לליבלה:
קחו נשימה ארוכה… זה ארוך :)
שתי אופציות להגעה:
- נסיעת אוטובוס של 7-9 שעות. ניתן להזמין כרטיס במלון הלמרגר ברחוב הקולג' (לא רחוק מבית הכנסת), מוזמנים לשאול שם.
- במידה והזמנתם את הכרטיס מהארץ לאתיופיה דרך אתיופיין איירליינס יש לכם הנחה משמעותית על הכרטיס והוא עולה כ-35 דולר אם אני לא טועה. ניתן לשלם במקום בכרטיס אשראי או מזומן (כל שהוא). טיסה של כ-25 דקות, שכוללת המראה ונחיתה ללא זמן בינים, תביא אתכם ישירות ללליבלה בשעות הבוקר המוקדמות.
מעט מידע: בעיני רבים, לליבלה , שידועה בכנסיות החצובות בסלע שלה, היא אחד המקומות היפים ביותר באתיופיה. מדובר ב-11 כנסיות בשלושה מתחמים, שנמצאים לא רחוק אחד מהשני. הכנסיות הן ענקיות וחפורות ממש לתוך האדמה, ומעריכים שהן נבנו במאה ה-12. המפורסמת שבהן היא כנסיית "סנט-ג`ורג`" שהגג שלה בנוי בצורת צלב. הכנסיות מחוברות ביניהן ברשת של מעברים ומחילות, ואפשר להסתובב שם שעות. שימו לב - הכנסיות בשימוש גם כיום, ובחגים נערכים בהן טקסים דתיים.
לינה:
רק אלף פרדייס!!!
מלון מפנק ביותר, בעלי המלון מדברים עברית בעקבות שהייה קצרה בארץ הקודש. חדר זוגי עולה 150-250 ביר.
אם בא לכם להתפנק ממש בחדר יפהיפה עם נוף אל האין סוף חפשו את Top twelve. בזמנו עלה לי 400 ביר לחדר... מוזמנים לברר J
לאלה שרוצים להתכלב ולחסוך, שמעתי לניתן להקים אוהל מחוץ מלון בשם רד רוק.
הסיור הכנסיות הוא חובה למבקר הפשוט באתיופיה. כרטיס הכניסה מסתכם במחיר של 50 דולר, אבל שווה כל סנט. ממליצה להשכיר מדריך, ממש משנה את החוויה ומעשיר את הסיור.
המדריך שלי היה מקסים, מדבר אנגלית רהוטה ובעל ידע עשיר במיוחד. זאודו שמו 0913636414.
טרק באבונה יוסף –
אז התמזל מזלנו וקיבלנו מדריך חוקי (עם תעודה) במחיר מעולה... אבל זה לא קורה. צריך לבחור אם לקחת מדריך חוקי וטוב – שעולה ביוקר, או לקחת מדריך לא חוקי שמתפשר מאוד על המחיר.
זאודו (שאת מספרו פרסמתי למעלה) הוא מדריך חוקי והמחיר בהתאם.
דאמנה – 0920774790 מדריך ללא תעודה, שמעתי שהוא אדיר וניתן לעשות איתו את הטרק בזול.
שימו לב שביכולתכם:
- להביא אוכל ולבשל בעצמכם (קחו בחשבון דברים שאפשר לסחוב במהלך המסלול לא. צהריים)
- לקחת אתכם מבשלת לאורך כל הטרק שתפנק אתכם בכל סוג של אוכל שתרצו ותערוך את הקניות בשבילכם.
- לאכול בבתים המקומיים (האופציה הזולה יותר) – הם מכינים אנג'רה (לא מטף- טף לא גודל שם ויש לה טעם שונה) ברוטב תפוחי אדמה (תמיד). תוכלו לקחת מהם פיתה מקומית לארוחות צהריים ולקחת אתכם לטרק ממרח חמאת בוטנים, דבש ואבוקדו.
לטרק חייבים להביא שק שינה טוב! בלילה קפוא ולרוב אין שמיכות בבתים. שק"ש ימנע היפוטרמיה, כדאי.
כמובן שמקלחת אין, שכחו את כל מוצרי ההיגיינה במלון, תצטיידו רק בבגדים חמים ככל הניתן, מברשת שיניים, דאודורנט ונייר טואלט!!!!
