עוברים לקרוואן - פורט לודרדייל
היום זה היום !!! אני בלחץ ואפי מתרגש, היום נפרדים מבתי המלון ומקבלים את הבית החדש שלנו - הקרוון! בתחנת ההשכרה קיבל את פנינו מכונאי צעיר, שבאנגלית לא ממש ברורה הסביר לנו איפה כל דבר ומה צריך לעשות. אנחנו, שזאת הפעם הראשונה שאנחנו רואים קרוון כזה במציאות, אמורים ללמוד בכמה דקות הסבר על איפה הביוב, מה זה מים אפורים, מים שחורים, איך מדליקים את תנור האפייה (ולא,זה לא כמו בבית), את משאבת המים (זאת אומרת שכאשר לא מחוברים לברז חיצוני ורוצים מים בברז צריך להדליק משאבה) ועוד כל מיני דברים, שאמורים בארבעת החודשים הקרובים להפוך לחלק משיגרת יומנו (גם ריקון הביוב...). אני, אחרי חודש בבתי מלון, שכחתי בכלל שצריך להדליק משהו כדי שיהיו מים חמים (וכבר הספקתי לשלוח את עידו למקלחת בלי להדליק את החימום), אבל.. זה החלק הקל. מה לומר לכם, בהתחלה זה נראה נחמד, יש מטבח מאובזר, מיטות, ארונות, שירותים ומקלחת, כחלק מהשכרת הקרוון קיבלנו מהחברה גם ערכות כלי מיטה ומטבח, אז בשביל ההתחלה אנחנו מסודרים ונראה שאפשר לחיות כאן.
לקחנו את הקרוון ויצאנו לדרך. בהמלצת אבי ממוטורהום, מצאנו קמפ ב- Pararadise island, קרוב לתחנת ההשכרה בפורט לודרדייל, כדי שאם יהיו בעיות אפשר יהיה לחזור לתחנה ולתקן. הקמפ הוא קמפ עירוני, לכל אחד יש חלקת דשא פיצפונת על יד הקרוון, אבל התאים לנו שהוא קרוב לתחנת ההשכרה. לפני שנכנסנו לקמפ ערכנו מסע קניות (שנמשך כמעט חצי יום). מה קונים כשאין כלום? מה קונים כשלא מכירים את החנות ואת המוצרים? נכנסים לוול-מארט, שזה מין סופר ענק (משהו כמו קוסמוס בארץ אבל יותר גדול) ומתחילים לחפש, עוברים בין כל המדפים, מתלבטים, משווים, אנחנו לא מכירים את המוצרים ולא את המחירים. זוכרים את היומולדת של עידו שדחינו לתאריך העברי? אז הנה היום הגיע וחלק ממסע הקניות היה לכבוד היומולדת. קנינו מלא ממתקים, עוגה ושוקולדים.
עידו רצה פינייטה, שזה סל צבעוני מנייר ששמים בתוכו ממתקים, זה מאד פופולרי בארה"ב, למרות שזו מסורת דרום אמריקאית. חוץ מפינייטה וממתקים השתדלנו לרצות את עידו ולקנות לו מה שהוא רוצה וכך מצאנו את עצמנו עומדים די הרבה זמן ליד מדפי היומולדת של וול-מארט, בוחרים בלונים, צלחות (של Star Wars ), מפיות, מדליות ועוד מיני פיצ`פקס. לאחר שבחרנו את כל מה שנדרש ליום ההולדת הילדים התחילו לאבד סבלנות לגמרי. הם בדרך כלל לא מצטרפים אלינו (יותר נכון לאפי) לקניות ורגילים שמדי יום חמישי הבית מתמלא בכל טוב. הם לא מבינים למה זה נמשך כל כך הרבה זמן ושואלים: "מתי חוזרים לקרוון?" ו"מתי מגיעים לקמפ?" ואז הם מתחילים "לחפש" לעצמם כל מיני דברים שהם רוצים לקנות וזה מתחיל: "אמא תקני את זה.." "אמא צריך גם את זה" (וממש לא צריך), "אמא,אפשר משחק/ DVD / ממתק/ חטיף/ בובה"... מסע הקניות מתיש את הילדים שמתחילים לריב ואותנו שמתחילים להתייאש, ולמרות כל מה שקנינו יש עדיין הרגשה שחסרים לנו דברים ואין סדר. זהו, נגמרו הקניות. מגיעים לקמפ ומתחילים לסדר, מה לסדר ואיפה? יש שני ארונות מטבח קטנים וגבוהים. אני, עם המטר וחצי שלי, לא מגיעה לשום דבר, אין כסא שאפשר לטפס עליו. בלאגאן בקרוון!
