברים כאלה? מתישהו בתוך כל ההתרגשות צולמה תמונה אחרונה, כי התחיל להחשיך. נוסעים למחנה.
אני לא יודעת עד כמה אתיופיה ידועה בשקיעותיה, אבל שהיתי זמן מה באתיופיה וואלה, לא חוויתי שקיעות שמהוות מקור לגאווה – עד אותו היום! חבר'ה, הקשיבו טוב, מלך האריות לא שיקר, הבטיח – וקיים! שקיעת אפריקה אמיתית ומלחלחת עיניים. הפיפי יחכה ויצא עם צאת הכוכבים. עכשיו נחים.
איזה כיף במחנה, והקור עוד לא הגיע. מיטות עץ (נוחות להפליא – אם הן לא שבורות) מציירות לנו אווירה כפרית ורגועה, סיפורי ציזבטים לאור פנסים, ולילה ראשון ללא מקלחת. ואם דיברנו על צאת כוכבים, באותו לילה כל הכוכבים יצאו, והעיניים לא הספיקו להתייבש מאז השקיעה ושוב. איזה כיף.
בוקר טוב אדון בונה (הקפה האתיופי המשובח), והישבנים שלנו מתקבעים להם איפשהו ברכב שוב. נוסעים לראות מה כימיקלים יכולים לעשות מחוץ כיתת המעבדה בבית הספר. האמת, שכאן הרבה יותר מרשים מכיתת המעבדה בבית הספר. ואני אפילו לא צריכה לעשות כלום. חוץ מריח חזק ששרף לנו קצת את הריאות וקיצר לנו את החיים בכמה שנים – הכול היה סופר דופר מגניב. זרמים לא מוסברים בצבעים משונים של מדגיש יוצאים מתוך האדמה ומפסלים מייצגים בכל הצבעים שאינם מופיעים בקשת. איזה כיף שעדיין לא הגיעו לכאן מספיק פרנג'ים (זרים) "אחראים" שישלבו עם הנוף גדרות וינחו 'להשאר מאחור כי החומר מסוכן לנשימה, לאוזניים לרגליים ולציפורניים, ולכן חל איסור לעבור את הקו המוגדר'. כאן אילו הייתי רוצה להמיס את ידי בחומצה, הייתי עושה זאת - ותחת אחריותי בלבד. נחשו מה – אף אחד לא עשה את זה, מכאן שאני מקווה שהוראות הבטיחות יישארו במדינות בהן מסוכן להתעטש.
שוב העמיסו אותנו על הג'יפ וברגע שהרחתי את הגופרית הבנתי שהגענו למעיינות חמים. אל תתלהבו – לא מהסוג שניתן להיכנס אליו. אבל שם העזתי להכניס את ידי לנביאה ולעשות לעצמי פילינג בידיים שהפכו לחלקלקות. עייפים מהחום נכנסנו שוב לג'יפ כשנסיעה ארוכה צופה עלינו עד הכפר הבא.
נכנסנו לכפר, כבר לא היינו באמצע המדבר בשממה, אלא באמצע המדבר בכפר. חיכו לנו מזרנים על הריצפה בחדר ורדרד, ועוד בונה. אוח, בונה. ביקשנו, אם אפשר, מקלחת הוט באקט, וקיבלנו. כמה מאיתנו נהננו מהמותרות. אחלה בחלה של פינוק, שאחריו נפתח בופה של אין ספור מאכלים (כן, ברובם מקומיים). פשוט מדהים! אנג'רה ועוד אנג'רה במגוון רטבים לועטים עד שאנחנו שבעים. שרים שירים של לפני הערש ולילה טוב.
אז כן, אני מתחילה את הפסקה (ואת היום) בעוד נסיעה, חשוב לי להדגיש שאת הנסיעות לא מרגישים באמת... אם אתה מוטש - נסה לשים ראש, זאת אם הנוף יקל עלייך ולא יפרוש בפניך את הדבר הבא הכי יפה שראית בחייך. והפעם היום בכותרת חולות. אז נכנסנו לעוד מדבר שנראה יותר מדברי מהקודם, אך הפעם חוצים את הדרך אנשים ומראות שאתה אומר לעצמך "די נו אין מצב, אני בתנך", בתי יענה רצים כדי לתפוס מחסה ממפלצות הג'יפים. עוצרים לאכול באיזה כפר. נוסעים שוב עד שמגיעים לנקודת התחלת הטרק. מחכים שיחשיך כדי להדליק פנסים ולהתחיל לטפס – סוף סוף קצת הליכה, הגב שלי כבר לועג לי וקורא לי פדלאה. תרמילים על הגב, בודקים שכל הציוד ישנו, ויאללה, ראבק צבאי של יחידת פרוייקט תן באתיופיה. 16 ישראלים, עקפנו את כל הקבוצות שקדמו לנו, כי יאלה – כבר 3 ימים אנחנו מחכים לדבר המופלא הזה שמחכה לנו בסוף הדרך. כבד לא כבד, חם, קר, חם... לא מעניין. ואנחנו הולכים, שרים שירים, צוחקים ובעיקר רצים. לא זוכרת אם זה היה 3-4-5 שעות אבל בסוף הגענו לקצה. רואים מרחוק אור אדום בוהק ושואגים אליו כמו נמרים.
טוב, הגעתי לחלק בו אני אמורה להסביר מה רואים כשמגיעים, אבל וותרו לי הפעם כי אני לא יודעת איך עושים את זה... אני רק אספר שהעיניים נרטבות שוב, אולי הפעם קצת יותר, אבל בעיקר לא מאמינים. שעות אני יושבת ובוהה בלבה הזאת שמתפרצת וכמעט נוגעת בי, ואני חושבת איזה צלקת מגניבה זאת, ואיזה סיפור לספר לילדים שעקצה אותי לבה אי שם בעולם, בזמן שעשיתי את הטיול הכי מגניב שאפשר.
וחשבתי לי שם, ואו, איזה מקום זה אתיופיה, ואיך עוזבים את המקום הזה אי פעם.
שיא הטיול ושיא העולם, אומרים לנו שהגיע הזמן לישון כדי לראות את הטרוף הזה בזמן זריחה. ארוחת ערב קטנה והאמת שנשארתי רעבה, אבל בעיקר חיכיתי לזריחה.
צילומים אחרונים של בוקר, לבד ועם הקבוצה וצריך להגיד שלום ולהודות בזה שנגמר... בנסיעה האחרונה אני מנסה לקלוט למאגרי המוח כמה שיותר נוף, ולהתעלם מהוירוס בטן שתקף את כולנו.
בזה אסכם את הרומן הקצר והבלתי נשכח עם הדנקיל. צ'או.
