וייטנאם : מנחשלות לקדמה בשנות דור

Vietnam - A Story of Transformation

הבלוג של עמיקם שוב-עמי

הקדמה

סקירה זו מספרת סיפור מופלא של עם ומדינה ,שבתוך כ־30 שנה עברו מהפך- מעוני, נחשלות ובידוד  למעצמה כלכלית אזורית.

בשנת 1990 היא נחשבה לאחת המדינות העניות ביותר בעולם מבחינת תוצר לנפש, עניה יותר מסומליה ומסיירה לאון.   כיום היא נמנית על אחת הכלכלות הצומחות ביותר בעולם.  וייטנאם מהווה מרכז ייצור גלובלי מוביל בתחום האלקטרוניקה  ויש לה מעמד נכבד וקשרים עמוקים בזירה האסיאתית, הפסיפית והעולמית.  היא גם מקיימת קשרים טובים עם ישראל, המבוססים על הערכה הדדית.  

הדרך לשם עברה מסע של אלף שנות שלטון סיני, שישה עשורים של שלטון קולוניאלי צרפתי  ומלחמות שגבו  חיי מיליוני חיי אדם.  בהמשך, היא עברה דרך עשור של קיפאון כלכלי ובידוד מהעולם. ולבסוף, ההנהגה הקומוניסטית של המדינה קיבלה החלטה דרמטית - לנטוש את המודל הכלכלי שהוביל את המדינה אל סף קריסה.

סקירה זאת מתארת את שלבי המסע הזה ובוחנת את המחיר האנושי הכבד שנלווה אליו. הסקירה מראה כיצד וייטנאם של היום - עם תוצר לאומי של קרוב ל-480 מיליארד דולר, ויצוא שנתי המתקרב ל-475 מיליארד דולר, הפכה למעצמה כלכלית אזורית.

סקירה זו היא חלק מסדרה של סקירות אודות וייטנאם, המופיעות בבלוג זה , המציגות את פניה השונים של מדינה מרתקת זו, שהפכה ליעד תיירות מהמעלה הראשונה. בסקירות אלה מידע שימושי וחיוני למטיילים בוייטנאם, לצד סקירות רקע בהיבטים שונים של החברה והתרבות בוייטנאם. חפשו בגוגל (Google) - "הבלוג של עמיקם שוב-עמי" - ובתפריט הבלוג תחת הכותרת של וייטנאם.

המידע בסקירה זו עדכני לקיץ 2026.

תמונה ממחישה: המוזיאון ששינה את שמו

לפני שנצלול לנתונים ולכרונולוגיה, כדאי להתעכב על תמונה קטנה אחת הממחישה את כל מהלך השינוי בזעיר אנפין.

במסע שקיימנו בווייטנאם רעייתי ואני בשנת 1998 ביקרנו במוסד המוכר כיום כ"מוזיאון שרידי המלחמה" (War Remnants Museum) בהו צ'י מין סיטי. אז הוא עדיין נצרב בזיכרון תחת שם קודם.

המוזיאון נפתח בספטמבר 1975. היה זה חמישה חודשים בלבד לאחר תום מלחמת וייטנאם . שמו הראשון היה "בית התערוכה לפשעי ארה"ב והבובות".   זהו כינוי בוטה לממשלת דרום וייטנאם לשעבר ולבעלת בריתה האמריקאית.  התצוגה במוזיאון התמקדה בעיקר בהצגת "פשעי המלחמה" האמריקאיים.

ב-1990, במקביל לראשית עידן הדוי מוי - פתיחות כלפי המערב ומעבר הדרגתי לכלכלת שוק - הוחלף השם ל"בית התערוכה לפשעי מלחמה ותוקפנות".   הניסוח החדש הסיר את האחריות המפורשת על ארה"ב.  השינוי המכריע הגיע ב-1993 בעקבות השיפור ביחסים הדיפלומטיים עם ארצות הברית, תהליך שקדם לנורמליזציה המלאה בין שתי המדינות ב-1995.  מוסד זה קיבל אז את שמו הנוכחי - "מוזיאון שרידי המלחמה" .

בדיקה ישירה באתר הרשמי של המוזיאון מאששת ומעשירה את התמונה. לצד השם ההיסטורי, המוזיאון מציג עצמו כיום תחת הכותרת הכפולה - "מוזיאון שרידי המלחמה - מוזיאון למען השלום"
( "War Remnants Museum - Museum For Peace"). מהפך של ממש.

השם והתוכן של המוסד הזה עברו סדרת גלגולים מאז שנת 1975. הם משקפים במדויק את ציר הזמן הדיפלומטי של וייטנאם עצמה.

המוזיאון משמר כיום למעלה מ-20,000 מסמכים, פריטים, תצלומים וסרטים תיעודיים. הוא מגדיר את שליחותו לחינוך הציבור ביחס להתנגדות למלחמות בלתי-צודקות, שמירה על השלום, וטיפוח סולידריות בין עמים "אוהבי שלום". זהו ניסוח שמשלים באופן מושלם את התמונה ממנה התרשמתי במקום: מוסד שהחל את דרכו כמצבת האשמה עוינת, שהפך בהדרגה לסמל פיוס הדובר בשפה אוניברסלית של שלום.

קדימון היסטורי: אלף שנות שלטון סיני ועצמאות ממושכת

לפני שמתחילים לדון במאה ה-20, כדאי לחזור לאחור מספר אלפי שנים. התרבות הוייטנאמית המוקדמת התפתחה בדלתת הנהר האדום (Red River) בצפון וייטנאם. זו הייתה תרבות דונג סון (Đông Sơn), המפורסמת בתופי הברונזה שלה. בשנת 111 לפני הספירה נכבש האזור בידי שושלת האן הסינית. במשך כאלף שנים נשלטה וייטנאם בידי שושלות סיניות מתחלפות.

השלטון הסיני הטמיע בחברה המקומית את הקונפוציאניזם, את שיטות הממשל הסיניות ואת הכתב הסיני.  בתקופה  היו מרידות רבות נגד השלטון הסיני. המפורסמת בהן היא מרד האחיות טרונג (Trưng Sisters).

בשנת 938 לספירה, הביס המצביא נגו קוּיֵין (Ngô Quyền) את הצי הסיני בקרב נהר באק דאנג (Bạch Đằng). הוא השיג עצמאות שהחזיקה מעמד כמעט כאלף שנים, תחת שושלות קיסריות מקומיות - לי, טראן ונגוין (Lý, Trần, Nguyễn).

פרק 1 - נקודת המוצא  -  וייטנאם תחת השלטון הקולוניאלי הצרפתי

השליטה הצרפתית בווייטנאם החלה בכיבוש אזור דה נאנג בשנת 1858 . פלישה ראשונית סימנה את יריית הפתיחה של "מערכת קוצ'ינצ'ינה", שהובילה בסופו של דבר להסכם ב-1862 שבו הוענקה לצרפת ריבונות רשמית על מחוזותיה הדרומיים של וייטנאם, לאחר שצרפת ההשלימה השתלטות עליהם.

השליטה הצרפתית בוייטנאם התגבשה בהדרגה במשך כשלושה עשורים. בשנת 1887 מיזגה צרפת רשמית את כל חלקי וייטנאם עם קמבודיה לישות מדינית אחת. היא נקראה "הודו-סין הצרפתית" (Indochine française). האנוי הפכה לבירת הודו-סין הצרפתית. הצרפתים הציגו את שלטונם כ"משימת תרבות" - מחויבות לפתח עמים "נחשלים". בפועל, האינטרסים הכלכליים היו המניע המרכזי: גישה לחומרי גלם וכוח עבודה זול.

הצרפתים סללו בהאנוי שדרות רחבות, שתלו עצים, ובנו מבני ממשל מפוארים בצבעי צהוב ולבן - ברובע הצרפתי (French Quarter) המוכר עד היום. הם הקימו בעיר גם את בית האופרה, ואת מלון סופיטל מטרופול (Sofitel Metropole) המפואר, שנחנך ב-1901  (המלון פעיל עד היום ומומלץ ללון בו).

הצרפתים חיו בוייטנאם בפאר על חשבון הטלת מיסים כבדים וגזל אדמות .  זאת, בעוד 90% מהוייטנאמים חיו בעוני מחפיר ללא גישה להשכלה או רפואה.

לצד הפאר, השלטון הצרפתי היה אכזרי ומדכא. מתנגדי משטר וייטנאמים נכלאו ועונו ,ע"י הצרפתים, בתנאים תת-אנושיים בכלא "הוֹא לוֹ" (Hỏa Lò), הנמצא בלב האנוי ובבתי כלא אחרים. הכלא הזה זכה מאוחר יותר לכינוי אירוני - "הילטון האנוי" -  כשנכלאו בו טייסים אמריקאים שבויים במלחמת וייטנאם.

המבנה הכלכלי שהתגבש היה היררכי בעליל. הון צרפתי שלט בערוצי הייצוא והמימון. סוחרים סינים שלטו בלוגיסטיקה הפנימית וברכישת התוצרת הכפרית. איכרים וייטנאמים נותרו כוח עבודה מנוצל בתחתית הפירמידה. הצרפתים הטילו על האיכרים מערכת עבודת כפייה - הקורבֶה (corvée). היא חייבה גברים בוגרים בשלושים ימי עבודה שנתיים ללא תשלום, בסלילת כבישים ובבניית מבני ממשל. לצד זה הטילו הצרפתים מערכת מיסוי כבדה. היא כללה מס הכנסה, מס גולגולת, ומונופולים ממשלתיים על מלח ויין אורז.

והיו גם מטעי הגומי. מהמשאבים העיקריים של הניצול הקולוניאלי הצרפתי את וייטנאם .   הגומי היה "הזהב הלבן" של הודו-סין - צרפת הייתה יצרנית הגומי השנייה בעולם בזכות העבודה הזולה. אלפי עובדים וייטנאמים מתו ממלריה, תשישות והתעללות.  מטעי הגומי כונו על ידי הוייטנאמים "הגיהנום הלבן".   הוייטנאמים עבדו בתנאי עבדות - 15-12 שעות ביום, בחום של 40 מעלות, סוחבים דליים כבדים של לטקס (חלב גומי) על מוט במבוק. צרפתי פרטי. השומרים הצרפתים חמושים ברובים, והעובדים יחפים, בבגדים קרועים.

תשתיות אמנם נבנו - מסילות ברזל, כבישים ונמלים. אך תכליתן הייתה יצוא משאבים החוצה, לא פיתוח מקומי. שטחי גידול האורז במקונג הדלתא (Mekong Delta) הוכפלו פי ארבעה בין 1880 ל-1930. אך צריכת האורז לנפש בקרב האיכרים דווקא ירדה. התוצרת יועדה בעיקרה ליצוא. במקביל, מטעי הגומי, הקפה והאינדיגו דחקו את גידולי המזון המסורתיים. זה הוביל למחסור מזון כרוני ולעוני כפרי נרחב.

