היום בו השמש הקפיאה את האדמה

יום שטוף שמש, בהיר וקסום באמצע החורף בבודפשט - יש דבר כזה! השמיים כחולים ונקיים מסימני עננים. השמש זוחרת במלוא זוהרה ומטילה אור בהיר על הדנובה, שמצידה נהנית מליטוף קרני השמש וזורמת לה רגועה-רגועה דרומה. היא נושאת עימה זכרונות מסערת ליל אמש: כמה לוחות קרח שתלשה ממזח המארינה, שורשי עצים רוויים עד לשוכרה שנפרדו מאביהם - העץ.

זה בדיוק הזמן לקחת אתנחתא ממרוץ החיים. הבית, הילדים, הסידורים יכולים לחכות ליום אפור ממילא. זה בדיוק הרגע בו יש ליטול את המשקפת ולערוך תצפיות מהמרפסת. להתבונן בציפורים שנשארו, כמוני,לבלות את החורף בבודפשט. הנה אני מזהה את השחפים, העורבים השחורים, הברווזים -זכרים ונקבות, העורבנים בצבעם השחור לבן ועוד כול מיני שאיני מכירה בשמם.
 הנה גם שכנים הונגרים יצאו מביתם עם כלבי השעשועים שלהם. הדנובה זורמת בתוך אפיקה הרחב דרומה וגם המבט שלי. אני בודקת עד לאן האופק מגיע משמאלי. היכן הוא מסתיים מימינישאלת תם מתעוררת לפתע במוחי: איך יכול להיות שביום כזה בהיר הכול עודנו קפוא? ובכן, כך נראה על פניו - השמש היא האשמה, היא זו שמקפיאה הכול! הגיוני לא?!