בדרך לקמבודיה, ווייטנאם , סין

טקס הורדת גשמים באמצעות טיל במבוק

יום נפלא שבו צדתי שתי ציפורים במכה אחת. הראשונה, טקס הורדת גשמים בכפר Ban Tad. הכפר שוכן על אם הדרך המובילה מאודון תהאני ללאוס. מרחק של 40 ק״מ. לטקס הגעתי כשאני לבוש בגדי לבן שנועדו לציפור השנייה, מקדש הנזירות Naluang . חולצה הודית נטולת צווארון ושרוול דק ואוורירי. שניהם נרכשו במסע האחרון שלי להודו. הכניסה לכפר הייתה רצופה מכוניות שלא מצאו חנייה סמוך למוקד ההתרחשות. כיוון שהמארחים שלי עובדים במשרות ממשלתיות בכירות, הם מצאו חנייה ברחבת ״קופת החולים״ הממשלתית שהייתה סמוכה למוקד ההתרחשות. השמש קפחה בעוז וקהל הצופים מצא מחסה בשוליים המוצלים של הרחוב ובסככות צל. המארחים הסתפקו בישיבה באחת מסככות הצל ואני יצאתי למסע צייד. צילום הוא לא תחביב, הוא מחלה. מחלה שאין לה מזור. הצורך שלנו לאצור התרחשויות ולהפוך אותן לנכס בלעדי. יש כאלה שמגדילים לעשות וחותמים את שמם על היצירה שהייתה נחלת הרבים ובין רגע היא הופכת לנחלתם. הציוד הדיגיטלי הפך את כולנו לצלמים. ילד גן מצלם בפלאפון שלו אובייקט בזווית בלתי אפשרית ומשיג תוצאות שצלמים מקצועיים היו חולמים עליהם. פעם, העין והלב היו מחוברים למצלמה. היום , רק העין. לפני כל הקלקה, עשית כבוד לצילום. הקלקת באחריות. סרט הצילום עלה כסף והוא היה מוגבל ל 35 תמונות. התוצאה לא הייתה מידית. מסרת סרט לפיתוח, אבל לא ידעת מה יש בתוכו. הייתה ציפייה דרוכה של ימים לפעמים של שבועות עד שקבלת את התמונות המפותחות. פעם יכולת לגעת בתמונה וגם להריח את שרידי הכימיקלים שנסתפגו בה. היום זה מחסנים ממוחשבים שבאמצעות טכניקות דיגיטליות אתה יכול להפוך בהם את המציאות העגומה למציאות מחויכת. לצבוע את החיים בוורוד ולהכניס אווירת נכאים למקום שיש בו שמחה.
במחילה מכם, גלשתי מהנושא ואני חוזר אליו. לכפר הקטן יש רחוב היקפי ובמרכזו מקדש. תהלוכה של להקות חוללו בריקודים מסורתיים כשהרקדנים לבושים בבגדים ססגוניים. אוהל השופטים עמד סמוך למקדש. כי היה מדובר גם בתחרות. כל להקה הייתה מלווה בתותח הרקטי שלה שאמור לשגר לחלל רקטה עשויה מבמבוק. הבמבוק מסמל את היצירה ואת החיים המתהווים במגע הגשם עם האדמה. את התותח ליוו ״אנשי הגשם״ גברים שהתפלשו בבוץ וסימלו את מגע הגשם עמ האדמה. מהם שהתכסו בשכבת בוץ עבה ועטו על צוואריהם מיני שורשים מפותלים, הם נראו כמו רוחות האדמה. כמתים שזה עתה עלו מקבריהם, התותח הרקטי היה מקושט בפסלי בודהה וקנה התותח הסתיים בראש של דרקון.
 התותח תפס מרחק ביטחון מהלהקה, כדי שחלילה טיל הבמבוק לא יסטה ממסלולו ויגרום לאסון . המטרה של טיל הבמבוק היא להגיע מה יותר למעלה לעבר המלאכים הממונים על הגשם ולבשר להם שהאדמה יבשה, שהבמבוק משווע למים. גם בטקסי הורדת הגשמים שנהגו בהם אבותינו, הם ניסו בדרכים משונות לזעזע שערי שמים כדי שיוריד גשם. להקה שהטיל שלה הגיע הכי קרוב למלאכים זכתה במרב הנקודות. החוויה הצילומית הייתה אדירה. ״אנשי הגשם״ הבוציים חיבקו בהתלהבות את האדם שבי. ליטפו את פניי בבוץ והפכו את חזותי לאדמה. בגדי הלבן שהיו מיועדים לטקס הבא יאלצו להיפגש במים.