לפני הכיבוש הצרפתי המלא, הייתה וייטנאם ממלכה מאוחדת וריבונית תחת שושלת נגוין. הכיבוש הצרפתי לא רק שינה את המבנה הכלכלי. הוא גם כפה מערכות מנהל ופוליטיקה מערביות, ללא כל שיתוף עם האוכלוסייה המקומית. הוא יצר מעמד אליטות משתפות פעולה, שהוכשרו על ידי הצרפתים עצמם. עם זאת, אותה מדיניות דיכוי יצרה גם את הקרקע להתנגדות. פערי המעמדות שיצר המשטר הקולוניאלי הזינו בראשית המאה ה-20 את צמיחתה של תנועה לאומית וייטנאמית. היא החלה בהנהגת פאן בוי צ'או (Phan Bội Châu) ובהמשך עברה להנהגתו של הו צ'י מין (Hồ Chí Minh).

פרק 2 - עידן המלחמות - משחרור לאיחוד דרך חורבן (1975-1940)

הכיבוש היפני והרעב הגדול (1945-1940)

עוד לפני המלחמה נגד צרפת, ספגה וייטנאם מכה קטלנית נוספת. זה קרה בסוף מלחמת העולם השנייה. יפן שלטה בפועל בהודו-סין הצרפתית מ-1940. היא שמרה על המנהל הקולוניאלי הצרפתי, אך הכפיפה אותו אליה (בדומה למשטר וישי בדרום צרפת מול גרמניה הנאצית). יפן החרימה כמויות עתק של אורז עבור מאמץ המלחמתי שלה. במקביל, הפציצו בעלות הברית דרכים ומחסנים במלחמה מול יפן.

התחבורה בין דרום וייטנאם המבורכת ביבול חקלאי לצפון הסובל ממחסור נותקה. התוצאה הייתה "רעב שנת האֶט זָ'אוּ" - אחת הקטסטרופות ההומניטריות הקשות בתולדות וייטנאם המודרנית. במהלך מלחמת העולם השנייה, כתוצאה מניצול של השלטון הקולוניאלי הצרפתי והכיבוש היפני, פרץ בצפון וייטנאם רעב כבד במיוחד (משלהי 1944 עד מאי 1945). הרעב גבה את חייהם של בין 400,000 ל-2 מיליון בני אדם. זאת, בעיקר בדלתת הנהר האדום שבצפון. אסון זה נצרב בזיכרון הלאומי כטראומה היסטורית עמוקה.

הו צ'י מין עצמו ציין את הרעב וטרגדיית מיליוני הקורבנות בנאום הכרזת העצמאות שלו בספטמבר 1945. הזעם העממי על התנהלות הכובשים האיץ את התגבשות הוויאט מין (Việt Minh). הוא הפך מארגון גרילה שולי לתנועת המונים.

מלחמת הודו-סין הראשונה (1954-1946)

בספטמבר 1945, עם כניעת יפן, הכריז הו צ'י מין על עצמאות וייטנאם. צרפת סירבה להכיר בהכרזה. היא ביקשה לשקם את שלטונה הקולוניאלי. הניסיון להגיע להסכמה במרץ 1946 קרס. המלחמה - הידועה במערב כ"מלחמת הודו-סין הראשונה" - פרצה בדצמבר 1946. היא נמשכה שמונה שנים. המלחמה גבתה מחיר אנושי כבד. הערכות ההיסטוריונים נעות בין 175,000 ל-500,000 הרוגים וייטנאמים, כולל אזרחים. הממשלה הוייטנאמית עצמה מציינת כ-191,605 הרוגים ונעדרים בצד הוויאט מין. בצד הצרפתי נהרגו כ-94,000-74,000 חיילים. שתיהמדינות - צרפת וארה"ב, שמימנה חלק ניכר ממאמץ המלחמה הצרפתי - הוציאו כ-2.7 מיליארד דולר כל אחת. המלחמה הסתיימה לבסוף בתבוסה צרפתית מוחצת בקרב דיין ביין פו (Điện Biên Phủ), במאי 1954.

7 במאי 1954  היה הרגע המכריע שסיים 87 שנות כיבוש צרפתי.  לאחר 56 ימי מצור קשים, לוחמי הוייט-מין בפיקוד הגנרל וו נגויין גיאפ כבשו את המוצב הצרפתי המבוצר ביותר בהודו-סין.  הנפת הדגל האדום עם הכוכב הצהוב על בונקר הפיקוד הצרפתי ההרוס הפכה לסמל בינלאומי לשחרור לאומי.  התבוסה בדיאן ביין פו אילצה את צרפת לחתום על הסכמי ז'נבה ולסגת מוייטנאם, והיוותה השראה לתנועות שחרור בכל אסיה ואפריקה.

הסכמי ז'נבה שנחתמו בעקבותיה חילקו את וייטנאם זמנית לאורך קו הרוחב ה-17. הצפון הקומוניסטי, בהנהגת הו צ'י מין, ניצב מול הדרום, שנתמך על ידי המערב.

מלחמת וייטנאם - "המלחמה האמריקאית" (1975-1955)

החלוקה הזמנית הפכה לקרע קבוע. ההיסטוריונים מגדירים את ה-1 בנובמבר 1955 כיום תחילת המלחמה בין הצפון לדרום. במועד זה הקימה ארצות הברית בסייגון קבוצת סיוע וייעוץ צבאי רשמית - MAAG (Military Assistance Advisory Group). זה סימן את תחילת המעורבות האמריקאית הרשמית בבניית צבא הדרום. מולו עמדו כוחות הגרילה הקומוניסטיים - הווייטקונג (Việt Cộng) - שנתמכו על ידי הצפון. החל מ-1961, בתקופת נשיאותו של ג'ון פ. קנדי, שלחה ארצות הברית אלפי "יועצים צבאיים" לסייע לצבא הדרום. בשלב זה הם היו אמורים להדריך בלבד, לא להילחם ישירות. בפועל, אך רבים מהם נקלעו לקרבות.

המפנה הדרמטי, שהפך את המלחמה ל"מלחמה אמריקאית", התרחש באוגוסט 1964 במהלך תקרית מפרץ טונקין (Gulf of Tonkin) - חילופי אש בין ספינות אמריקאיות לוייטנאמיות - סיפקה לנשיא לינדון ג'ונסון הזדמנות לקבל אישור מהקונגרס לשלוח כוחות לחימה. ב-8 במרץ 1965 נחתו רשמית כוחות המארינס האמריקאים הראשונים בוייטנאם - כ-3,500 לוחמים - בחופי העיר דה נאנג (Đà Nẵng) שבמרכז המדינה. הייתה זו נקודת האל-חזור. צבא ארצות הברית נכנס רשמית, כצד לוחם ישיר, אל תוך המלחמה. המעורבות הלכה וגדלה והגיעה לשיא של כחצי מיליון חיילים אמריקאים בשטח, בסוף שנות ה-60.

האנוי סבלה מהפצצות אוויריות אמריקאיות כבדות. הידועות בהן היו "הפצצות חג המולד" של 1972. התושבים בנו רשת מקלטים תת-קרקעית ענפה, כמו המקלט שמתחת למלון סופיטל. כלא "הוֹא לו"ֹ, שהוזכר בתחילת הסקירה, הפך למקום כליאתם של טייסים אמריקאים שבויים. הם כינו אותו באירוניה "הילטון האנוי" (Hanoi Hilton).

בין 1961 ל-1971 עשה הצבא האמריקאי שימוש מסיבי בחומר כימי בשם "אייג'נט אורנג'" (Agent Orange). זהו קוטל צמחים ומשיר עלים. מטוסים אמריקאיים ריססו כ-75 מיליון ליטרים ממנו מעל היערות של וייטנאם. המטרה הייתה כפולה: לחשוף את כוחות הגרילה, ולהרוס את מקורות המזון שלהם. כוחות הווייטקונג השתמשו בצמחייה העשירה של הג'ונגלים כדי להסתתר ולנוע בחשאי לאורך "נתיב הו צ'י מין" (Ho Chi Minh Trail). ריסוס החומר חשף אותם לחיל האוויר האמריקאי. האמריקאים ריססו גם שדות אורז באזורים שהיו תחת שליטת הווייטקונג. המטרה הייתה להרעיב את כוחות הגרילה.

כשלושה מיליון בני אדם נחשפו לחומר. הנזק לבריאות ולסביבה נמשך עד לימים אלה, בין דורות שלמים. ההרס הכלכלי היה עצום. כ-70 אחוזים מכבישי דרום וייטנאם נהרסו. מיליוני אנשים נעקרו מבתיהם. ארצות הברית לבדה השקיעה במלחמה כ-111 מיליארד דולר, בין 1965 ל-1975. הסכום הזין אינפלציה מקומית של כ-12 אחוזים. הוא הגדיל את התקציב הצבאי האמריקאי בכ-30 אחוזים. עלות השיקום המוערכת של וייטנאם, בערכי דולר של 2023, עמדה על כ-200 מיליארד דולר.

המלחמה הסתיימה רשמית ב-30 באפריל 1975 באירוע המוכר כ"נפילת סייגון" - או "שחרור סייגון", בעיני הצפון. טנקים של צפון וייטנאם פרצו את שערי ארמון הנשיאות בסייגון. כוחות הדרום נכנעו לחלוטין. האמריקאים פינו את כוחותיהם האחרונים במסוקים במבצע "רוח תזזית"
 (Operation Frequent Wind) משתי נקודות עיקריות - מתחם הנספח הצבאי (DAO) בשדה התעופה (שם הפינוי היה מאורגן יחסית) ומגג השגרירות האמריקאית במרכז העיר. מחיר הדמים של המלחמה היה מפלצתי. בצד הוייטנאמי - צפון ודרום יחד - ההערכות מדברות על בין 2 ל-3 מיליון אזרחים הרוגים. עוד כמיליון חיילים וייטנאמים נהרגו בקרבות, בעיקר מצבא הצפון והווייטקונג. בצד האמריקאי: 58,220 חיילים הרוגים, ומעל 300,000 פצועים.

הנה סרטון דוקו היסטורי המתעד את המלחמה הארורה ההיא:

פרק 3 - הקיפאון שלאחר הניצחון  - תקופת הכלכלה המסובסדת
 (1986-1975)

מלחמת קמבודיה והמלחמה מול סין (1979-1978)

הניצחון ב-1975 לא הביא שקט למדינה. במהלך 1978 הצטברו התכתשויות בין וייטנאם למשטר הקמר / חמר רוז' (Khmer Rouge) הרצחני בקמבודיה. ב-25 בדצמבר 1978 פתחה וייטנאם במלחמה ופלישה מלאה לקמבודיה, בהיקף של כ-150,000 חיילים. היא הפילה את שלטון הקמר רוז' בתוך שבועיים. ב-7 בינואר 1979 נכבשה פנום פן (Phnom Penh). הצעד הזה שם קץ לרצח העם הקמבודי. אך הוא גם הכניס את וייטנאם לכיבוש צבאי ממושך, שנמשך למעלה מעשור.

הפלישה לקמבודיה, בת בריתה של סין, לא עברה בשקט. ב-17 בפברואר 1979 פתחה סין בפלישת עונשין לגבולה הצפוני של וייטנאם. היא נמשכה כחודש בלבד,  אך גבתה אבדות כבדות משני הצדדים - בין 20,000 ל-26,000 הרוגים, לפי ההערכות. שתי המערכות האלה הכפילו את הנטל על כלכלת וייטנאם, שכבר הייתה במשבר עמוק. תקציב עתק הופנה לצבא ולכיבוש הממושך של קמבודיה. במקביל, המדינה המשיכה להיות מבודדת ומנותקת מסיוע מערבי.