הגענו לקמפ בשעות אחר הצהריים, קיבלנו חלקה ואפי התחיל במלאכת החיבורים. חשמל-בסדר, מים-בסדר, ביוב...הצינור קצת נקרע ברגע שנגע בקרקע והסתבר שחוץ מהצינור המינימאלי שנותנים, כדאי מאד לקנות מעמד שיחזיק אותו באויר ולא על הדשא. ועוד בענייני ביוב, פתאום יש ריח והצינור בכלל קרוע. אפי קיבל מינוי חדש: אחראי ראשי ובלעדי על ענייני מים אפורים/שחורים וביוב. לאחר ההתארגנות הזו התחלנו בארגון חגיגת יום ההולדת של עידו. מלאנו את הפינייטה (בצורת בוב ספוג) בממתקים, קישטנו את הקרוון מבחוץ בבלונים, אפילו הכנו לו כסא יומולדת ותלינו את הפינייטה על העץ. בשלב הזה קושרים מטפחת על עיניו של בעל השמחה (כלומר עידו), מסובבים אותו והוא צריך למצוא את הפינייטה ולהכות בה עד שנופלים הממתקים ומתפזרים על הרצפה. הרבה מכות קיבלה הפינייטה מכל בני המשפחה עד שעזרנו לה להיפתח והממתקים נפלו. כמובן שהייתה גם עוגה ונרות, סוף סוף חגיגת יומולדת אמיתית לעידו. הוא היה מרוצה וגם אנחנו.
נשארנו יום נוסף בקמפ כדי לפרוק מזוודות ולסדר בארונות. לכל אחד מאיתנו (חוץ מאלה המושלמים שבינינו) יש "שריטה" קטנה. אני חושבת שה"שריטה" שלי היא בענייני סדר. אני לא יכולה לסבול כשיש לי בלאגן בעיניים. התחלתי לפרוק את המזוודות ולנסות לסדר את הדברים ב"ארונות", שהם בעצם כמה מדפים קטנים וארון אחד קצת יותר גדול, אבל ללא מדפים. כל הניסיונות לגרום לכל הבגדים שלנו להסתדר בארונות עלו בתוהו, שלא לדבר על המשחקים של הילדים, הספרים ועוד כל מיני. התחלנו לערוך רשימת אבזור נוספת, מה שאומר, עוד קניות. אפי הבטיח להתקין מדפים בארון הגדול. היום (בזמן כתיבת הכתבה, לאחר יותר משלושה שבועות) סופסוף יש מדפים. מזל שיש תאי מטען גדולים שיכולים לאחסן את המזוודות ובגדי החורף שאין בהם צורך.
