אני מגיעה לסוף הטיול שלי בקליפורניה במאי האחרון: זו הרשומה ה-84 שאני מפרסמת מהטיול הזה, ופרט לה תהיה עוד אחת אחרונה. וכמובן, שמרתי את אחד היפים ביותר לסוף.
היום אני חוזרת לפארק הנרי קאוול, ולעצי הסקוויה - ה-Coastal Redwood. אם עוד לא יצא לכם לטייל ביער סקוויה - זו חוויה מאד מומלצת.
הטיול ביער הוא פשוט חוויה מרגשת. ההרגשה הראשונית היא שאנו נמצאים בתוך אורגניזם חי ונושם – לא רק כל עץ בפני עצמו, אלא כל היער כאחד.
ויש בסיס להרגשה זו, שכן עיקר הרבייה של עצי הסקוויה היא אל-מינית: השורשים מתפרשים למרחק ומהם עולים עצים חדשים, כלומר הרבה עצים מחוברים זה לזה. העצים אמנם מגדלים אצטרובלים עם זרעים – אך פחות מ-20% מהזרעים הם בעלי חיוניות, וגם היא קצרת מועד. כך נראה אצטרובל סקוויה: מדהים שבאצטרובל כל כך קטן נמצאים הזרעים מהם יצמחו עצי הענק הללו:
בעבר צמחו יערות עצי סקוויה ענקיים ומרשימים לאורך חוף קליפורניה ואורגון, אך החל מאמצע המאה ה-19, כאשר הגיעו מחפשי הזהב לאזור, החלה כריתה מסיבית של העצים, ובגלל המשך כריתה מסיבית במהלך המאה ה-20, כ-96% מכלל יערות הסקוויה באזור החוף נכרתו. בגלל הריבוי דרך השורשים סביב כל גדם אפשר לראות מעגל של עצים צעירים:
העצה של עצי הסקוויה חזקה, יפה ועמידה לשריפות – מה שהפך את העץ למועדף לבניה. למזלנו, התעוררו האמריקאים בזמן, במיוחד בזכות פעילי סביבה כמו ג'ון מיור ועצרו את הכריתה.
כיום, רוב עצי הסקוויה שנותרו מוגנים בשמורות ובפארקים לאומיים. בנוסף, ניטעים עצי סקוויה לצורך שימושים מסחריים. בזכותם יכולתי לטייל ביערות סקוויה כמו פארק הנרי קאוול.
בפארק עדיין ניתן למצוא עצי סקוויה ענקיים ועתיקים. באחד מהם יש פתח, שמוביל לחדרון קטן. לפי הסיפורים, הגנרל ג'ון פרימונט (שעל שמו נקראו צמחים רבים מהאזור, וגם עיר אחת לא רחוקה מסן פרנסיסקו) לן לילה אחד בחדרון הזה, במהלך מסעותיו בסביבה. 
אני – כמובן – נכנסתי פנימה ובדקתי את החדרון הזה. מרשים לראות את החלקים הפנימיים של העץ. ובהחלט הדליקו פה מדורה בעבר. בשנת 1888, שנתיים לפני מותו, פרימונט ביקר במקום ושאלו אותו אם באמת הוא לן לילה בתוך העץ. תשובתו היתה: "זה בהחלט סיפור נחמד, נשאיר את זה כך"... 
הדבקתי יחד כמה תמונות בשביל לנסות להמחיש את גובהם של העצים המדהימים הללו: אמנם ביער הזה כבר אין עצים בגובה של 110-120 מטרים, הגבוהים ביותר "רק" מתקרבים ל-100 מטרים, אך זה עדיין מרשים מאד: 
נושא מעניין נוסף שאפשר לראות ביער הוא עצים לבקניים - לבקנים אמיתיים, שלא עושים פוטוסינתזה! ממש כאלה: 
כבר ראיתי (והצגתי בבלוג) כל מיני פרחים לבקניים - אך שם זו אינה תופעת לבקנות אמיתית, אלא פגם בפיגמנטציה: שם הצמחים ירוקים ומטמיעים, ורק הפרח לבן ולא צבעוני. הפעם זהו עץ לבקן אמיתי: כל חלקיו לבנים והוא לא מטמיע. נשאלת השאלה, איך צמח כזה מצליח לשרוד? ידועים עצי סקוויה לבקנים בני עשרות שנים... ובכן - כתבתי כבר שרוב עצי הסקוויה מחוברים זה לזה בשורשיהם. דרך השורשים הם מעבירים זה לזה סיגנלים שונים של מידע - וגם מזון. אפשר לחשוב על עצי הסקוויה הלבקנים כעל נכים, שלא מצליחים לקיים את עצמם - וחברת עצי הסקוויה דואגת לחלשים ומקיימת אותם על חשבון הכלל.
ברשומות הראשונות על הפארק הראיתי את הצמחים הצומחים בצלם של עצי הסקוויה - הרבה שרכים ופרחים קטנים כמו מרבדי החמציץ שם:
עצי הסקוויה גדלים בדגם פרקטלי: העץ מוציא ענפים גדולים, אשר צומחים במאונך לגזע, ובמהלך מאות שנות חיי העץ, מהקצה שלהם מתחיל לצמוח העתק מוקטן של העץ הגדול. בתמונה הבאה אפשר לראות ענף כזה, המצמיח העתק של העץ הגדול:
ההעתקים המוקטנים שולחים ענפים המתחברים חזרה אל הגזע המרכזי (כמו גשרים בין גזע ההעתק לגזע המרכזי) ומחזקים את מבנה העץ. הם גם מוציאים ענפים שעליהם גדלים העתקים מוקטנים יותר, וכן הלאה. בעצים הזקנים במיוחד נמצאו אפילו 6 חזרות מוקטנות של העץ בתוך הענפים שלו. אפשר לראות את הגשרים הללו בתמונה הבאה:
במשך שנים רבות חשבו שפרט לציפורים, אין חיים בצמרות עצי הסקוויה. החוקרים סטיב סילט ומארי אנטואן טיפסו אל צמרות עצי הסקוויה על מנת לחקור אותם ומצאו שם מערכת אקולוגית לא מוכרת שכללה כיסי אדמה גדולים (עומקם עד מטר) בהם צמחו שרכים ובני שיח, אפילו גדולים למדי - למשל, מין של אוכמניה: אוכמניה ביצנית.
חזזיות עטפו את העץ והענפים. כמו כן, מצאו בעלי חיים מיוחדים כגון מין לא מוכר של סנאים מעופפים (Glaucomys oregonensis), נמלים, ומיני יצורים החיים בכיסי האדמה. בין השאר נמצא מין של שטרגל (סרטן מים ירוד) שהפתיע את החוקרים – איך סרטן כזה הגיע למרומי העץ, ואיך הוא שורד שם? 
ישנו סרטון מרתק באתר TED המספר על המחקר אודות החיים בצמרות עצי הסקוויה, אתם מוזמנים לצפות בו - אורכו כעשרים דקות.
[embed]https://www.ted.com/talks/richard_preston_on_the_giant_trees#t-326676[/embed]
חלק מהדברים שכתבתי כאן כבר פרסמתי בכתבה של הגן הבוטני בירושלים - אתם מוזמנים לקרוא גם אותה (הגרסה העברית אחרי הגרסה האנגלית)
את התמונות צלמתי בפארק הנרי קאוול, בתאריך 8.5.18
תודה ל-Mamma Quail שנתנה לי את תמונת הסקוויה הלבקן!