מחנות "החינוך מחדש" והאפליה הממוסדת

לאחר האיחוד בין שני חלקי וייטנאם ב-1975, הממשלה המנצחת מהאנוי לא פנתה לפיוס מיידי. את ההנהגה הציפו רגשות נקמה וחשדנות. היא הקימה רשת ענפה של מחנות כפייה מבודדים - "מחנות לחינוך מחדש" (Re-education Camps). זמן קצר לאחר האיחוד נדרשו קציני צבא, שוטרים, עובדי מדינה, אינטלקטואלים ואנשי דת מדרום וייטנאם להתייצב בנקודות איסוף מוגדרות. נאמר להם שזה "רק לכמה ימים", כדי להסדיר את מעמדם. הם נצטוו להביא עמם מעט מזון ובגדים. במקום זאת,הם נשלחו למחנות כפייה בעומק הג'ונגלים, ללא משפט וללא תאריך שחרור.

רשמית, המחנות הוצגו ככלי סלחני לשילוב מחדש בחברה. בפועל, המטרה הייתה לנטרל כל איום פוליטי, לצד שטיפת מוח אידיאולוגית.

התנאים במחנות היו קשים מנשוא -  עבודות פרך, תת-תזונה קשה, ומחלות טרופיות ללא טיפול. לפי ההערכות, בין 300,000 ליותר ממיליון מאנשי הדרום נשלחו למחנות. חלקם שוחררו לאחר חודשים. הבכירים שהו במחנות בין 10 ל-17 שנים, וחלקם שוחררו רק בתחילת שנות ה-90. עשרות אלפים מתו במחנות מתשישות וממחלות.

לצד המחנות, הפעיל המשטר מערכת בשם Lý lịch - תעודת זהות פוליטית-ביוגרפית. היא סיווגה כל אזרח דרומי לפי הרקע המשפחתי שלו ולפי התנהלותו במלחמה. מי שסווג כבעל קשרים למשטר הישן או לאמריקאים הופלה לרעה באופן קיצוני. נכסיו הולאמו. נאסר עליו לעבוד בממשל, בחינוך או ברפואה. ילדיו נחסמו מלימודים אקדמיים.

מאות אלפי משפחות עירוניות הוגלו מסייגון אל "האזורים הכלכליים החדשים" (New Economic Zones) - חבלי ארץ שוממים בהרים. שם נאלצו להפוך לחקלאים, ללא ציוד או ידע. התוצאה הייתה רעב כבד.

נהג וייטנאמי מהדרום, שהסיע אותנו בשנת 1998 מהוֹי אַן (Hội An) להוּאֶה (Huế), סיפר לנו על חוויותיו במחנה כזה, שבו חויב לשהות שנים.

משבר הפליטים - "אנשי הסירות"

השילוב של מחנות הכפייה, האפליה הממוסדת, והרעב מהקולקטיביזציה הכפויה, הוליד את הבריחה ההמונית הנואשת ביותר באסיה המודרנית. בין נפילת סייגון ב-1975 לאמצע שנות ה-90 נמלטו מווייטנאם למעלה משני מיליון בני אדם. רבים מהם נמלטו בסירות דיג רעועות שאינן כשירות לשיט ימי - תופעה שכונתה "אנשי הסירות" (Boat People). תהליך ההימלטות נעשה במספר גלים. הגל השני והגדול ביותר של נמלטים יצא בין 1978 ל-1979. הוא כלל בעיקר את המיעוט הסיני (הוֹאָה  Hoa), שספג רדיפות בעקבות המתיחות עם סין. גל ההימלטות השני כלל גם את נפגעי ההלאמות, שהמדינה כפתה על עסקים פרטיים בדרום.

התנאים בים היו קטלניים. לפי הערכות נציבות האו"ם לפליטים, בין 200,000 ל-250,000 מבין הנמלטים טבעו בים, מתו מרעב וצמא, או נפלו קורבן לפיראטים. כלומר: כרבע עד שליש מכלל הנמלטים לא שרדו את המסע. מי ששרד הגיע למחנות פליטים עמוסים במדינות שכנות - הונג קונג, תאילנד ומלזיה. שם המתין -לעיתים שנים ארוכות- לפני שעבר לקליטה קבועה. ארצות הברית לבדה קלטה כ-880,000 פליטים וייטנאמים. חלקם הגיעו במסגרת "תוכנית העזיבה המסודרת", שהוקמה בשיתוף נציבות הפליטים והממשלה הוייטנאמית עצמה.  השורדים שנקלטו במדינות אחרות הקימו את קהילות הפזורה הוייטנאמית הגדולות בעולם - בארצות הברית, באוסטרליה ובצרפת.

הערה: גם ישראל קלטה מספר קטן של פליטים מוייטנאם. קליטת פליטי וייטנאם בישראל ("אנשי הסירות") התרחשה בין השנים 1977 ל-1979, ובמהלכה העניקה ממשלת ישראל (בראשות מנחם בגין) מקלט מדיני ואזרחות לכ-360 עד 400 פליטים שנמלטו ממשטר האימים הקומוניסטי בדרום וייטנאם.

הכלכלה המסובסדת - "בואו קאפ"

וייטנאם המאוחדת אימצה מודל כלכלי מתוכנן, בסגנון סובייטי. המסחר הפרטי בוטל כמעט לחלוטין. סחורות חולקו באמצעות מערכת קופונים ותלושי הקצבה. תקופה זו מכונה בפי הוייטנאמים "תקופת הבאו קאפ" (Bao Cấp) - "תקופת הסבסוד". היא נמשכה עד 1986.

המדינה הקומוניסטית נותרה מבודדת כמעט לחלוטין מהעולם המערבי. ארצות הברית הטילה עליה אמברגו מסחרי מקיף, מיד לאחר נפילת סייגון באפריל 1975. האמברגו נותר בתוקף עד 1994 (נמשך כ 20 שנה). הבידוד הכלכלי, לצד מלחמות קמבודיה וסין, ותלות כמעט מוחלטת בסיוע מברית המועצות, החריפו את המשבר. כל קציר גרוע הביא לרעב ממשי. משפחות המתינו שעות ארוכות בתור, לקבלת מנות אורז ובד בסיסיות. אפילו אופניים נחשבו למותרות. בעליהם נדרשו רישום מיוחד כדי לרכוש חלקי חילוף.

הנתונים מספרים את הסיפור במלואו. בשנת 1990 עמד התוצר השנתי לנפש בווייטנאם על 98 דולר בלבד. זה היה הנמוך בעולם - נמוך אף מזה של סומליה וסיירה לאון. עד שנת 1993 חיו כ-80% מאוכלוסיית וייטנאם מתחת לקו העוני.  לפי הערכות אחרות, כ-70 אחוזים כבר בתחילת שנות ה-80.  עם זאת, האוכלוסייה המשיכה לגדול במהירות - מכ-48 מיליון נפש ב-1976 לכ-60 מיליון עד 1989. זה החריף עוד יותר את הלחץ על המשאבים המוגבלים.

פרק 4 -  דוי מוי - נקודת המפנה ההיסטורית (1986)

עד אמצע שנות ה-80 עמדה וייטנאם על סף קריסה כלכלית. כך הודו מנהיגיה עצמם. הסיוע הסובייטי הצטמצם בחדות. האינפלציה זינקה עד לכ-800-700 אחוזים בשיא, ב-1986. ההנהגה הקומוניסטית נאלצה להכיר בכישלון המודל שאומץ מברית המועצות. בקונגרס השישי של המפלגה, ב-1986, אושרה תוכנית רפורמות מקיפה - "דוי מוי" (Đổi Mới), כלומר "חידוש" או "התחדשות".

רפורמה זו העבירה את המדינה מכלכלה קומוניסטית מתוכננת לכלכלת שוק פתוחה יותר. השוק המקומי שוחרר. השקעות זרות ישירות עודדו. המגזר הפרטי פותח. הסבסוד לתאגידי המדינה צומצם. בחקלאות בוטלה השיטה הקולקטיבית, לטובת חוזי עיבוד אישיים, כבר ב-1986. זה העניק לאיכרים תמריץ ישיר לייצור.

התוצאה הייתה מיידית ומרשימה. ממדינה שסבלה ממחסור אורז כרוני, הפכה וייטנאם ב-1989 - לראשונה בתולדותיה - ליצואנית אורז. היא ייצאה 1.4 מיליון טונות באותה שנה. עד 2008 היצוא זינק ל-4.7 מיליון טונות. וייטנאם הפכה ליצואנית האורז השנייה בגודלה בעולם, אחרי תאילנד בלבד.

למרות ההצלחות המוקדמות, הדרך לא הייתה חלקה. הרפורמות הראשוניות לא ביטלו את מערכת "המחיר הכפול". היא המשיכה לגרום להפסדים ליצרנים, שנאלצו למכור למדינה במחירים נמוכים. המשק המשיך לסבול מחוסר יציבות מקרו-כלכלית, עד תחילת שנות ה-90. שיטת "המחיר הכפול" באה לביטוי בכך שלכל מפעל מדינה נקבעה מכסת ייצור רשמית. את המכסה הזאת הוא חויב למכור למדינה במחיר קבוע ונמוך, שנקבע מראש בתכנון המרכזי. רק את התוצרת שמעבר למכסה הזאת הותר למכור במחיר חופשי, לפי היצע וביקוש בשוק. מכיוון שרוב הסחורות היו במחסור כרוני, מחיר השוק החופשי היה גבוה בהרבה ממחיר המכסה הממשלתי.

התוצאה הייתה כפולה: מצד אחד, יצרנים ספגו הפסדים על כל יחידה שנמכרה במסגרת המכסה הממשלתית, ונאלצו להישען על סבסוד ממשלתי כדי לכסות את העלויות. מצד שני, המערכת יצרה תמריץ עצום לשחיתות ולספסרות: מי שהייתה לו גישה לסחורה במחיר המכסה הנמוך, יכול היה למכור אותה מחדש במחיר השוק הגבוה ולהרוויח על ההפרש. עיוות זה נמשך עד לסבב הרפורמות השני, ב-1989, שהחל לבטלו בהדרגה.

רק סבב שני ומעמיק יותר של רפורמות, ב-1989, ביסס את התנאים לצמיחה המתמשכת. הוא כלל שחרור מחירים ויציבות מטבע. הרפורמה לא הצילה רק את הכלכלה. היא גם הביאה, בהדרגה, לסגירת מחנות החינוך מחדש  ולשחרור האסירים האחרונים. היא פתחה תהליך פיוס ארוך ומורכב, בין הצפון לדרום.

פרק 5 - האינטגרציה לכלכלה העולמית (שנות ה-90 עד 2010)

עם ביסוס הרפורמות הפנימיות, פנתה וייטנאם בשנות ה-90 לפתיחות מלאה לעולם. ב-1991 חודשו היחסים עם סין. ב-1995 הצטרפה וייטנאם לארגון ה-ASEAN -איגוד אומות דר' מז' אסיה- וגם חידשה יחסים דיפלומטיים מלאים עם ארצות הברית. הצעד הזה סלל את הדרך להסרת האמברגו האמריקאי  על וייטנאם המסוגרת.

