לפני יותר מעשור שנים גיליתי אותו, ונשבתי בקסמו מיד.
שביל ישראל הוא תוואי הליכה באורך 1050 קילומטר החוצה את מדינת ישראל לאורכה מקיבוץ דן בצפון ועד חוף מפרץ אילת.
מדי שנה באביב אני לוקח את עצמי וצועד כמה ימים לאורכו.
אני עושה זאת לבד, עם עצמי, והחוויה היא עצומה.
תוואי השביל תוכנן בקפידה והוא עובר בדרכו בטופוגרפיות שונות, צורות התיישבות שונות, דתות ותרבויות שונות.
ההליכה לאורכו היא מפגש עם תמציתה של מדינת ישראל.
יהודים, ערבים, דרוזים, דתיים, חילוניים, צעירים ומבוגרים.
המפגשים מרתקים, מעוררי השראה ונוסכי אופטימיות שבכל זאת יש בה, בחברה שלנו, משהו שאין לאחרים, משהו מיוחד.
אהבה שאינה תלויה בדבר
את כל חלקי השביל אהבתי, אבל אין דבר שישווה למדבר.
הוא מרתק, מדהים בנופיו מלא קסם ונטול רוע.
המדבר הוא ברירת המחדל לכל תכנון עתידי וממילא תופס חלק גדול מימי ולילותי בשבילים.
הלכתי בכולו, אם כי לא בבת אחת. אני מקנא באלו היכולים ללכת אותו ברצף במשך חודשיים מחייהם.
כל יציאה לשביל מלווה אצלי ראשית במין פרפור פנימי, התרגשות המתחילה לבעבע עם תום החורף ובהתקרב תקופת הטיולים.
מרגישים את זה ברגליים, בראש ובלב.
קשה להסביר, אבל משהו מושך אותך אל המרחב, אל ההליכה המאומצת במשך שעות רבות ביום, בחום ובקור, אל הדבר הרחוק ביותר שאפשר משגרת היומיום של החיים.
משהו במפגש עם הטבע גורם לנו לחשוב בצניעות רבה יותר על עצמנו, לקבל פרופורציות.
הכנות
ההכנות רבות. צריך להתארגן בחוכמה כדי שלא יחסר כלום ומנגד, בהקפדה יתרה על משקל נמוך ככל האפשר של התרמיל על הגב. כל קילוגרם משפיע באופן קיצוני כשהולכים מרחקים גדולים, יש להטמין מים בדרך ולוותר על כל דבר הנחשב מותרות.
המדבר תובעני ומסוכן למי שאינו מוכן לקראתו.
תכנון לא מדויק של מרחקים, קצב וכמות מים עלולה לעלות בחיים.
לכך ניתן משנה תוקף כאשר אתה לבד.
המרחבים עצומים, וימים רבים אתה יכול שלא לפגוש נפש חיה. יש כמה כללים חד משמעיים שיש לנקוט כשאתה מטייל לבד, והקפדה עליהם עשויה להציל את חייך.
ההליכה לבד גם קשה יותר. המשקל על הגב רב יותר וישנה גם הרגשת הבדידות שבאה בעיקר בסוף היום, במנוחה כשאתה ספון באוהל ואין אף אחד לדבר אתו.
אבל חוויית הלבד בטבע הוא ייחודית ועוצמתית.
היא מאפשרת התנתקות אמיתית, כזו המאפשרת מחשבה עמוקה ואיכותית שכמותה לא חווים בעיתות אחרות, והיא שווה הכל.