חוויותיי מהטרק:
לטרק הקסום הזה יצאנו מהעיר לליבלה, מוכנות ומזומנות עם ציוד ל4 ימים הבאים. נפגשנו באזור הפיאצה עם זאודו, המדריך האלוף, ואבי מוביל החמורים שהגיע עם חמוריקו קטן וחמוד שהפך לטרקר לא פראייר בכלל. התחלנו לעלות במעלה העיר כשלאט לאט היא מתאיינת מאחורינו. כשהאתיופים מובילים אותנו, אנחנו תמיד מרגישות קצת מאחור, אך דרוכות ונמרצות אנחנו חוצות שבילים, מדלגות בקצב ומשיגות אותם.
היום הראשון לא פשוט בכלל, אבל כשאנחנו עומדות על הצוק ושואפות את הנוף פנימה, הבטרייה מתמלאת ברגע ואנחנו שוב מוכנות לעלייה הבאה. העלייה לאורך כל הדרך ביום הראשון מסתכמת ב6 שעות (מצידנו). לרגע כל הנוף הפראי והמשוגע, ההרים הדרקוניים האלה, הירוקים האלה, מנופפים לנו לשלום, נתראה מחר. ואז אנחנו נבלעות לנוף אחר, שטוח, מדשאות ומדשאות, בתי בוץ עגולים הם גגות מקש, אנשים שחוזרים מהעבודה, וילדים שצועקים "יו, יו, יו, יו, יו, יו" (you) ורצים אלינו, לעתים בשביל כסף או עט, לעתים בכדי לספק את הסקרנות.
בעוד אנו מהלכים בין הכפרים השקטים, דממה, ואני רואה אותה, את הדממה. פשטות שאיך ניתן לתאר אותה? הגענו לבית קטן שדמה לכל השאר, עם שדה חקלאי קטנטן לפני הבית שמגדל תפוחי אדמה, ומזמין אותנו ללכת היכן שמסומן בכדי לא לפגוע ביבול ולהיכנס הביתה. שני ילדודס מובילים אותנו – יטנט ואחיו. קריר כבר בחוץ ואנו נכנסים אל תוך הבית עם הילדודס. במרכז הבית העגול כבר בערה אש קטנה עם סיר קטן ומפויח מעליה. אישה עטויה בלואים וצעיף דהוי מחייכת אלינו חיוך של לב מזהב תוך כדי הבחישה. אנחנו מתיישבים מסביב לאש, כשחתול ג'ינג'י קטן התיישב בתוך המדורה כדי לספוג קצת חום, ואני מקנאה בו. מאחורינו יש מן גדר מאולתרת שהמשמשת לנו למסעד, אך איננה מיועדת לכך. תכליתה להוות תוחם לחיות כך שיהיו בתוך הבית אך לא יחדרו ל… סלון? כן, החיות בתוך הבית, והן גם לנות שם את שנת הבהמות שלהן, זאת על מנת לחמם את הבית בשעות הקרות באמצעות נשימתן שבאמת קצת מפשירות מאז שנכנסו. מתרווחת לי על כיסאות הגמדים הללו נשענת לכיוון האש וחושבת על היום. אבי (הסייס) מתברר כבעל הבית שמתגורר שם עם אשתו ושני ילדיו. אני מנסה לשוחח עמו באמהרית החצויה שלי אך מתפלאת שאני לא מבינה אף מילה... מסתבר שהמבטא בכפרים שונה לגמרי מהמבטא האמהרי בערים, שונה עד כדי כך שפשוט לא הבנתי מילה.
הכנו פסטה לארוחת ערב, שתינו בונה והלכנו לעשות "מנקסקס" – סיבוב הליכה יחד עם זאודו המדריך. מהלכים לאיטנו, יחד עם ילדודס חמודים ומוצאים נקודת נוף לשבת בה ולדבר על פילוסופיה עם זאודו. כשחזרנו למצב הצבירה הקפוא, אצנו לאש הקטנה כדי לספוג טיפה חום, לפחות באצבעות.