הבידוד המדיני והכלכלי שחנק את וייטנאם, החל להתפוגג. זה היה תהליך הדרגתי שנמשך שנים. תחילה באיטיות רבה.

אחד הביטויים הראשונים לתהליך זה, היה פתיחת שערי המדינה לתיירות המערבית . גם זה לא היה  במהלך אחד ,אלא הדרגתי.   ב-1990 יצאה וייטנאם במסע השיווק הבינלאומי הראשון שלה לעידוד תיירות נכנסת. זאת בסיסמא  " בקרו בווייטנאם" . עם זאת, הכניסה הייתה עדיין מוגבלת, בעיקר לקבוצות מאורגנות מאוסטרליה ומאירופה, ולעיתים בליווי מטעם.

לאחר הסרת האמברגו, בפברואר 1994, קפץ מספר המבקרים הזרים מכ-250,000 ב-1990 לכ-1.35 מיליון ב-1995. במהלך שנות ה-90 הוסרו בהדרגה המגבלות על תנועת תיירים בתוך המדינה. עד סוף העשור הפכה תיירות עצמאית ותרמילאית בוייטנאם לנורמה, לא לחריג. אולם, תשתית תיירות עדיין לא הייתה במדינה.

 כמי שביקר אז  בוייטנאם, אני זוכר את שני בתי הקפה המיתולוגיים ברובע התרמילאים בסייגון - "קים קפה" (Kim Cafe) ו"סין קפה" (Sinh Cafe)- ובהאנוי "קווין קפה" ו"פרינס קפה" .אם רצית הסעה במיניבוס בסיסי לתיירים מעיר לעיר, או רצית לצאת ליום טיול מודרך עם נהג ורכב (בקבוצה של 6 עד 10 נוסעים), היו נותנים לך מועד  טנטטיבי, רושמים את שמך על לוח עם גיר, עד שהמיניבוס התמלא . רק אז קיבלת מועד סופי ליציאה.

צעד נוסף היה הסכם הסחר הדו-צדדי בין וייטנאם לארצות הברית (BTA - Bilateral Trade Agreement). הוא נחתם ביולי 2000, ונכנס לתוקף ביוני 2001. ההסכם לא היה הסכם סחר חופשי מלא, אך הוא העניק לוייטנאם מעמד "מדינה מועדפת ביותר" (MFN) בשוק האמריקאי - הסרה למעשה של תעריפי המכס הגבוהים שהוטלו על יבוא ממדינות ללא יחסי סחר תקינים. ההסכם חייב את וייטנאם לפתוח את כלכלתה לתחרות אמריקאית, להגן על קניין רוחני, ולשקף שקיפות רגולטורית. כל אלה הניחו את התשתית המשפטית והמוסדית להצטרפות ל-WTO שש שנים מאוחר יותר.

המהלך המכריע ביותר היה ההצטרפות לארגון הסחר העולמי (WTO), בינואר 2007. זה קרה לאחר משא ומתן שנמשך 12 שנה. וייטנאם הפכה לחברה ה-150 בארגון. ההצטרפות חייבה אותה לאמץ סטנדרטים בינלאומיים מחייבים - שקיפות רגולטורית, הגנה על קניין רוחני, ורפורמה בתאגידי המדינה. בתמורה, היא קיבלה מעמד "כלכלת שוק", שהבטיח ליצוא הוייטנאמי תנאי סחר נוחים משמעותית.

התוצאות היו דרמטיות. היקף ההשקעות הזרות הישירות קפץ מ-2.4 מיליארד דולר ב-2006 לכמעט 7 מיליארד דולר ב-2007. עד 2008 הוא הגיע לכ-36.6 מיליארד דולר - עלייה פי שלושה תוך שנה אחת.

תאגידי ענק בינלאומיים - אינטל, סמסונג, אפל, פוקסקון (Foxconn מטיוואן) ו-LG - הקימו בווייטנאם מתקני ייצור ענקיים. אינטל השקיעה 300 מיליון דולר במפעל מוליכים למחצה בהו צ'י מין סיטי, ב-2006. סמסונג הלכה בעקבות אינטל ב-2008, עם השקעה של 670 מיליון דולר במפעל במחוז בק נין (Bắc Ninh).

 וייטנאם הפכה למרכז הרכבה וייצור גלובלי. עד 2019 פעלו במדינה 343 אזורי תעשייה וכלכלה -לעומת אזור אחד בלבד ב-1991. מדד התחרותיות הגלובלי של הפורום הכלכלי העולמי דירג את וייטנאם בעלייה של 13 מקומות  במדד זה בעשור שבין 2007 ל-2017.

ההצטרפות ל-WTO לא הייתה תחנה סופית, אלא תחילתה של רשת הסכמי סחר הולכת ומתרחבת. וייטנאם חתומה כיום על 17 הסכמי סחר חופשי, ונמנית עם המדינות הפתוחות ביותר למסחר בעולם.

בינואר 2019 הצטרפה וייטנאם להסכם השותפות הטרנס-פסיפית המקיפה והפרוגרסיבית (CPTPP), יחד עם אוסטרליה, קנדה, יפן, מקסיקו ועוד שש מדינות - הסכם המבטל כ-95 אחוזים מהמכסים בין המדינות החברות בשותפות זו.

באוגוסט 2020 נכנס לתוקף הסכם הסחר החופשי בין וייטנאם לאיחוד האירופי (EVFTA), המחייב ביטול הדרגתי של למעלה מ-99 אחוזים מהמכסים ההדדיים. משרד התכנון וההשקעות הוייטנאמי העריך שה-EVFTA לבדו עשוי להוסיף כ-15 אחוזים לתמ"ג העתידי של המדינה.

בינואר 2022 נכנס לתוקף גם הסכם השותפות הכלכלית האזורית המקיפה (RCEP) - גוש הסחר הגדול בעולם, המאחד את כלל מדינות ה-ASEAN עם סין, יפן, דרום קוריאה, אוסטרליה וניו זילנד, ומכסה כ-30 אחוזים מהתמ"ג ומהאוכלוסייה העולמיים. שכבות ההסכמים המצטברות האלה החל מה-BTA הדו-צדדי מול ארה"ב, דרך ה-WTO, ועד לגושי הסחר האזוריים והבין-יבשתיים - הן שהפכו את וייטנאם לאחד הכלכלות הפתוחות והמשולבות ביותר בסחר העולמי, עם יחס סחר-לתמ"ג של כ-170 אחוזים כפי שמפורט בהמשך.

פרק 6 - וייטנאם כיום :הנתונים מאחורי הנס הכלכלי

התוצר המקומי הגולמי של וייטנאם עמד ב-2024 על כ-476 מיליארד דולר. הוא צפוי להגיע לכ-522 מיליארד דולר עד סוף 2026. התוצר לנפש  שעמד על כ-98 דולר בלבד ב-1990 - זינק לכ-4,500 דולר ב-2023. לפי הערכות הוא הגיע ל-5,100 דולר ב-2025. ביולי 2026 סיווג הבנק העולמי את וייטנאם מחדש כמדינה בעלת הכנסה בינונית-גבוהה. הסיווג הזה מסמן רשמית את יציאתה ממעמד הכלכלות המתפתחות הנמוכות.

קצב הצמיחה מרשים במיוחד. הכלכלה הוייטנאמית צמחה ב-8.02 אחוזים ב-2025 - הקצב המהיר ביותר מאז 2011. הבנק העולמי צופה האטה מתונה לכ-6.8-6.3 אחוזים ב-2026, ושיפור חוזר ל-7.1-6.7 אחוזים ב-2027. נתונים אלה מציבים את וייטנאם בראש טבלת הצמיחה במזרח אסיה. ממשלת וייטנאם הציבה יעד שאפתני אףיותר - צמיחה של 10 אחוזים לפחות ב-2026. יחס הסחר לתמ"ג של וייטנאם עומד על כ-170 אחוזים - מהגבוהים בעולם.

בזירת הסחר החוץ, יצוא הסחורות הגיע ב-2025 לכ-475 מיליארד דולר - עלייה של כ-17 אחוזים לעומת השנה הקודמת. נתון זה הציב את וייטנאם במקום ה-18 בין הכלכלות המייצאות הגדולות בעולם. המסחר הכולל חצה לראשונה את רף ה-930 מיליארד דולר. וייטנאם רשמה עודף מסחרי לשנה העשירית ברציפות.

תעשיית האלקטרוניקה מובילה את היצוא, עם כ-164 מיליארד דולר ב-2025 לבדה. חברת סמסונג לבדה אחראית להערכות שונות לכ-20-15 אחוזים מכלל היצוא הוייטנאמי. היא מייצרת כיום כ-50-45 אחוזים מכלל הסמארטפונים שלה, בתוך וייטנאם - ירידה קלה מכ-60 אחוזים לפני מספר שנים, על רקע פיזור סיכונים גם להודו ולאינדונזיה.

התופעה קשורה לאסטרטגיה הגלובלית המכונה "סין ועוד 1" (China+1). חברות רב-לאומיות מבקשות לגוון את שרשראות הייצור שלהן, מעבר לסין בלבד. וייטנאם, בזכות קרבתה לסין ועלות העבודה התחרותית שלה, הפכה ליעד המרכזי של המגמה הזו.

השינוי אולי המרשים מכול - צמצום העוני. שיעור העוני הקיצוני (מוגדר כהכנסה מתחת ל-3.65 דולר ליום), צנח מ-14 אחוזים ל-4 אחוזים, בין 2010 ל-2023.   בטווח הארוך יותר, בין 1993 ל-2014, יצאו כ-40 מיליון בני אדם ממעגל העוני. שיעור העוני הכללי צנח מכמעט 60 אחוזים ל-14 אחוזים. כיום העוני הקיצוני עומד על כאחוז בודד בלבד.

כדי להמחיש את קצב השינוי ,כדאי להתבונן בשלוש נקודות זמן. תחילת שנות ה-90. שנת 1998 - מועד ביקורו של כותב מאמר זה בווייטנאם. וההווה. הפער בין העמודות שלהלן הוא, במידה רבה, הפער שחווה כל מי שביקר במדינה פעמיים במרחק דור אחד.

מדד תחילת שנות ה-90 1998 כיום תוצר לנפש (דולר) כ-98 פחות מ-400 כ-5,115-4,500 שיעור עוני לאומי כ-58 אחוזים כ-37.9 אחוזים כ-4 אחוזים (עוני קיצוני) תיירים זרים בשנה כ-1.35 מיליון (1995) כ-1.8-1.5 מיליון (הערכה) כ-21.2 מיליון רשת כבישים מהירים 0 ק"מ כמעט לא קיימת כ-3,245 ק"מ

נתוני 1998 המדויקים לתיירות הם הערכה המבוססת על מגמת הגידול המתועדת - מ-1.35 מיליון תיירים ב-1995 ל-2.1 מיליון ב-2000. אין זה מספר רשמי שפורסם עבור השנה הספציפית הזו. שאר הנתונים בטבלה מבוססים על נתוני הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית וגורמי ממשל וייטנאמיים.