העצה להיות בקמפ קרוב לתחנת ההשכרה (בפורט לודרדייל) התגלתה כמועילה ביותר. לאחר יומיים בקמפ חזרנו לתחנת ההשכרה כדי לשאול כמה שאלות, לתקן כמה דברים ולהחליף את צינור הביוב הקרוע. לא קיבלנו פתרונות לכל מה שרצינו (לאמריקאים יש דרך מנומסת ונחמדה להגיד לך שזו בעיה שלך). למשל, לבעיית האור שחודר דרך החלונות העליונים נצטרך למצוא פתרון מאולתר משלנו ואת בעיית השירותים הצפופים למטר תשעים וחמש של אפי, לא הצליחו לפתור כמובן. וילון לקדמת המכונית, שהיה חסר, קיבלנו, אבל.. לא את הוילון הנכון (וילון שמתחבר עם סקוטש, קיבלנו את אותו צד בסקוטש). והמיטה כל כך לא נוחה לי, אני מרגישה בה כל קפיץ ואני לא מפונקת במיטות, באמת!!! אני מעידה על עצמי כמפונקת בהרבה דברים, אבל עם מיטות אני מסתדרת, בקיצור, החיים קשים. אנחנו נוסעים בחזרה לקיסימי (Kisseeme) כדי לסיים את הרפתקאות דיסני. זו הנסיעה הראשונה שלנו בכביש מהיר. פתאום יש רעש של נפילות, הארון באמבטיה נפתח וכל הדברים נפלו, יש בעיה כי הוא לא נסגר טוב. אנחנו זורקים את הדברים שנפלו בינתיים לקופסא וממשיכים בנסיעה, ואז מגירה נפתחת ואני קמה לסגור אותה, לא עוברות כמה דקות והיא שוב נפתחת, ו...כן גם שם יש בעיה בסגירה.
קיסמי ודיסני
בדרך מפורט לודרדייל לקיסימי עצרנו לאכול צהריים. אני כבר לוקחת את התיק בדרך החוצה, מרחוק ראיתי שיש "סבארו" ושמחתי שאני יכולה לגוון קצת את מקדונלד`ס, אבל באופן מפתיע, הילדים לא רצו לצאת, הם רצו שאמא תכין אוכל, שמעתם?! אני חוזרת שנית, הילדים שלי לא רצו לאכול במסעדה, הם רצו אוכל ביתי!!! אז אילתרתי אורז, שניצלונים (תירגעו, לא עמדתי לטגן שניצלים, זה גם בבית אני בקושי עושה, יש מוכן מהמקפיא) וסלט. וישבנו ככה בתוך הקרוון באמצע תחנת הריענון של ההיי-ויי, אוכלים צהריים וממשיכים בדרך. לא כיף? הגענו לקיסימי וגם שם ערכנו מסע קניות מייגע לצורך אבזור הקרוון וניסיון לגרום לו להיות נוח יותר. כולל קניית מזרון ספוג למיטה הלא נוחה. מצאנו קמפ קרוב לדיסני: Sherwood forest ונשארנו לישון בו חמישה לילות. (את הרפתקאות דיסני כבר קראתם בכתבה הקודמת). באופן מפתיע, ביומנו הראשון בקרוון החליטו רותם ועידו לישון ביחד למעלה ( וזאת אחרי שבמשך שלושה שבועות במלונות הם קיטרו שאין להם מיטה נפרדת ומתי כבר תהיה להם מיטה בקרוון) שמחתי שהם רוצים לישון למעלה, בשבילנו מדובר גם בפחות עבודה, כי לא צריך לפתוח מיטה למטה. אבל אז התחילו המריבות, מי מזיז את מי, למי יש יותר מקום ומי דחף בלילה. אחרי יומיים של אידיליה בין הילדים אמרתי, בעצה אחת איתם, שנעשה הגרלה מי ישן למטה ומי למעלה ובכל שבוע הם יחליפו. הפעם הייתה הסכמה, כתבתי שני פתקים באחד כתוב "למעלה" ובשני "למטה". רותם הוציאה את הפתק שעליו כתוב "למעלה" ושניהם לא היו ממש מרוצים. מסתבר, שכל אחד מהם רוצה את ההיפך. אז לפחות עד כה פתרנו בעיה אחת בלי מריבות. הוחלט שרותם תישאר למטה ועידו למעלה. כאשר למעלה משמש גם כחדר משחקים ולכן הוא ישמש גם את רותם.