נכנסנו לחדר הבוצי והחמוד שלנו. על הרצפה הבוצית פרוסה שמיכה דקיקה שאפשרה לנו להניח את שקי השינה מעליה בלי שיתלכלכו. אבי המקסים אמר לנו משהו במבטא כבד ופינק אותנו בשתי שמיכות כדי שלא נקפא מקור. אז קפאנו קצת פחות. אמרנו לילה טוב ב8 וכיבינו פנסים.
בוקר טוב גבעות אבונה יוסף, ואנחנו מתחילים ללכת עוף יום נוסף. הליכה שבכח אמורה לארוך כ-8 שעות והסתכמה ב13 וחצי... הולכים לנו בדרך הכפרית, ונהנים מהאוויר הצח והשקט הנפשי, חוצים בתים ומברכים אנשים ב"סלמנו" (שלום) ו"דנה דרק" (איך ישנת). הליכה לא קצרה על שטח יחסית ישר ולעתים עליות מתונות, עד העלייה הראשונה שברא אותה השטן, כן, בדקתי. הגובה כבר משפיע עלינו, 3800 ביום אחד של טיפוס, ללא כדורי גבהים וללא זמן הסתגלות... נשימה ארוכה לדלת חמצן לפני העלייה, ואנחנו מתחילות ללכת. עלייה תלולה, דילוגים מצד אבי וזאודו המדריך, הליכה מדודה וקוצר נשימה מצידנו. נאבקות בקושי, וקצת דמעות בדרך, אנחנו מגיעות לגובה 4200 בהצלחה. איזה כיף. הנשימה חוזרת, החמצן הדל נכנס ויוצא. עכשיו נאכל ארוחת צהריים. זאודו מצביע מרחוק על הטופ של אבונה יוסף... רגע רגע… זה לא הטופ? כאן? מוגזם.
הדרך לא נראית קצרה מהצד הזה של ההר. ארוחת צהריים מהירה ממלאת אותנו בראבק, ואבי צועק לנו "אייזואצ'ו!" (תהיו חזקות). לפחות הקלוריות עושות איזה מהלך כימי ומפיצות אנרגיה בכל הגוף. אנחנו יוצאות לקרב. עברנו קצת בבונים שבירכו אותנו לשלום, ואז הגענו לתחילת העלייה. עוד נשימה עמוקה, אפילו כמה, ואני מתמלאת מוטיבציה. רצתי אל אבי שראה שיש לי רעל בעיניים והתחלנו לשאוג במעלה ההר. לקח לנו עוד שעה להגיע אל הטופ, ואל הטופ של הטופ צריך לטפס על סלע בצורת ר'. אני רצה אותו עם אבי ותחושת ניצחון מחממת לי את הבטן, והרוח מסמנת לי שזהו, אין יותר גבוה. ההר השלישי בגובהו באתיופיה. אנחנו ממתינים בסבלנות לזאודו המדריך וענבלי, ואבי מתחיל לשיר שירים כפריים עם מבטא. ישובים, נוכחנו לרגע קסום בו כל הירוק המדהים הזה נפרש למרגלותינו, אנחנו על גג העולם. ציפורים שטות מעל כל זה, ואנחנו יחד איתן. אבי מזמזם לו שירים מקומיים, אנחנו מצטרפות לצעקות. פשוט קסם.
בדרך חזרה זאודו צועק לנו "תגיעו מיד!", אני רצה אליו, ענבל אפוסת כוחות מנסה לנוע מהר יותר, אני מגיעה לזאודו שמצביע רחוק. כבר 7 חודשים אני באתיופיה ולא ראיתי רד פוקס (החיה הלאומית). הפעם אני רואה משפחה כתומה מדלגת לה לרוחב האחו, ואני אומרת "איך היום הזה יכול להיות טוב יותר". אבל כשאנחנו ממשיכים ללכת, וממשיכים ללכת עוד, והולכים עוד ועוד… זה לא נגמר. אנחנו הולכים, גשם מתחיל לרדת. אני יודעת שסה"כ באותו יום הלכנו 13 וחצי שעות ברגל, עם עליות מוגזמות ומחלת גבהים חשוכת מרפא (בינתיים...). קר לנו מהרטוב של הגשם, מהרוח, והעייפות, מתות להגיע למדורה הקטנטנה ולשבת איפה שהחתול.