פרק 7 -ביטויי השינוי בכל תחומי החיים

חינוך ואוריינות

שיעור האוריינות (קרוא וכתוב) בקרב מבוגרים עלה מ-87.9 אחוזים ב-1990, לכ-96-95 אחוזים כיום. בקרב בני הנוער (24-15) האוריינות כמעט מוחלטת. ממוצע שנות הלימוד עומד על 8.2 שנים - גבוה מהממוצע האזורי במזרח אסיה. הרחבת החינוך היסודי והתיכוני לכלל האוכלוסייה, כולל באזורים כפריים ומיעוטים אתניים, נחשבת לאחד ממנועי צמצום העוני המרכזיים.

בריאות ותוחלת חיים

תוחלת החיים עלתה מ-70.5 שנים ב-1990, לכ-76.5-74.5 שנים כיום - השנייה בגובהה באזור אסיה-פסיפיק, אחרי דרום קוריאה בלבד. תמותת תינוקות צנחה מ-32.6 למקרה על כל 1,000 לידות חי ב-1993, ל-12.1 בלבד ב-2023. כיסוי ביטוח הבריאות הלאומי הגיע ל-93 אחוזים מהאוכלוסייה עד 2023. גישה לחשמל - שעמדה על 14 אחוזים בלבד מהאוכלוסייה ב-1990 - הגיעה כמעט לכיסוי מלא, של 99.3 אחוזים, עד 2021.   גישה לתברואה משופרת עלתה מ-42.5 אחוזים ל-87.7 אחוזים, בין 1990 ל-2020.

עיור ותשתיות

וייטנאם נמצאת כיום ב"עשור תשתיות" של ממש. אורך הכבישים המהירים כמעט שולש תוך חמש שנים בלבד - מ-1,163 קילומטרים ב-2020 ל-3,245 קילומטרים עד סוף 2025. מי שזוכר את כביש מספר 1 הישן, בסוף שנות ה-90, כציר צר ומשובש, יפגוש כיום רשת כבישים מהירים מודרנית לחלוטין. כביש 1 הוא עורק התחבורה ההיסטורי והמרכזי ביותר של וייטנאם, החוצה את המדינה לכל אורכה מצפון לדרום. הכביש מחבר בין גבול סין בצפון לבין הדלתא של נהר המקונג בדרום  ועובר דרך הערים המרכזיות ביותר במדינה- בהן האנוי, דה נאנג, הוי אן, וסייגון (הו צ'י מין סיטי).

דוגמה מובהקת היא האוטוסטרדה בין האנוי למפרץ הַאי פוֹנג (Hanoi-Hai Phong Expressway). בעבר ארכה הנסיעה הזו כ-5 שעות מפרכות במיניבוס. כיום היא נמשכת כשעתיים וחצי בלבד, על אספלט מודרני.

דוגמה נוספת, ואולי אף דרמטית יותר, היא הדרך לסאפה (Sapa) - יעד התיירות ההררי המבוקש ביותר בצפון וייטנאם. עד 2014 הדרך היחידה המעשית לשם הייתה רכבת לילה איטית ללאו קאי (Lào Cai), ומשם המשך נסיעה ברכב בדרך הררית מפותלת. נסיעה בכביש, כשהייתה אפשרית בכלל, ארכה כ-9 עד 12 שעות, על כביש צר ולא בטוח. ב-21 בספטמבר 2014 נפתחה האוטוסטרדה נוֹי בַּאי-לאו קאי (Nội Bài-Lào Cai Expressway) - כביש מהיר באורך 264 קילומטרים, בעלות של כ-1.5 מיליארד דולר. הוא קיצר את זמן הנסיעה מהאנוי לסאפה לכ-4.5 עד 5.5 שעות בלבד, ופתח את האזור לגל תיירות המונים שלא הכיר קודם לכן.

בהאנוי עצמה, היושבת על דלתת הנהר האדום, נבנו גשרים מונומנטליים. הבולט בהם הוא גשר נְהָאט טאן (Nhật Tân Bridge) - גשר מיתרים באורך של כ-3.7 קילומטרים, שנחנך בשיתוף פעולה יפני. הוא מקצר משמעותית את הנסיעה מנמל התעופה הבינלאומי נוֹי בַּאי (Nội Bài) אל מרכז העיר האנוי.

בתחום ההשקעה הציבורית, הוקצו בין 2021 ל-2025 כ-139 מיליארד דולר - עלייה של כ-55 אחוזים לעומת חמש השנים הקודמות.

נמל התעופה הבינלאומי החדש לונג טאן (Long Thành), הנמצא כ-40 ק"מ מזרחית לסייגון במחוז דונג נאי (Đồng Nai), הצפוי לפעול משלב ראשון החל מ-2026, מתוכנן כרכזת מעבר בינלאומית. הוא עשוי לתרום 5-3 אחוזים מהתמ"ג, ולייצר 50,000-40,000 מקומות עבודה בשלב הראשוני. עם השלמת כל שלושת שלביו, יגיע נמל התעופה לקיבולת של כ-100 מיליון נוסעים בשנה - אחד השדות הגדולים בדרום-מזרח אסיה.

פרויקט ענק נוסף הוא מסילת הרכבת המהירה בין האנוי לסייגון, המוערכת בעלות של 67-58 מיליארד דולר.

נמלי המים העמוקים של וייטנאם, שפותחו כחלק ממדיניות הממשל - בהם לאץ' הויין (Lạch Huyện Deep Sea Port, חלק ממכלול נמל האי פונג בצפון  וקאי מפ-טהי ואי  בדרום (Cái Mép-Thị Vải Port Complex ) - נמנים כבר כיום עם נמלי המכולות הגדולים בעולם. העיור עצמו הוא אחד המדדים הברורים לשינוי. שיעור האוכלוסייה העירונית עלה מכ-20 אחוזים ב-1990, ליותר מ-38 אחוזים ב-2024. האזורים העירוניים מייצרים כבר למעלה ממחצית תמ"ג הלאומי.

גם התחבורה הפנימית עברה מהפכה, לא רק התשתיות. טיסות פנים מבוצעות כיום במטוסי איירבוס ובואינג חדישים. שתי חברות מובילות - וייטנאם איירליינס (Vietnam Airlines) הלאומית, ולצידה חברת הלואו-קוסט וייטג'ט (VietJet Air)  - מפעילות יחד עשרות טיסות יומיות בין כל היעדים המרכזיים. המחירים זולים בצורה בלתי רגילה, לרוב 70-30 דולר לכרטיס. גם קו הרכבת ההיסטורי המחבר את האנוי וסייגון, לאורך כ-1,726 קילומטרים, עבר שדרוג. הוא נקרא "רכבת האיחוד מחדש" (Reunification Express) ובשמו המקומי - Thống Nhất. הנסיעה בקווים המהירים נמשכת כ-33-32 שעות. זו עדיין אינה רכבת קליע מודרנית, אך יש כוונה להקים קו כזה, שיקצר את זמן הנסיעה לכ-5 שעות בלבד !!!

טכנולוגיה וכלכלה דיגיטלית

כלכלה דיגיטלית היא מערכת פעילות כלכלית המבוססת על טכנולוגיות מידע ואינטרנט והיא גם כוללת מסחר מקוון, שירותים מבוססי ענן ושימוש בנתונים מתקדמים.

הכלכלה הדיגיטלית של וייטנאם צמחה ל-72.1 מיליארד דולר ב 2025 - כ-14.02 אחוזים מהתמ"ג. יצוא ההיי-טק היווה 50.76 אחוזים מכלל יצוא הסחורות, כבר ברבעון הראשון של 2026. שיעור חדירת האינטרנט עומד על כ-84.2 אחוזים מהאוכלוסייה, נכון לסוף 2025, עם כ-85.6 מיליון משתמשים פעילים (מתוך אוכלוסיה של כ 100 מיליון נפש).

וייטנאם טיפסה למקום ה-50 במדד המערכת האקולוגית העולמית לסטארט-אפים GSER - Global Startup Ecosystem Report לשנת 2026 . עלייה של חמישה מקומות במדד, השיא הגבוה ביותר שלה אי-פעם.

מערכת אקולוגית (אקוסיסטם) לסטארט-אפים, משמע מארג שלם של גורמים הפועלים יחד באזור גיאוגרפי מסוים ומזינים זה את זה כדי לאפשר ליזמות טכנולוגית לצמוח. מדדי המפתח הם ביצועים, השווי המצטבר של חברות הטכנולוגיה,  גיוסי הון ואקזיטים, איכות וכמות ההון האנושי ועוד.

לשם השוואה - בדו"ח  GSER (מדד המע' האקולוגית  העולמית לסטארט-אפים ) לשנת 2026  תל אביב דורגה במקום ה-4 בעולם (אחרי עמק הסיליקון, ניו יורק ולונדון) עם שווי אקוסיסטם מוערך של כ-250 מיליארד דולר, וכן במקום ה-5 בעולם בתחום הבינה המלאכותית.

תיירות

ענף התיירות ממחיש אולי בצורה החדה ביותר מכול את קצב השינוי שעברה וייטנאם - המהפך ממדינה סגורה ומנותקת, שאסרה על תיירות נכנסת, לאחת המדינות המבוקשות בדרום-מזרח אסיה. וייטנאם, שעד לפני שני עשורים נתפסה בעיקר כיעד טיול לתרמילאים, קלטה ב-2025 כ-21.2 מיליון תיירים מכל העולם - שיא כל הזמנים, ועלייה של יותר מ-20 אחוזים לעומת השנה הקודמת. במחצית הראשונה של 2026 נרשמו כ-12.25 מיליון מבקרים - עלייה נוספת של כ-15 אחוזים.

מכיוון שהמהפך בתיירות הוא אחד הביטויים המובהקים ביותר למעבר של וייטנאם מנחשלות לקידמה -  הן בהיקפי המבקרים, הן בתשתיות והן באזורי היעד שנולדו כמעט יש מאין - הוקדש לו פרק נפרד ומורחב (פרק 8) בהמשך .

קהילת הפזורה וההעברות הכספיות

אחד הפרקים האירוניים ביותר בסיפור נוגע דווקא לאלה שנמלטו מווייטנאם. קהילת הפזורה הוייטנאמית מקורה במיליוני הפליטים ו"אנשי הסירות" של שנות ה-70 וה-80. היא מונה כיום כ-12 מיליון בני אדם ברחבי העולם. הקהילה הזאת הפכה עם השנים למקור הון משמעותי למדינת המוצא. בין 1993 ל-2022 הועברו לווייטנאם למעלה מ-190 מיליארד דולר, בהעברות כספיות פרטיות. הסכום מתקרב להיקף ההשקעות הזרות הישירות שנכנסו למדינה באותה תקופה. בשנים האחרונות עומד הסכום השנתי על 19-16 מיליארד דולר.

זהו מקור מטבע חוץ יציב, שסייע לבנק המרכזי לבסס רזרבות מט"ח, שחצו בעבר את רף 110 מיליארד הדולר. במילים אחרות: אותו זרם אנושי של פליטים שנמלט מהעוני והדיכוי, הפך כעבור דור לאחד מצינורות המימון של הצמיחה הכלכלית של המדינה שהוא עצמו לא זכה לחוות.