לאחר ארבעה ימים הגיע המשבר, שלי שלי, המשבר שלי. סתם ניסיון פשוט לבשל שנגמר בבכי. אפי עם הילדים בבריכה ואני רוצה להכין ארוחת ערב, לבקשתה של רותם, קוסקוס מהיר הכנה שהיא מצאה בסופר. אבל איפה שמנו את הקוסקוס? אני לא מוצאת, אני לא מגיעה לארון למעלה ואין לי כסא לעלות ולחפש. טוב, אז נכין פירה, אז יש קולף לתפוחי אדמה שזה מצוין, אבל אין סכין שאפשר לחתוך אותם. המשפחה חוזרת מהבריכה ומוצאת אמא מיואשת ואין ארוחת ערב, אפי מציל את המצב, כרגיל. הוא שולח אותי להירגע ומכין ארוחת ערב (גם את הפירה). לפחות מזרון הספוג שקנינו למיטה עושה את העבודה בנאמנות ואני מצליחה לישון באופן נורמאלי. כשהתחלנו לחשוב על הטיול ברצינות ודיברנו עם אבי ממוטורהום, לזכותו יאמר שכאשר אפי אמר לו שאני מפונקת הוא המליץ לנו לקחת קרוון מסוג אוטובוס שנחשב ליותר מפנק, אנחנו, בגלל שיקולים כלכליים ואחרים, החלטנו על קרוון רגיל, אולי טעינו? בעקבות מקרה האוכל הוספנו לאבזור הקרוון גם שרפרף.
מימס ומרכז החלל
מכיוון שהתעכבנו בפורט לודרדייל ואחר כך חזרנו לדיסני אנחנו כבר בשבוע "איחור" מהתוכנית המקורית שגיבשנו בבית, אבל כבר כתבתי שלוח הזמנים של הבית שונה ממה שקורה בשטח. התחלנו את מסענו כמטיילי קרוון אחרי שסיימנו את הסיבוב השני בדיסני, ונסענו למרכז החלל קנדי. לא הזמנו קמפ מראש, הגענו ל- Koa במימס (Mims). התלהבנו שיש אינטרנט אחרי יותר משבוע ניתוק מ"העולם". לא ידענו אם נשאר שני לילות או שלושה, אבל Koa חסכו לנו את ההתלבטות בכך שהלילה השלישי היה חינם, אז נשארנו. קצת על האינטרנט: נכון שפעם לא היה ופעם לא היה טלפון נייד ופעם כדי לשוחח עם ארה"ב היו צריכים לקחת משכנתא ומכתב ששלחת היה מגיע ליעדו אחרי שכבר חזרת מהטיול. היום יש נייד ואינטרנט וסקייפ ואפשר לעשות הכול דרך הלפ-טופ, אז כאשר מגיעים לקמפ שאין בו אינטרנט מרגישים קצת מנותקים מהעולם ואי אפשר להתכתב או לשלוח כתבות. למצוא קמפים באינטרנט זה הרבה יותר קל מאשר עם ספרים וטלפון ובקיצור מטיילים, חיק הטבע, הרפתקאות, הכול טוב ויפה, אבל באותו מחיר אנחנו רוצים גם את הקידמה איתנו.
הגענו לקמפ בשעות הצהריים המאוחרות, רותם ועידו רצו וקיבלו כמה שעות בבריכה ולא רצו אבל קיבלו גם כמה דקות לימוד (טוב קצת יותר מכמה דקות) בפעם הראשונה בטיול שלנו. למחרת יצאנו (כרגיל מאוחר) לכיוון מרכז החלל על שם קנדי. הסתמכנו על הכיוונים של "רותי" שלקחה אותנו לגשר סגור. אמרו לנו לנסוע צפונה ולהגיע משם, נסענו ונסענו, בהתחלה צפונה כדי להיכנס לאי ואחר כך דרומה לחזור לכיוון מרכז החלל. עצרנו בדרך, כי הבנו שמשהו לא בסדר בדרך הזאת, ואז בעזרתו של שומר נחמד הבנו שלמרכז החלל לא נגיע היום, הגענו לקצה הצפוני של האי ומשם אין כניסה למרכז. הנסיעה הארוכה לא הסתיימה והיינו צריכים לחזור שוב דרומה, זה גרם לנו לוותר להיום על מרכז החלל ולעבור לתוכנית של מחר שזו שמורת חיות הבר- Merritt island national wildlife refuge, לשם בעצם הגענו בלי לשים לב. עידו, שציפה מאד לבקר במרכז החלל, מאד התאכזב, אבל לאחר קצת כעסים והסבר שהיום כבר כמעט