תחבורה ציבורית ומוניות בהודו ”נחיתה רכה בהודו“

הדרך הפשוטה והקלה להגיע למיין בזאר משדה התעופה של דלהי היא לקחת Pre-Paid Taxi. דלפק מכירת הכרטיסים נמצא ישר ימינה מהיציאה מבניין הטרמינל וכל העניין מאורגן ומסודר ללא מיקוח, ללא הפקעת מחירים, ללא מחיר נוסף על התיק וללא מריבות עם הנהג בדרך. כדאי להתארגן בקבוצה של 3-4 ולהתחלק במחיר. קחו בחשבון שהמונית כמעט אף-פעם לא תכנס ממש לתוך המיין-בזאר, אלא תוריד אתכם בקצה הרחוב, לרוב בצד הרחוק מתחנת הרכבת (למי שייחפש חדר בהארי-רמה וסביבתו זה נוח כי זה הקצה הקרוב יותר).

עוד עצה קטנה אחרי שעוברים את ביקורת הדרכונים כדאי לשים פעמייכם קודם כל לבנק לשם החלפת כסף ראשונית (לא לשכוח לשמור את הקבלה), ולא לרוץ אוטומטית למסוע המזוודות. התור של הנוסעים בבנק יחד עם קצב עבודת הפקיד ההודי יכול לקחת הרבה זמן.

התחבורה המקומית בתוך העיר נעשית לרוב באוטו-ריקשה (הגירסא הטוסטוסית) או סייקל-ריקשה (גירסת האופניים). דרך אגב, ההודים אומרים ריקשו Ricshaw. במומביי זה מוניות על-אמת, ובאיזורים הרריים לרוב אין כ``כ סייקל-ריקשה מסיבות מובנות. אפשרות נהדרת בעיני ברוב הערים בהודו (במישור) היא לשכור אופניים, זול מאוד, חופשי, משוחרר, נחמד וחוויתי. במקומות מסויימים בלבד אפשר לשכור אופנועים/טוסטוסים (גואה, מנאלי) וזה מעולה. איפה שזה לא מקובל לפעמים אפשר אך מצריך תושיה.