המגזר הפרטי: מתאגידי מדינה לענקיות פרטיות

שנות ה-2000 אפיינו את וייטנאם כמדינת קבלן-משנה עבור תאגידי ענק זרים. העשור האחרון מסמן דבר אחר: צמיחתן של קבוצות פרטיות וייטנאמיות עצמאיות, לדרגת שחקניות עולמיות. הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה היא וינגרופ (Vingroup)  - הקונצרן הפרטי הגדול במדינה. הוא פועל כיום בכל 63 המחוזות והערים של וייטנאם, ומעסיק למעלה מ-133,000 עובדים, בשלושה תחומי ליבה: טכנולוגיה ותעשייה, מסחר ושירותים, ומיזמים חברתיים. הזרוע התעשייתית שלו - יצרנית כלי הרכב החשמליים וינפאסט (VinFast) - הרחיבה את קווי הייצור שלה גם לארצות הברית, הודו ואינדונזיה. היא מהווה סמל לשאיפתה של וייטנאם לעבור ממודל של הרכבה זולה, למודל של יצירת מותגים וייטנאמיים גלובליים משל עצמה.

חלון הדמוגרפיה: יתרון הגיל הצעיר

אחד המנועים החשובים ביותר של הצמיחה הוייטנאמית פחות מדובר, אך מהותי הוא המבנה הדמוגרפי. וייטנאם נמצאת מאז 2007 במה שהמומחים מכנים "תקופת האוכלוסייה הזהובה" (Golden Population). המשמעות: על כל "תושב נתמך" - ילד מתחת לגיל 15 או מבוגר מעל 65 - יש כשני אנשים בגיל העבודה. גיל החציון במדינה עומד על כ-34 שנים בלבד, וכ-68-67 אחוזים מהאוכלוסייה הם בגיל העבודה (64-15). זהו מאגר עצום של כוח עבודה צעיר, זול ובעל מוטיבציה, שהזין את מפעלי הייצור וההרכבה של התאגידים הזרים, ואת צמיחתה המהירה של המדינה.

החלון הזה אינו נצחי. שיעור הילודה בווייטנאם צנח מתחת לרמת התחלופה - לכ-1.9 ילדים לאישה - והאוכלוסייה מזדקנת בקצב מהיר. לפי התחזיות, "תקופת האוכלוסייה הזהובה" צפויה להסתיים סביב שנת 2038 (בטווח 2036 עד 2040). ווייטנאם תעבור מחברה צעירה לחברה מזדקנת בתוך כשני עשורים בלבד - מהמעברים המהירים בעולם. ההנהגה מודעת לכך, ומדברת בגלוי על הצורך "להתעשר לפני שמזדקנים". זו אחת הסיבות לדחיפות שבה וייטנאם מנסה לטפס בשרשרת הערך - מעבודת כפיים זולה לחדשנות ולתעשיות עתירות ידע - בעוד החלון הדמוגרפי עדיין פתוח.

חברה, נורמות וזכויות אזרח

התמונה הכלכלית המרשימה אינה שלמה ללא הממד החברתי-פוליטי. הדור הצעיר בערים הגדולות חשוף כיום באופן גלובלי חסר תקדים. הוא שולט באנגלית ברמה גבוהה יחסית לאזור. הוא צורך תרבות פופולרית בינלאומית כמו גם פעיל בייזמות דיגיטליות. במקביל, הממשלה ממשיכה להשקיע בתשתיות, בחשמול ובחינוך באזורי ההרים המבודדים. שם מתגוררים רבים מ-53 קבוצות המיעוט האתני של המדינה - לצד קבוצת הרוב הקין (Kinh) , שהיא הקבוצה האתנית מספר 54  - כמו אזורי סאפה (Sapa) והוֹאָנג ליֶין סוֹן (Hoàng Liên Sơn) בצפון.   עם זאת, פערים כלכליים משמעותיים בין הרוב למיעוטים האתניים עדיין מהווים אתגר מתמשך.

סוגיית המיעוטים האתניים ממחישה היטב את המורכבות. מצד אחד, חל שינוי כלכלי-התפתחותי אמיתי ומתועד. הממשלה הפעילה שורת תוכניות יעד לאומיות ממוקדות חיזוק המיעוטים האתניים - הבולטת שבהן היא "תוכנית 135" (Program 135), שהחלה ב-1998 - ובעקבותיהן ירד שעור העוני בקרב המיעוטים בחדות. תוכניות עדכניות ממשיכות זאת, כמו "תוכנית האב לפיתוח החברתי-כלכלי של אזורי המיעוטים 2030-2021". גם הייצוג הפוליטי השתפר. ועדת האו"ם לביעור אפליה גזעית, אף שיבחה את הייצוג של מיעוטים אתניים באסיפה הלאומית.

מצד שני, הצמיחה לא התחלקה באופן שווה. קצב צמצום העוני בקרב המיעוטים היה איטי יותר מזה של הרוב הקין, והפער אף התרחב: המיעוטים מהווים פחות מ-15 אחוזים מהאוכלוסייה, אך אחראים לכ-70 אחוזים מהעוני במדינה. ילדי מיעוטים נוטים לפגר אחרי בני הרוב כבר בשנות בית הספר הראשונות, ומבקרים טוענים כי התוכניות הממשלתיות, שמבוססות על סבסוד, אינן מעניקות למיעוטים די אוטונומיה תרבותית.

בתחום זכויות הפרט והחופש הדתי התמונה מורכבת אף יותר. הליברליזציה הכלכלית של הדוי מוי לא לוותה בליברליזציה פוליטית מקבילה. ארגוני זכויות אדם וגופי האו"ם מתעדים דיווחים על אפליה, הטרדה ומעצרים של בני מיעוטים דתיים - בעיקר פרוטסטנטים מקרב המונטניארים / יושבי ההרים (Montagnards) ברמות המרכז וההמונג (Hmong) בצפון, ובודהיסטים מקרב הח'מר-קרום (Khmer Krom) בדרום. מעצרים על רקע פעילות דתית או פוליטית לא-מורשית נמשכים גם בשנים 2025-2024. חשוב לציין שוייטנאם עצמה דוחה חלק מההאשמות הללו, ומדגישה את הישגיה בצמצום העוני ובשילוב המיעוטים. ההערכה המדויקת של המצב משתנה בהתאם למקור המדווח.

בזירה הפוליטית, וייטנאם נותרה מדינת חד-מפלגתית, בשליטת המפלגה הקומוניסטית. היציבות רבת-השנים הזאת מושכת השקעות זרות ארוכות טווח. אך היא גם שומרת על פיקוח הדוק בנושאי חופש הביטוי, עיתונות עצמאית ופעילות פוליטית. וייטנאם דורגה במקום 174 מתוך 180 מדינות, במדד חופש העיתונות של "עיתונאים ללא גבולות" לשנת 2025.

 מאז 2013 מנהלת המפלגה קמפיין אנטי-שחיתות עז ומתמשך, המכונה "הכבשן הבוער" (Blazing Furnace). הוא הוביל להדחתם ולהעמדתם לדין של אלפי בכירים - כולל נשיאים, ראשי ממשלה ויו"רים של הפרלמנט. הקמפיין תרם, לצד ביקורת על שיתוק בירוקרטי זמני, גם לשיפור מסוים בתדמית המדינה מול משקיעים זרים. מדד תפיסת השחיתות הבינלאומי מיקם את וייטנאם במקום ה-83 מתוך 180 מדינות, בשנת 2023 - שיפור הדרגתי אך עדיין מוגבל.

פרק 8 - המהפך בתיירות - מבידוד למעצמת תיירות

ענף התיירות ממחיש אולי בצורה החדה ביותר את קצב השינוי שעברה וייטנאם. תוך פחות משלושה עשורים היא הפכה ממדינה סגורה ומנותקת, שאסרה על תיירות נכנסת, לאחת המדינות המבוקשות בדרום-מזרח אסיה. המעבר הזה התאפשר הודות למדיניות ה"דוי מוי" (Đổi Mới - התחדשות), שהחלה ב-1986.

מבידוד לפתיחות -הציר ההיסטורי

בשנת 1975 הסתיימה מלחמת וייטנאם  (צפון וייטנאם נגד ארה"ב ודרום וייטנאם) בניצחון הצפון ובאיחוד המדינה. הכלכלה, החברה והתשתיות היו בשבר עמוק. וייטנאם סגרה את עצמה ואת תושביה, ואסרה כמעט לחלוטין על תיירות נכנסת.

מסוף שנות ה-80 ועד 1993 נפתח שער צר - תיירים מערביים בודדים הורשו להיכנס, אך בפיקוח הדוק ובליווי חובה. הם חויבו לטייל אך ורק בקבוצות מאורגנות, או בליווי מדריך מקומי צמוד מטעם הממשלה. תנועת הזרים הוגבלה באמצעות "אישורי תנועה" פנימיים קפדניים (Travel Permits).

התפנית הגדולה הגיעה ב-1993. באותה שנה ביטלה ממשלת וייטנאם באופן רשמי את חובת הליווי הצמוד, ואת אישורי התנועה הפנימיים לזרים. זו הנקודה שבה נולדה למעשה התיירות העצמאית - התרמילאות וטיולי הסולו במדינה. ב-1994 הכריזה אונסק"ו על מפרץ האלונג כאתר מורשת עולמית, צעד שמינף את קרנה של וייטנאם על מפת התיירות העולמית.

ב-1997 הושלם המהלך. כמעט כל מגבלות התנועה הגיאוגרפיות שנותרו הוסרו (למעט אזורים צבאיים או גבולות רגישים), והתיירים הוגדרו כחופשיים לנוע בכל רחבי המדינה. עד שלהי העשור כבר חצה מספר הכניסות הזרות את רף 1.7 מיליון בשנה. חשוב לציין שנתון זה כולל את כלל הכניסות - תיירים, אנשי עסקים ווייטנאמים תושבי חוץ; מספר תיירי הפנאי ה"טהורים" היה נמוך יותר, ואף רשם ירידה זמנית ב-1998-1997 בשל המשבר הכלכלי האסייתי.

כאשר כותב סקירה זו טייל בווייטנאם בשנת 1998, תשתית התיירות הייתה עדיין רעועה ובחיתוליה. כבישים רבים היו דרכי עפר משובשות. קווי האוטובוס והרכבת היו ישנים ולא אמינים. ההתניידות בין הערים נעשתה במיניבוס מיוחד לתיירים, (שאורגן כאמור,על ידי בתי קפה בסייגון ובהאנוי וברכבת), או טיסת פנים במטוסים רוסיים. בתוך הערים שימש הסיקלו cyclo - ריקשה על אופניים) ככלי התחבורה. בסאפה היו רק בתי הארחה בסיסיים. אספקת החשמל והמים במלונות הקטנים הייתה חלקית בלבד. המדינה עדיין נשאה בגלוי את צלקות המלחמה והבידוד הכלכלי.

השפעת נרמול היחסים עם ארה"ב

נרמול היחסים עם ארצות הברית ב-1995, והסרת האמברגו הכלכלי, היוו את נקודת המפנה הדרמטית ביותר בהפיכתה של וייטנאם ליעד תיירות גלובלי. המהלך פתח את שערי המדינה למערב, שינה את תדמיתה, והזרים אליה את ההון הדרוש לבניית תשתיות מודרניות.