נגמר ולא נספיק להגיע הוא נרגע. בשמורת חיות הבר יש מסלולי הליכה ומסלול ברכב, יש חוף ים ומרכז מבקרים. במרכז המבקרים קיבלנו מפה והסבר לאן אפשר להגיע עם הקרוון. חוץ מזה היו גם המון חרקים, זבובים גדולים אמרו לי שקוראים להם Fly horse. זבובי הענק האלה השאירו אותנו בקרוון ובחרנו במסלול הנסיעה. בשמורה רואים המון עופות מים וציפורים, הצלחנו אפילו לראות תנינים וחזיר בר. יש בשמורה גם שבילי הליכה ועמדת תצפית על הנהר שבו שוחות להן לעיתים פרות הים המפורסמות של פלורידה. הגשם שהתחיל לרדת ללא הפסקה לא אפשר לנו לטייל ברגל (איפה שמתי את המטריות?) ואת פרות הים לא הצלחנו לראות למרות שירדנו לראות אותן בגשם. הערה של אפי: הסיבה שרותי הביאה אותנו בדרך הלא נכונה היא מכיוון שביקשנו את Kennedy Space Center ולא את Kennedy space center visitor complex.
ביום למחרת, הגענו למרכז החלל, ל- Kennedy space center. למרכז מגיעים דרך הגשר על כביש 405. כדי להספיק לראות את כל התצוגות צריך להיות במקום יומיים, הכרטיסים מאפשרים כניסה ליומיים. אנחנו, כרגיל, הגענו מאוחר. במרכז החלל יש מספר תערוכות, נסיעה באוטובוס ועצירה במספר תחנות, סרטי Imax, הצגה, הרצאה ובנוסף לכך בתוספת תשלום לכרטיס הרגיל "היכל התהילה" וסיורים מיוחדים. קנינו את הכרטיס המשולב גם להיכל התהילה. בהתחלה ראינו את "גן הטילים", שזו תערוכת חלליות בחוץ זה הדבר הראשון שרואים מרחוק ועידו שקלט את זה הביא אותנו לשם. התחנה הבאה שלנו הייתה הצגה לימודית על הנסיעה למאדים. למרות חוסר ידיעת האנגלית של רותם ועידו, הם מאד נהנו מה- Show . אחר כך עברנו לאוטובוס. האוטובוס עוצר בשלוש תחנות: בראשונה, תצפית על עמדות השיגור, סאטורן 5 - שאותי הרשים במיוחד. נכנסים לחדר בקרה אמיתי ויש תרחיש של שיגור סאטורן 5, כולל כל הדברים שנאמרו אז וכאשר יש המראה ממש שומעים את הרעש והחלונות רועדים. אחר כך נכנסים לאולם התצוגה ורואים את החללית, הגודל פשוט לא נתפס. התחנה האחרונה בסיור היא תחנת חלל בינלאומית. בכל תחנה יורדים מהאוטובוס, מסיירים ומחכים לאוטובוס הבא כדי להמשיך הלאה. זה נמשך יותר משעתיים.
הגענו בזמן כדי לראות את סרט ה- Imax האחרון באותו יום (יש שני סרטים במספר מועדים במשך היום), הסרט היה מרשים. אפי אמר שהתסריטאי גאון כי מנושא שהוא כלום, הוא הצליח להציג סרט בן 45 דקות ואפילו לרגש (גם לטום הנקס שמלווה בקולו את הסרט יש חלק בעניין). נושא הסרט הוא הטיסה לירח (אם היינו מגיעים בבוקר בזמן היינו יכולים להספיק הכול). סיימנו את היום במעבורת החלל, שעידו "נידנד" מהבוקר שחייבים לעלות עליה. למען האמת, התאכזבנו, גם עידו, לא היה הרבה מה לראות. כמובן שלא ויתרתי על מעבר ליד קיר הזיכרון לאסטרונאוטים שנהרגו. רציתי לכבד את זכרו של אילן רמון. יצאנו עם סגירת המקום ונאלץ לחזור מחר ל"היכל התהילה". כשחזרנו לקמפ הכינו שם מרשמלו על האש לאורחי הקמפ. מסתבר שהם לא אוכלים את זה ישר מהשיפוד אלא שמים את המרשמלו על קרקר (מתוק) ומעליו קוביות שוקולד. זה פשוט פצצה מתוקה שאני אישית לא אהבתי, אבל רותם ואפי כן.
