אחרי ארוחת בוקר מוזררררררה מוגשת מהמם, לא ברור מה אכלנו..
יוצאים לפארק האיילים וסיבוב מקדשים סטנדרטי, מתרגלים לכל היופי הזה במרחק נגיעה.
כנראה זו שנת הבודהה שלי…
שעתיים נסיעה שקטה ובסופה טיפוס של 20 קמ במעלה ההר התלול, נהיגה מאתגרת הפוכה בכיוונים, מפל מצד אחד, יערות צפופים בצד השני ושלוש בנות היסטריות בתוך האוטו. אחרי שחשבנו שהנה הנה נגמר העולם הגענו לקויהסאן. עיירה מסתורית בלב היער (מי בנה אותה פה? איך זה נוצר?) חונים בצל העצים ליד המנזר. שוב חולצים. פרפרים בבטן, אוירה מיוחדת במינה בכניסה.. משהו אחר מחכה בפנים
הנזיר לא מדבר את שפתנו אבל מחוות הגוף, תנועות הידיים, וחיוכים כבושים ואנחנו מובלים למתחם שלנו. בשקט על מחצלות טאטאמי מבריקות, מחליקים בין מסדרונות עולים יורדים השמים הגדולים מעלינו. העדינות והשקט. מעט מילים הרבה חיוכים וקידות. החדר מחולק בדלתות הזזה עשויות נייר שקוף מכניס אור מרוכך. בחדר, פינת מדיטציה מעוצבת בסגנון זן אבן קטנה במרכז. יציאה לגינה אפרפרה מרגשת. הכל משורטט בעדינות.
איפה ישנים לא ברור. מאוד קר במנזר כי כולו פתוח. עולים על קימונו שמחכה בחדר, ושוב מחוות יד והזמנה לארוחת ערב. לארוחה הזו מגיע פוסט משל עצמה.
שולחן שחור, כלים מיניאטורים שבירים, 4 כסאות ללא רגליים ונזיר אחד עייף.
המנות מוזרמות, רק ירקות, טבעוני טהור, עושר צבעוני והעיניים והלב והקור אנחנו נמסים. הכרת תודה למי שהכין, למי שבישל, למי שגידל באהבה, למי שהרווה את האדמה כן כזה רחוק זה הולך. קצב איטי. פרח סגול, ארטישוק חום, הכל במידה פריכות נכונה לא הורסים את הירק. מרק מיסו לא מהעולם הזה הכל עבודת יד. אנינות. אפילו המים טעימים.
כל מנה מוגשת ביראת כבוד, לשאלות שלנו עונים באדיבות למרות שלא מבינים ואין תשובות.שובע נפלא בגוף. בחדר המחומם נזירים הקדימו אותנו, נפרשו שמיכות לבנות ענקיות. עננים. כל החדר הפך מיטה מפנקת. נג אומרת המיטה הגדולה בעולם, ליצי מקפצת בין העננים. מקלחת עץ לוהטת חצי סאונה. עוד 6 שעות קמים לתפילת הנזירים. לילה טוב
