בדרך לקמבודיה, ווייטנאם , סין

לתת
"מחר" אמרו לי המארחים, "אנחנו משכימים קום כדי להביא אוכל לנזירים". "עד כמה שראו עיניי " אמרתי לעצמי "אלה שפגשתי עד הלום נראים כראמים מפוטמים". הבוקר אור, מכניע את האוויר הלח והלוהב. אנחנו שועטים ברחובה הראשי של העיר אודון תהאני . היא מנומנמת עדיין, למעט הנשים המטאטאות את הרחוב באמצעות מטאטא מניפני שזיפיו מתקצרים עם הבקרים, אין נפש חיה ברחוב. המכונית נעצרת בשולי הרחוב סמוך לדוכני אוכל. המארחים שולפים מארגז המטען שתי סלסילות קש וניגשים לדוכני המזון. הם מפנים אצבע לעבר קעריות המזון והמוכר או המוכרת ממלא שקיק כדי מאכל אדם וחותם אותה בגומייה. אורז, דגים מטוגנים, מרק, בשר, פלחי אננס ומנגו, בננות ועוד. המארחים מערימים את שקיות המזון זו על גבי זו כדי תלולית , משלמים וטוענים את תא המטען. המכונית דוהרת במורד הרחוב כדי להגיע במועד לשעת החלוקה ופונה ימינה לעבר מקדש Ban jik. סמוך לשער המקדש עומדות סככות בשורה אורכית ובלבן שולחנות אורכיים. הם הזכירו לי את הסככה האורכית הבנויה בחצרו של המקובל האלוקי "באבא סאלי". בה נערכות סעודות מצווה והילולות זעירות כל ימות השנה. קהל רב גדש את את הסככות, אבות ובנים, קשישים ונערים. הקהל עמד כבמסדר מעברם האחד של השולחנות והניח עליהם את הסלסילות. כולם המתינו בהתרגשות רבה לבואם של הנזירים. בשעה 06:30 בדיוק, גחו הנזירים מתוך המקדש בשורה עורפית כשהם עטויים בבד ה"תפוזי" ועל כתפיהם תלויה קערה. הם צעדו יחפים וכנועים לעבר השולחנות והמטיבים קדו קידה ארוכה, מהם שכרעו על הרצפה או השתטחו מלוא אורך גופם . קמו ודחקו לתוך הקעריות את המזון שהביאו. את הנזירים ליוו מתנדבים שנשאו דליי פלסטיק גדולים כדי לעמוד בפרץ כשהקערות תתמלאנה. הנזירים המשיכו את דרכם לאורכו של הרחוב הראשי כשלאורך כל הדרך חיכו להם מיטיבים עם מזון ומשקאות.
כמה קסם יש בנתינה. "עשיר" אמר לי המארח "הוא אדם שמעניק, שום דבר בעולם הזה הוא לא שלך, אתה מקבל כדי להעניק. אנשים שמתחילים את הבוקר שלהם בלהעניק הם אנשים שיודעים חמלה מה היא"
 האדם ברא את אלוהים כדי שיהיה לו למי להעניק. ובתמורה, האלוהים מעניק לו מחסה. לא תמיד מתקיים דו קיום שכזה אז האדם מתפלל כדי להבטיח לעצמו משפט הוגן. הוא גם שוזר במוחו מיני חוטים שמובילים לגן עדן ולגיהינום כדי לעדן את הקץ.