הרוח העזה הכתה בפראות באוהל הרטוב שלי במשך כל הלילה.
קור הלילה הצורב של המדבר חדר אל מבעד לאוהל ולשק השינה, ולמרות שהייתי עטוי בשכבות רבות של ביגוד, רעדתי מקור.
שש ורבע בבוקר. קרני שמש ראשונות מגיחות מעבר לאופק ומאירות באור חיוור את הנוף הטרשי של רמת מזר, חלקו המזרחי של רכס חצרה. השרירים מאובנים וכואבים מהיום שהיה, מתנגדים בתוקף ומסרבים להתעורר ליום חדש של הליכה.
הירידה התלולה של אמש במעלה חצרה אל עבר לועו של המכתש הקטן נותנת אותותיה בברכיים ובכפות הרגליים הדואבות.
את חניון הלילה של שער אשמדאי, פתחו של המכתש, מצאתי לעת ערב ריק וסחוף רוחות. הקמת האוהל היתה כרוכה במלחמה סיזיפית אל מול הרוח העזה, עוד אחד מאותם דברים שמאוד, מאוד קשה לעשות כשאתה לבדך.
חלקו המדברי של שביל ישראל טומן ריגושים רבים אך גם אתגרים קשים, יומיומיים למטייל הבודד.
לאט לאט אני קם, דוחק בשרירים הכואבים להתחיל ולנוע. כל עצם, כל שריר וכל פיסת עור כואבים. שלפוחיות בכפות הרגליים, שפשוף מציק מחיכוך התרמיל במותניים, השרירים הארבע ראשיים ושרירי התאומים, כולם מתחננים לעוד קצת מנוחה.
אבל אין ברירה. סיומו של היום נמצא רחוק מאוד ואסור שהחושך ירד לפני שאגיע לחניון הלילה הבא. צריך לזוז.
ההליכה במכתש, במקום שתהייה תענוג צרוף, הפכה לגיהינום. הרוח התגברה מאוד, גשם החל לרדת והטמפרטורות צנחו. ההליכה הזו, כשכל צעד דוחף בקושי את הגוף אל מול רוח אימים וטיפות גשם חדות כסכין מכות בפנים וחודרות את כל שכבות המגן, היתה לסיוט מתמשך.
לאחר כמה שעות שככה מעט הרוח, הגשם פסק ונותרתי מבוסס בבוץ המדברי הדביק אל עבר היעד הבא: מעלה עלי, דרכי אל מחוץ למכתש הקטן.
מעלה עלי קרוי על שמו של עלי בן צבי בנו של הנשיא השני, שחולץ דרכו בידי חבריו מהפלמ"ח, ונהרג מאוחר יותר בקרבות בית קשת, במלחמת תש"ח.
הוא תלול וארוך, חלקלק ומסוכן לאחר הגשם, אך מספק להולכים בו מבחר נקודות תצפית מרהיבות על נופי המכתש הקטן, מכתש חצרה.
עליתי לאט ובזהירות. אם אפול ואשבור משהו, ספק אם יעבור כאן מישהו בימים הקרובים.
עודי עולה, והרוח המערבית העזה התחזקה שוב. חזיתו של המכתש שימשה לי כמגן מסוים, אבל חשש כבד התגנב לליבי בנוגע לתנאים שאפגוש למעלה, בפלטו הענק שבראש המעלה.
ואכן, אשר יגורתי בא לי.
מיד כשסיימתי את הטיפוס, סחוט ומתנשף, הכתה הרוח העזה בפניי עד שכמעט הפילה אותי אל התהום שמאחור.גם הגשם הדק, האכזרי והדוקר, חזר.
השעה היתה כבר מאוחרת וכל התנאים אמרו לי "הלילה אתה נשאר כאן".ירדתי מספר מטרים למטה, מצאתי מעין גומחה בסלע שהגנה עלי מהרוח ומהגשם, והמתנתי.
משטח הסלע עליו חניתי, כשלושה מטרים אורכו ומטר וחצי רוחבו, היה המחסה היחיד האפשרי.
מצידו המזרחי נפערה תהום בת כשלוש מאות מטרים, עד לתחתיתו של המכתש.
ההכרה שכאן, על הסלע המסוכן הזה אני עומד לבלות את הלילה הקרוב, חלחלה לאט להכרתי, ונחתה בה לבסוף.
בלית ברירה, את מחשבותיי הנוגות והפחד שהתגנב החלפתי בעשייה.
צריך להתארגן כל עוד לא חשוך, לשהיית לילה מסוכנת אבל הכרחית.
ראשית אבטחתי את עצמי בחבל אל יתד שתקעתי בקרקע. נפילה מפה היא סוף הסיפור.
לאט לאט פרשתי את האוהל באופן חלקי וקיבעתי אותו אל הסלע.
אחר כך שק השינה, ביגוד הלילה ולבסוף את ערכת הבישול, והתפניתי להכנת ארוחת ערב הזויה בלב המדבר על פי התהום.
על מנת שלא להתגלגל אל התהום בשנתי, קשרתי את עצמי פעמיים, מהרגל ומהיד אל זיזי הסלע שלידי. כך, בתוך שק שינה, באוהל פרוש חלקית וברוח מצליפה, ניסיתי להירדם, מזמזם בלי משים את "שני מקסיקנים על רכס" של מאיר אריאל אהוב נפשי ששיריו ליוו אותי במסע הארוך ונתנו מזור לבדידותי.
מעט מאוד שינה והרבה מאוד חשש היו בלילה הסוער הזה.
הבוקר הפציע.
זריחה נפלאה העידה על יום חדש ושמשי, והסיוט המטאורולוגי של אתמול חלף ללא זכר.התרתי את עצמי מחבלי האבטחה, קיפלתי לאט את הציוד, ועליתי לראשו של מעלה עלי, רושם לעצמי עוד חוויה מטורפת במסע חיי בשביל ישראל, כזו שלא תישכח לעולם.