כשהגענו לא באמת האמנו, והילדודס קיבלנו אותנו בעיניים רחמניות. התיישבנו חיוורות ומנסות להתחמם. "ענבל הצלחנו!"
רק לישון…
יום שאחרי הייתה לנו הליכה קלילה (באופן יחסי) שארכה 6 שעות פחות או יותר. מזל, כי לא חשתי בטוב. הנוף כרגיל מדהים ואנחנו מהלכים בניחותא. השמש מחייכת ואז נגנזת בידי העננים, ואז מחייכת שוב. איזה כיף ללכת ככה ופשוט להנות מכל רגע.
בדרכנו חולפת שיירה ארוכה, ונראה שכל הכפר נודד למקום לא ידוע. ואז זאודו הסביר – מישהי מהכפר חלתה, והיא צריכה לראות רופא. הרופא היחיד בהר נמצא קילומטרים מהכפר והאשה המסכנה צריכה ללכת הכול ברגל. אך לא לבד. כמישהו מהכפר חולה כל הכפר מגיע איתו לרופא, כולם ללא יוצא מן הכלל.
מרותקות מהסיפור, אנחנו ממשיכות ללכת עד שמגיעים לבית בו נעביר את הלילה האחרון באבונה יוסף.
אני תשושה והמצח שלי חם, שוכבת על הרצפה בבית הבוצי. בונה חמה ומתוקה מעירה אותי ומחדירה סוכר לתאים שזקוקים לו בגוף. ענבל נרדמה, ואני הולכת להכין אנג'רה. אני חייבת להודות שזה מאוד מאתגר, ויש חוקיות מאוד ברורה לעיגול הזה שנשפך על המחבת והופך לפיתה בקסם. אני חושבת שצלחתי, לפחות כך אמרו לי. התיישבנו אני, זאודו המדריך, אבי, וכל המשפחה החדשה שהכרנו עכשיו וניסינו שוב – לדבר באמהרית...
אחד הבנים של בעלת הבית מביא איתו רדיו ישן נושן שקולט גלים מהיכן שהוא באוויר ההרים, ושם לנו שיר אסקסטה (הריקוד האתיופי) קולח. התחלנו לרקוד ולשמוח, לשתות טלה (הבירה המקומית – לא טעימה) שמשמחת את לבבות האנשים.
ארוחת ערב קלילה וישר למיטה. לילה טוב ואחרון אבונה יוסף!
ב
בוקר ענבלי לא מצליחה לקום מהמיטה. אולי וירוס ואולי קלקול קיבה. אני וזאודו מתחלקים בלסחוב את התיק של ענבל ומתחילים בדרכנו. קצת עצוב לסיים, אבל הדרך עוד ארוכה ונהנה ממנה עד הסוף. פוגשים אנשים וילדים בדרך, ואנחנו מנסות להסביר להם, באמהרית בלי מבטא, שאין זה נאה לבקש כסף, ושחברות שווה יותר. אמהרית חצויה, אבל הם מבינים, ואז משחקים משחקים.
באמצע הדרך ישנה עלייה, ענבלי מתיישבת על הרצפה ורוצה להקיא. לא ספרתי 3 דקות וכפר שלם סביבנו מנסה לעזור. אישה זקנה בשנות ה70 לחייה סוחבת עצים על גבה, מתכופפת לעבר ענבל ומושיטה לה יד. ילד אחר מגיע עם מקל ומושיט לה אותו כדי שיעזור, כל שאר הכפר מזמין אותנו לתה ביתי עד שתתאושש. ענבל מתגברת ואנחנו ממשיכות ללכת, עם חיזוקים שיחזיקו אותנו עד סוף המסלול לפחות.
הגענו לעיר, עד הפיאסה ממש... לא מאמינות שנגמר. קשה היה להיפרד מאבי שחיזק אותנו כל הדרך והיה לצידנו 4 ימים מלאים. זאודו שישן לצידנו. לכל דבר יש סוף ואנחנו נאלצות להיפרד. לוקחים בג'ג' לאליף פרדייס הוטל להתקלח במקלחת חמה וליפול לתנומה עד הבוקר הבא.