זוכרים את "היכל התהילה"? מבחינתי המקום היה בזבוז זמן. בהיכל התהילה מוצגים כל מיני פריטים של האסטרונאוטים וגם סיפורים מעניינים שקרו, אבל צריך לעמוד ולקרוא ומכיוון שזה לא עניין את עידו ורותם זה היה בלתי אפשרי לקרוא את הכול. המתקנים, שבגללם אפי קנה את הכרטיס המשולב, כללו: מתקן סימולטור G (שבאפקוט יש יותר אחד טוב) ומתקן ריחוף והדמיה של רכב במאדים. את הסימולטור רק אפי עשה. נכנסים לתא קטן והמתקן מסתובב מהר. במתקן הריחוף קושרים אותך בחבלים למעלה ומקפיצים אותך, זה אמור לתת תחושה של הליכה על הירח, לי זה נראה יותר כתחושה כואבת במקומות הרגישים. עידו ריחף ואמר שזה בסדר, הוא ציפה ליותר. מתקן הרכב במאדים הוא כמו כל מתקן בלונה פארק (יש אחד כזה גם במוזיאון המדע בפורט לודרדייל, נפרט בכתבה הבאה).
היום גם עזבנו את הקמפ לכיוון פורט לודרדייל. כשהיינו שם לא הספקנו לראות את העיר, רק לקחנו את הקרוון וחזרנו לקיסימי. חוץ מזה, יש כמה בעיות בקרוון (ה- CD לא עובד, צריכת הדלק מאד גבוהה ויש ריח מאוד חזק מהביוב והשרותים) ואנחנו רוצים לחזור לתחנת ההשכרה. את "היכל התהילה" סיימנו בשעות הצהריים המאוחרות ולאחר מסע קניות מתיש שבסופו הבטחנו לילדים להתרחץ באוקיאנוס, נסענו לכיוון הים, אבל השעה הייתה כבר שבע וחצי בערב. המליצו לנו להגיע לחוף ב- Port Canaveral. הגענו לחוף והתברר שהוא פארק שעומד להסגר ממש לאחר השקיעה ואפשר לראות ממנו מנטי- פרות ים. אנחנו לא ראינו אבל ראינו שקיעה מדהימה ביופייה, המים והשמים נצבעו בגוונים מרהיבים של אדום, צהוב וכתום. פשוט יפהפה. רציתי להישאר שם עוד כמה ימים רק כדי לראות שקיעות, אבל אילוצי הדרך קראו לי. יצאנו לדרכנו לפורט לודרדייל בשעות הערב המאוחרות ובדרך הבנו שנגיע לפורט לודרדייל בשתיים לפנות בוקר. החלטנו לעצור ב- Rest area, זהו מקום מנוחה לנהגים שנוסעים לפעמים שעות בכביש המהיר. בדרך כלל יש בו שירותים ומכונות שתייה וחטיפים, לפעמים יש גם מסעדות. קצת חששתי להישאר לישון שם אבל אפי שאל את השומר במקום, שאמר לו שברוב המשאיות שחונות שם עכשיו יש נהגים ישנים. בקיצור, אין בעיה לישון שם. קצת חששתי, אבל זה חלק מההרפתקה בנסיעה בקרוון, לא תמיד יודעים איפה נעצור ואיפה נישן. העברנו לילה די רועש, נהגי המשאיות לא מכבים אותן כדי שהמזגן יפעל, אנחנו, לעומת זאת, עברנו לילה בלי מזגן ועם רעש משאיות. חוויה שאני מניחה שכל מטייל קרוונים עובר באיזשהו שלב בטיול. קמנו מוקדם בבוקר לכיוון מוזיאון המדע של פורט לודרדייל.