עד 1995 חל איסור על אזרחים אמריקאים לבקר במדינה. נרמול היחסים הביא גל עצום של תיירים מארה"ב - ביניהם ותיקי מלחמת וייטנאם (שביקשו לסגור מעגל) ובני משפחותיהם. הסרת האמברגו אפשרה לראשונה לחברות תעופה בינלאומיות, לרשתות מלונות ענק (כמו מריוט והילטון), ולמותגים מערביים, להיכנס לווייטנאם ולפתח בה תשתית תיירות ברמה עולמית.

אזורי התיירות שהתפתחו מאז שנות ה-90

בשנות ה-90 התרכזה התיירות בעיקר בהאנוי ובהו צ'י מין סיטי (סייגון),לצד דאלאת,הוי אן, הואה וסאפא. מאז פיתחה המדינה רצועות חוף, איים ואזורי הרים, שהפכו למוקדי משיכה בינלאומיים.

האי פו קווק (Phú Quốc): בשנות ה-90 היה אי דייגים מבודד ונחשל בדרום המדינה. כיום זהו "האי הטרופי" הרשמי של וייטנאם - מלא בריזורטים של 5 כוכבים, פארקי שעשועים, נמל תעופה בינלאומי וחופים לבנים. הביקור באי מאפשר פטור מוויזה לתיירים רבים.

דה נאנג (Đà Nẵng): מעיר נמל צבאית ואפורה בתקופת המלחמה, הפכה דה נאנג ל"עיר הכי כדאי למגורים" בווייטנאם. קו החוף שלה מלא במלונות גורדי שחקים, ובסמוך אליה נבנה אתר התיירות והנופש גבעות בא נא (Ba Na Hills), עם "גשר הזהב" (Golden Bridge) המפורסם - המוחזק על ידי שתי ידי אבן ענקיות.

הוי אן (Hội An): עיירת נמל היסטורית, ששומרה כמעט לחלוטין. בשנת 1999 הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, והפכה מנקודה אנונימית לאחד היעדים המצולמים והפופולריים ביותר באסיה - בזכות הפנסים הצבעוניים והארכיטקטורה העתיקה שלה.

סאפה (Sapa): עיירת ההרים בצפון, שהגישה אליה בשנות ה-90 הייתה קשה ומסוכנת, חוברה לרשת כבישים מהירים מודרנית ולרכבות לילה נוחות. טרסות האורז והכפרים שסביבה הפכו למוקד משיכה לטרקים נוחים להליכה.  נבנה  בה גם הרכבל התלת-כבלי (3-rope) ללא תחנות ביניים הארוך ביותר בעולם - באורך של 6,292.5 מטרים. הוא מוביל מסאפא לפסגת הר פנסיפאן (Fansipan) - הפסגה הגבוהה בהודו-סין. זהו גם הרכבל בעל הפרש הגבהים הגדול ביותר בעולם בין תחנת המוצא לתחנת הסיום (עבור רכבל תלת-כבלי) - טיפוס אנכי של 1,410 מטרים בתוך כ-15 דקות נסיעה בלבד.

נכון לשנת 2026 וייטנאם מחזיקה גם בשיא העולמי לרכבל הארוך ביותר בעולם . מדובר  ב רכבל הון ת'ום (Hon Thom Cable Car) באי פו קווק (Phu Quoc), שבדרם וייטנאם, החוצה את הים לאורך של כ 7.9 ק"מ. הוא החל לפעול ב 2018 והוא עוד תוצאה של השקעות ענק בתשתיות תיירות במדינה בעשור השני של המאה ה 21.

מפרץ האלונג (Ha Long Bay): תמיד היה מוכר (הוא הופיע גם בסרט הצרפתי "הודו-סין" (Indochine) מ-1992, זוכה האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, בכיכובה של קתרין דנב). א   ך מאז שנות ה-90 חל מהפך במאפייני השייט בו. מסירות עץ רעועות וישנות עברה התעשייה לספינות קרוז מפוארות - מלונות צפים ברמת 5 כוכבים, עם סיורים מודרכים באיים ובמערות הנטיפים.

וייטנאם של היום: המהפך המוחלט

כיום וייטנאם היא אחת המדינות המפותחות והפופולריות ביותר בדרום-מזרח אסיה.  התשתיות שלה עברו שדרוג דרמטי. במקום דרכי העפר והרכבות הישנות, יש היום תחבורה מתקדמת: רכבות מהירות יחסית (רכבת קליע עדיין בתכנון), אוטובוסים חדישים - כולל אוטובוסי שינה (Sleeper Buses) - טיסות פנים זולות, ותשתיות כבישים מודרניות. ערים כמו הו צ'י מין סיטי והאנוי הפכו למרכזים פיננסיים וטכנולוגיים, דבר המשפיע גם על התיירות הנכנסת. וייטנאם מציעה כיום מנעד רחב של רמות שירות: לצד תיירות התרמילאים, פורחת תיירות יוקרה - המדינה שופעת בריזורטים ומלונות בוטיק, מקומיים ובינלאומיים, ברמת 5 כוכבים וגם 5 כוכבים אולטרה.

הנתונים מספרים את שיא הסיפור. היעד השנתי לתיירות ל-2026 עומד על 26-25 מיליון תיירים. האי פו קווק (Phú Quốc), שקלט כ-1.45 מיליון מבקרים ב-2016 בלבד, אירח למעלה מ-8 מיליון תיירים ב-2025. הזינוק הזה לווה בהשקעה מסיבית בתשתיות מלונאות, בנמל תעופה בין-לאומי חדש, לצד מערכת ויזה אלקטרונית (e-Visa) הפתוחה לרוב אזרחי העולם.

 וייטנאם, שהחלה את שנות ה-90 כמדינה מבודדת עם תשתית רעועה, עומדת כיום בשורה אחת עם יעדי התיירות המובילים באסיה - ביטוי מובהק, אולי החד ביותר, למעבר שעברה מנחשלות לקידמה.

פרק 9 - וייטנאם כשחקנית אזורית - דיפלומטיית הבמבוק

הצמיחה הכלכלית של וייטנאם לוותה בביסוס מעמד דיפלומטי חדש באזור. הוא מכונה בפי מנהיגיה "דיפלומטיית הבמבוק". את המטאפורה הזאת טבע מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית נגוין פו טרונג (Nguyễn Phú Trọng)  ב-2016.  היא מתארת מדיניות חוץ עם "שורשים איתנים וענפים גמישים". המהות: שמירה על עצמאות אסטרטגית מלאה, תוך קיום יחסים מועילים עם מעצמות יריבות - ארצות הברית וסין בראשן.

וייטנאם מצליחה לשלב קשרים כלכליים עמוקים עם סין השכנה, השותפה הגדולה בשרשראות אספקה - לצד שדרוג משמעותי ביחסים עם ארצות הברית, שממנה מגיע חלק הארי של ההשקעות בטכנולוגיה מתקדמת. ב-2023, בתוך כשלושה חודשים בלבד, אירחה וייטנאם גם את הנשיא האמריקאי וגם את הנשיא הסיני. זהו הישג דיפלומטי המדגים את מדיניות האיזון המתוחכמת שלה. במקביל, וייטנאם מעמיקה את מעמדה במסגרת ה-ASEAN (קבוצה כלכלית המאגדת את מדינות דרום מזרח אסיה). היא זוכה מאז 2024 בשותפויות אסטרטגיות מקיפות עם מדינות רבות בדרום-מזרח אסיה - מלזיה, אינדונזיה, סינגפור ואחרות.

המעמד הדיפלומטי החדש של וייטנאם בא לידי ביטוי גם בהיותה מארחת של ועידות פסגה בינלאומיות.

וייטנאם, שהחלה את המאה כמושבה מנוצלת, נתפסת כיום  ככוח משפיע באזור הודו-פסיפי. זוהי מדינה שמצליחה לשמור על ריבונותה, ולנווט בין מעצמות מבלי לבחור צד באופן מוחלט.

סיכום: הישגים ואתגרים לעתיד

המסע של וייטנאם הוא סיפור נדיר בתולדות הכלכלה המודרנית. הוא עבר ממדינה קולוניאלית מנוצלת, דרך שתי מלחמות שגבו מיליוני חיי אדם. הוא עבר דרך עשור אפל של רעב ובידוד. ולבסוף, הגיע אל מעמד של אחת הכלכלות הצומחות והפתוחות בעולם. תוך דור אחד יצאו כ-40 מיליון בני אדם ממעגל העוני. תוחלת החיים והאוריינות זינקו. המדינה עברה משוק מזון שבקושי התקיים, למעצמת יצוא אלקטרוניקה עולמית.

עם זאת, וייטנאם עצמה מכירה באתגרים הנותרים. ראש ממשלתה הודה בפומבי כי הצמיחה נשענת עדיין במידה רבה על עבודה זולה ומשאבים ולא על חדשנות טכנולוגית עצמאית.  התלות במודל -
Direct Investment  Foreign - FDI ,שהזין את הפריצה הכלכלית מהווה עדיין סיכון מבני. זהו מודל כלכלי שבו חברות רב-לאומיות או אנשי עסקים ממדינה אחת משקיעים כסף פיזי ומקימים פעילות עסקית ממשית במדינה אחרת. זאת באמצעות הקמת מפעלים וקווי ייצור מאפס (כגון, מפעלי סמסונג או אינטל בווייטנאם) רכישת חברות מקומיות או מיזוג איתן ומתן הטבות מס ומדיניות ממשלתית מעודדת השקעות  .

פער המימון הנדרש לתשתיות עד 2030 מוערך ב-200-150 מיליארד דולר. סכום שהתקציב הממשלתי והחיסכון המקומי אינם יכולים לכסות באופן עצמאי. היעד הרשמי של וייטנאם - מעמד של מדינה בעלת הכנסה גבוהה עד 2045 - מחייב פי שלושה מהתוצר לנפש הנוכחי. הוא מחייב צמיחה שנתית ממוצעת של כ-6 אחוזים, למשך שני העשורים הקרובים.

אתגר נוסף, הכרוך בכך, הוא המרוץ נגד השעון הדמוגרפי: וייטנאם שואפת "להתעשר לפני שתזדקן", בעוד חלון האוכלוסייה הזהובה שלה צפוי להיסגר עד סוף שנות ה-30. אם תצליח וייטנאם לשמור על הקצב הזה, תוך מעבר מכלכלת הרכבה זולה לכלכלת חדשנות עצמאית, ההיסטוריה שלה עשויה להיות דוגמא למדינות רבות בעולם. היא תשמש כמודל חיקוי למדינות היוצאות מחורבן מלחמה תוך כדי מעבר לצמחה ושגשוג, בתוך דורות בודדים.

נספח - יחסי וייטנאם וישראל

בביקורי בווייטנאם ב-1998 התרשמתי מתופעה בלתי צפויה. פגשתי הערכה עמוקה, ואפילו הערצה, כלפי "הגניוס היהודי"  (גאונות )  והישגיה של מדינת ישראל. זה בא לידי ביטוי שוב ושוב בשיחות עם וייטנאמים מרקעים שונים.

