היו לי שבועיים בסך הכל.
שבועיים של חופש מהעבודה, שהרי בגילנו כבר אין פריבילגיה לצאת לחודשיים בשביל ישראל.
שבועות רבים תכננתי את המסע. הוא אמור היה להיות מדהים ביופיו, קיצוני בתנאיו וקשה מאוד לביצוע, אבל עם זאת מתגמל ומספק ונוסך אושר. מאילת למצפה רמון. בעשרה ימים.
מאתיים ושמונים קילומטרים של מדבר קשוח, טרשי ומצוקי, קור מקפיא בלילה ושמש קופחת ביום, ולבד.
הרבה חיבוטי נפש, היסוסים ותהיות ליוו את הכנת המסע.
תוואי השביל מתחיל מיד בעליה קשה המאפיינת את כל היום הראשון, ויש להתכונן אליו היטב.
בחודשיים שלפני היציאה עמלתי לשפר את הכושר הגופני במסעות בהר חורשן, בשביל המעפילים בכרמל ובהרי ירושלים.
כבר בשלבי התכנון הראשונים החלטתי לנצל בתבונה את הזמן המוגבל.
קניתי כרטיס טיסה לכיוון אחד לאילת, וכרטיס אוטובוס ממצפה רמון הביתה.
וכך, מצאתי את עצמי עומד נרגש בתור לצ'ק אין בשדה דוב.
פחות משעה נמשכת הטיסה לאילת, ובצאתי מהטרמינל הישן אני חוצה את שדרות הערבה, הוא כביש 90 החוצה את העיר, ותופס מונית אל עבר אכסניית ה"שלטר".
את האכסניה פתחו ב 1984 ג'ון וג'ודי פקס שהגיעו מהולנד ומארצות הברית. לאחר שחיו מספר שנים בנווה מדבר בלב סיני, השתקעו באילת ופתחו אכסניית מטיילים נעימה ומזמינה, שהפכה שם דבר בין טיילי שביל ישראל.
הכנות אחרונות למחר, והולך לישון.
6:00 בבוקר. נהג המונית עוצר לי בתחילת השביל ליד בית ספר שדה אילת. מתחילים.
האתגר הראשון של הבוקר הוא טיפוס תלול אל פסגת הר צפחות, הגבוה מבין ההרים המקיפים את המפרץ.
הנוף מהר צפחות מדהים ביופיו, וזהו אחד המקומות היחידים מהם ניתן לראות ארבע ארצות – ישראל, ירדן, מצרים וערב הסעודית.
בהמשך אני צועד, לגמרי לבדי, בנוף הקדומים הפראי של נחל גשרון המצוקי, עולה בסולמות מעלה גשרון וחולף בין הרים הנושאים שמות מלכי ממלכת יהודה, מהראשון שבהם, רחבעם, דרך הר יהושפט, הר יואש, הר עתליה ועד ההר המוקדש ליהורם, בנו של יהושפט, שם נמצא חניון הלילה שבסופו של היום הראשון.
הגעתי לחניון הלילה אחרי יום ארוך וקשה, הורדתי את התרמיל, חלצתי נעליים, וישבתי לנוח.
היישר על עקרב שחור מסוג עַקְרַבּוֹן נֶגְבִּי.