ועוד מילה על איכות הכתבה. אני כותבת אותה במרחק זמן של שלושה שבועות. בימים הראשונים חשבתי שאני לא אסתדר, המצב רוח לא היה משהו ולא רציתי לכתוב באותו זמן. אחר כך הגיעו הימים העמוסים של דיסני והמשך הטיול שלנו וההתרגלות שלי לקרוון. עכשיו אני יכולה להגיד שהתרגלתי, התרגלתי לחיות בבלגן ובצפיפות ונוח לי עם זה. לפחות כשנחזור הביתה אני ארגיש פתאום שהמטבח שלי מרווח. התרגלתי שלא תמיד נקי כמו בבית, כי אנחנו יוצאים לדשא ולחול ומביאים אותם איתנו חזרה פנימה. עדיין לא התרגלתי לגודל שלו על הכביש ואני מעירה לאפי כל הזמן ש"פה זה צר" "פה אי אפשר לעבור" "אי אפשר לעשות פרסה עם קרוון" (תאמינו לאפי, אפשר!!). אני מניחה שגם לזה אני אתרגל. בכתבה הבאה, תאמינו או לא, אתי מגלה את "חווית" הנהיגה בקרוון, קצת על פורט לודרדייל, הרבה גשם בעיר ובקרוון וגם.. אנחנו עוברים דירה, כלומר מחליפים קרוון.
הפינה של אפי: האמת על יוקר המחייה
כשתכננו את הטיול תמיד אמרתי לעצמי שאיזה מזל שבחרנו בארה"ב ולא באירופה, כי שם זול יותר (אין מה לדבר עם אתי על המזרח הרחוק או דרום אמריקה). הדלק יותר זול, המלונות יותר זולים, מוצרי חשמל יותר זולים וגם האוכל יותר זול, בעיקר הבשר. בפועל, גילינו רמת מחירים שגבוהה בהרבה מהארץ. את המצלמה הדיגיטאלית שלי קנינו באילת (אותו מחיר ו-3 שנים אחריות). הדלק עולה לנו כ-3 $ לגלון שזה בערך 3 ¤ לליטר (עדיין חצי מישראל, אך בחצי דולר יותר ממה שהיה בזמן התכנון של הטיול, וכשמדברים על צריכה של 7 מייל לגלון זה הרבה כסף). על מלונות פשוטים בדרכים הוצאנו לפעמים 100 $ ויותר ללילה. גם המחירים של הדברים הפשוטים היומיומיים יקרים יותר. לדוגמא, כסא מתקפל עם ידיות עולה כאן מינימום 20 $ (ולזה יש להוסיף מיסים), אצלנו אפשר להשיג 2-3 כאלה באותו מחיר.
גם המסעדות והמזון המהיר יותר יקרות. מתחילים ממינימום של 20 $ לארוחה באחת מרשתות המזון המהיר (איפה הפלאפל והשתייה ב-12 ¤), ברשתות הדיינרס למיניהם מגיעים להוצאה ממוצעת של 40 $ (לפני טיפ) ובמסעדות יוקרה עדיין לא היינו. הכי מדהים זה מחירי האוכל בסופרים. נתחיל בבשר שהוא כמו בארץ, נמשיך בעוף שהוא יקר קצת יותר ונסיים בפירות וירקות ששם זה קטסטרופה. תמיד ידעתי שיש ירקות או פירות שמוכרים אותם על פי יחידות, אבל לקנות פלפל אדום קטן ב- 1.79 $ ליחידה זה כבר מוגזם. דוגמא נוספת: הילדים מתים על ענבים, הם נמכרים כאן ב-4 $ לליברה שזה בערך 40 ¤ לקילו (ואין ברירה, אז קונים). לסיום, כמו שחברי גיא אמר, תחשוב בדולרים ואז זה יראה לך זול (לפעמים זה עובד ולפעמים לא).