וייטנאם הקומוניסטית ספגה שנים ארוכות של תעמולה סובייטית. ובכל זאת, למרבה הפליאה, היא ראתה בישראל מודל של עם קטן שהצליח לבנות מדינה משגשגת מתוך הריסות ומלחמות - סיפור שהדהד את ההיסטוריה הוייטנאמית שלה עצמה.

יחסים מיוחדים

הקשר בין שני העמים עמוק ומפתיע יותר משנדמה במבט ראשון. הוא מתחיל עוד לפני הקמת מדינת ישראל. בשנת 1946, בעודו שוהה בפריז לצורך מגעים על עצמאות וייטנאם מצרפת, התגורר הו צ'י מין באותו מלון - "לה רויאל מונסו" - שבו שהה דוד בן-גוריון. בן-גוריון, אז מנהיג הסוכנות היהודית, הגיע לפריז ימים ספורים לאחר "השבת השחורה" (29 ביוני 1946) - מעצרם של אלפי יהודים בידי הבריטים בארץ ישראל. השניים נפגשו כמעט מדי יום, במשך כשבועיים. הם שוחחו על המאבק המשותף בקולוניאליזם, ועל השאיפה לעצמאות לאומית. לפי זיכרונותיו של בן-גוריון, הציע לו הו צ'י מין להקים ממשלה יהודית גולה על אדמת וייטנאם הצפונית. בן-גוריון דחה את ההצעה בנימוס. הוא היה בטוח שהעם היהודי יצליח להקים את מדינתו שלו בארץ ישראל - כפי שאכן קרה, כשנתיים לאחר מכן.

יחסים דיפלומטיים רשמיים בין המדינות נכונו רק עשורים רבים מאוחר יותר -  ב-12 ביולי 1993. זה קרה על רקע השינויים החיוביים בתהליך השלום במזרח התיכון, בעקבות ועידת מדריד. וייטנאם, שעד אז הצטרפה לחרם הערבי-מוסלמי הרשמי נגד ישראל, הפכה לאחת המדינות הראשונות במזרח אסיה הקומוניסטי לשבור את הבידוד הדיפלומטי של ישראל. הצעד נתפס אז כפריצת דרך אסטרטגית עבור ירושלים. השגרירות הישראלית בהאנוי נפתחה כבר בדצמבר אותה שנה. השגרירות הוייטנאמית בתל אביב נפתחה רק ב-2009.

מאז ועד היום התפתחו היחסים לשותפות ענפה, החוצה את תחומי הכלכלה, החקלאות, הטכנולוגיה והתיירות. ישראל מהווה כיום את שותפת הסחר הגדולה ביותר של וייטנאם במזרח התיכון.

וייטנאם היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של ישראל בדרום-מזרח אסיה. אבן הדרך המשמעותית ביותר בעשור האחרון הייתה חתימת הסכם הסחר החופשי בין שתי המדינות ( מכונה VIFTA),
ב-25 ביולי 2023 - לאחר שבע שנות משא ומתן. וייטנאם הפכה למדינה הראשונה בדרום-מזרח אסיה החותמת על הסכם כזה עם ישראל. ההסכם נכנס לתוקף בנובמבר 2024. הוא מוביל להסרה הדרגתית של מכסים על 86 אחוזים מהמוצרים הוייטנאמים, ו-93 אחוזים מהמוצרים הישראלים.

התוצאות ניכרות כבר כיום. המסחר הדו-צדדי, שעמד על כ-2.2 מיליארד דולר ב-2021, הגיע לכ-3.7 מיליארד דולר ב-2025. לפי הערכות רשמיות, הוא צפוי לחצות את רף 5-4 מיליארד הדולר בשנים הקרובות. יצוא וייטנאם לישראל - בעיקר פירות ים, טונה, מכשירי סלולר ומזון מעובד - קפץ ביותר מ-35 אחוזים במחצית הראשונה של 2026 לבדה. ישראל היא היבואנית הגדולה ביותר של טונה וייטנאמית במזרח התיכון. מנגד, ישראל מפעילה כיום 45 מיזמי השקעה בווייטנאם, בהיקף של כ-156 מיליון דולר. חברות וייטנאמיות השקיעו כ-78 מיליון דולר בשוק הישראלי.

שיתוף הפעולה חורג מסחר גרידא. הוא מתמקד בתחומים שבהם נתפסת ישראל כמובילה עולמית: חקלאות מדייקת והשקיה חכמה, טכנולוגיות מים, בינה מלאכותית, אבטחת סייבר ומכשור רפואי. מדי שנה נוסעים מאות סטודנטים וייטנאמים להתמחויות חקלאיות בישראל. מומחים ישראלים מבקרים בווייטנאם באופן שוטף, להעברת ידע ולסדנאות.

ביולי 2026 התקיים כנס קישוריות ( Connectivity) חקלאית עתירת-טכנולוגיה, לציון 33 שנות יחסים דיפלומטיים. קישוריות - יצירת גשרים, חיבורים ממוקדים ושיתופי פעולה מעשיים בין גורמים משני צדדים. כנס Vietnam-Israel High-Tech Agriculture Connectivity Conference  התקיים  בתל אביב  ואורגן על ידי שגרירות וייטנאם בישראל לציון 33 שנות יחסים דיפלומטיים בין המדינות .

בתחילת  שנת 2026 הושק קו טיסה ישיר ראשון בין שתי המדינות.

מעניין לראות שהמודל הישראלי לא נשאר בגדר הערכה כללית. הוא הוטמע ישירות במנגנוני החינוך וההשראה שהמדינה עצמה מפיצה לצעיריה.

הדוגמה הבולטת ביותר היא הספר "Start-Up Nation" מאת דן סנור וסול סינגר, על נס הכלכלה הישראלית. הוא תורגם לוייטנאמית תחת השם "Quốc gia khởi nghiệp" - "מדינת הסטארט-אפ". הספר יצא לאור ב-2017, בההוצאה הפוליטית-ממלכתית הרשמית של המדינה, המשויכת ישירות למפלגה הקומוניסטית.  עצם בחירתה של ההוצאה הרשמית להוציא לאור ספר על ישראל כמודל השראה, מלמדת על מידת ההערכה מלמעלה. הספר הפך לרב-מכר בקטגוריית ספרי העסקים בוייטנאם. הוא מומלץ באתרים ובבלוגים וייטנאמיים רבים לבני נוער ולסטודנטים המתעניינים ביזמות.

גם ברמה המוסדית ניכרת מגמה דומה. בספטמבר 2016 קיימו עיריית האנוי, שגרירות ישראל, וחברת ה-FPT הוייטנאמית, כנס בין-לאומי בשם "המערכת האקולוגית של סטארט-אפים בווייטנאם - לקחים מישראל". בכנס נשא דברים סגן ראש ממשלת וייטנאם דאז, וּוּאוֹנג דין הְוֶה (Vương Đình Huệ), שהדגיש את הצורך של וייטנאם ללמוד ממודל החדשנות הישראלי. תחרות "Start Jerusalem" הישראלית פנתה במפורש גם לסטארט-אפים וייטנאמים, כחלק מקידום הקשר הטכנולוגי בין המדינות. השילוב הזה - בין ספר עסקים רב-מכר בחסות ממשלתית, לבין כנסים והצהרות רשמיות - ממחיש כיצד ההערכה שהתרשם ממנה הכותב בשטח, כבר ב-1998, לא הייתה רושם חולף. היא הפכה עם השנים למדיניות מכוונת של חיקוי והשראה.

לצד שיתוף הפעולה האזרחי מתקיים בין המדינות גם ממד ביטחוני מובהק ורגיש. הוא התפתח בעיקר מאז תחילת שנות ה-2010, כחלק ממגמה וייטנאמית לגוון את ספקי הנשק שלה, ולצמצם תלות בלעדית ברוסיה, בסין ובארה"ב.

ישראל הפכה בעשור האחרון לספקית הנשק השנייה בגודלה של וייטנאם, אחרי רוסיה בלבד - מעמד שהחזיקה בשנים 2021-2017 וחזרה אליו שוב לפי נתוני 2025. אבני הדרך המרכזיות כללו הקמת מפעל ייצור של תעשיות נשק ישראליות (IWI), בהיקף של כ-100 מיליון דולר ב-2011, לייצור רובי סער מדגם גליל עבור צבא העם הוייטנאמי. ב-2014 נפתח משרד נספח הגנה ישראלי בהאנוי. ב-2015 נחתם זיכרון דברים דו-צדדי, להרחבת הסחר בנשק, העברת טכנולוגיה וייצור מורשה.

בין המערכות שרכשה וייטנאם מישראל נמנות מערכת ההגנה האווירית ספיידר (Spyder), וכטב"מי מעקב מדגם הרון (Heron). בתחילת 2026 נחתם חוזה בהיקף של כ-250 מיליון דולר, עם חברת רפאל הישראלית, לרכישה וייצור מקומי של תחמושת משוטטת מדגם ספייק פיירפליי (Spike Firefly). יצוא הנשק הישראלי כולו זינק לשיא של כ-19.2 מיליארד דולר ב-2025.   

רכישות אזור אסיה-פסיפיק - ובראשן וייטנאם - כמעט הכפילו את עצמן משנה לשנה. שיתוף הפעולה הביטחוני הזה ממחיש עד כמה עמוקה הפכה השותפות בין שתי המדינות - מעבר להערכה תרבותית, ועד לשיתוף פעולה אסטרטגי ממשי בתחום הביטחון הלאומי.

שתי מדינות, שני קני מידה

לפני שממשיכים לפרטי שיתוף הפעולה, כדאי לעצור על נקודה מפתיעה. שתי המדינות הן קטנות ביחס לשכנותיהן, אך הפער בגודלן ההדדי עצום. וייטנאם גדולה משטחה של ישראל פי כ-15, ומאוכלוסייתה פי כ-10. ובכל זאת, כלכלתה הכוללת של ישראל גדולה יותר מזו של וייטנאם - חרף פער האוכלוסין העצום. הטבלה שלהלן ממחישה את הפער.

שורת יצוא ההיי-טק דומה למראית עין, אך מסתירה הבדל מהותי בהרכב. ברוב יצוא ההיי-טק הוייטנאמי - האלקטרוניקה, הסמארטפונים, המוליכים למחצה - מקורו בפעילות ייצור והרכבה של תאגידים זרים. סמסונג לבדה אחראית ל-20-15 אחוזים מכלל היצוא הוייטנאמי, כפי שצוין קודם. אינטל, פוקסקון ו-LG פועלות באופן דומה. אלה מפעלי הרכבה של מוצרים שתוכננו במקום אחר, לא מרכזי פיתוח וייטנאמיים עצמאיים. לעומת זאת, ברוב יצוא ההיי-טק הישראלי (כ-72-71 אחוזים ממנו), מקורו כיום בשירותי היי-טק: תוכנה, אבטחת סייבר, בינה מלאכותית ומחקר ופיתוח בחוזה. אלה נוצרים במרכזי פיתוח מקומיים, גם כשהחברה שבבעלותה הם פועלים היא זרה או נרכשה על ידי תאגיד זר. במילים אחרות: וייטנאם מייצאת בעיקר את כפיה, ואילו ישראל מייצאת בעיקר את מוחה.