מגיעים לליווינגסטון
מפלי ויקטוריה או בשמם המקורי "מוסי-או-טוניה" (הענן הרועם), שוכנים על נהר הזמבזי באזור הגבול שבין זמביה לזימבבוואה. הנהר זורם לו לאיטו, רוחבו כקילומטר וחצי והוא נחתך בבת אחת, על ידי תהום בעומק 170 מטר. אחרי הנפילה לתהום, הנהר זורם בקניון מזוגזג ופרוע, המושך בעונה היבשה חובבי רפטינג, סירות מרוץ, מסוקים ואולטרלייטים. מעל המפלים מתאבך לו ענן קבוע של טיפות מים, הנראה למרחוק. אבא שלי סחב אותנו לשם לחגוג איזה עניין, בהרכב לא שגרתי, שכלל את אמי, אחי ובני יונתן, בן ה- 9. כדורי המלריה ורשימת החיסונים הבריחו את היתר.
הגענו למלון "רויאל ליווינגסטון" בזמביה, לאחר טיסת לילה ליוהנסבורג וחמש שעות עיכוב בשדה התעופה, כיוון שהחליטו לשפץ את אחד ממסלולי ההמראה דווקא בצהריים. המלון מעוצב כאחוזה קולוניאלית עם רצפות בטון מוחלק, גגות קש ומאווררי תקרה, חללים ענקיים ואוסף רהיטים מפוארים. המלון נבנה ושדה התעופה שופץ, לאחר שרוברט מוגאבה התחיל לצוד אנשים לבנים בזימבבוואה השכנה, והבריח את התיירים שנהרו אליה, כדי ליהנות ממבט חזיתי למפלים.
הוסענו לחדרים בעגלת גולף, עם זוג עובדים במדים לבנים-ירוקים וכובעי שעם. מיד עם כניסתנו, קפץ בחור נוסף, לבוש גלימה לבנה עם תרבוש אדום, הכריז שהוא פליקס, הבאטלר הצמוד שלנו וחילק כרטיסי ביקור עם שעות העבודה שלו (6:00-23:00, אם אתם רוצים לדעת). לכל בעל תפקיד במלון מדים משלו. הצעירים עם הכובעים המפוספסים, העומדים כל כמה עשרות מטרים לאורך השבילים, תפקידם לגרש קופים הנטפלים לאורחים. בחדר יש שלט, המבקש בנימוס להשאיר את מיזוג האוויר פועל ביציאה על מנת להרתיע חרקים ויתושים חורשי רע וכן לא להשאיר חלון פתוח, פן יבזזו הבבונים את חפצינו.
הצטיידנו במעילי גשם צהובים וארוכים ופנינו למפלים. בין נקודות התצפית מחבר מסלול, שבחלקו ניתן להישאר יבשים ובחלקו סופגים מטחי גשם כבדים, הבאים והולכים ללא אזהרה, משל שפכו עלינו דליים.
בשעת בין ערביים עמדנו על המדשאה בחצר המלון, ליד מרפסת העץ המפוארת הנושקת לנהר, מביטים בזמבזי הזורם לאיטו. אבא התקשה להאמין שזו אפריקה. בשנות החמישים חרש את אתיופיה וקניה עם חבר במוריס מקרטעת, טיפס על הרים, ברח מפיל זועם בנסיעה פרועה, כשהוא תלוי על גגון המכונית, גנב את הגבול לאוגנדה, ישן על החוף בזנזיבר, אכל פירות מהעצים וחזר חולה טיפוס בבטנה של אוניית מטען.
גשר הרכבת הבריטי ומעבר לזימבבוואה
למחרת הלכנו לגשר הרכבת הבריטי, שבשטח ההפקר בין זמביה לזימבבוואה. האגדה מספרת, כי קו הרכבת הוסט מרחק רב, כדי שהנוסעים יוכלו לצפות במפלים מבלי לצאת מהרכבת. במחצית הדרך על גשר הברזל הענק, ישנה תחנה לקופצי באנג'י ותחת הגשר כמה שכבות של קשתות בענן. על הגשר יש ערב רב של תיירים, מקומי עם חולצת בירה מכבי, נשים יגעות עם סלים על ראשיהן ומוכרי מזכרות, עם שקיות ניילון מפוספסות. אחד מהם ליווה אותנו עד מעבר הגבול, מציע, מתחנן על מזונו (תוחלת החיים בזימבבוואה היא כ-35 שנה), מתמקח, חוזר בו מהמחיר משהושט לו הכסף, חוזר ומבקש, שב ומציע, הולך אחרינו, הולך לפנינו. עם כניסתנו למעבר הגבול, תמו האופציות שלו וקנינו זוג פילי עץ הובנה.
בדרך למתחם המלון, ישנו שוק מקומי, אותנטי למראה. כולם מוכרים את אותה הסחורה, מבקשים פי שניים מהחנות שבמלון ומוכרים בחמישית המחיר. השוק הוא במה וכולנו שחקנים. 40 שנה אני מכיר את אבא ומעולם לא ידעתי שיש לו כאלה תכונות של "סויחער". מחוץ לשוק עומדת מכונית ב.מ.וו. נוצצת וממוזגת, עם כמה טיפוסים נאלחים, מהסוג שמאכלס גם בארץ מכוניות כאלה. נכנסתי לשורה השניה והאפלולית של הדוכנים. המבחר קטן יותר, לכל סוחר מחצלת קטנה. מתפתה ל"קנה חיה בדולר", מוצא את עצמי נותן שטר של 20, ובמקום עודף מוצף בכל טוב השוק מכל חבריו של המוכר, בשקיות ניילון מפוספסות. את אחת השקיות שכחתי בדוכן והמוכר רץ אחרי ונתן לי אותה.
שתי הערות על מסחר, אשר התבררו לקראת תום המסע -; ראשית, עצי הובנה אינם גדלים באיזור, הסחורה בשוק המקומי ה"אותנטי" מיובאת ממרכז אפריקה ולכל עני יש כנראה עני ממנו. שנית, בדיוטי פרי של יוהנסבורג המחירים די דומים למה ששילמנו.
במחצית רוחב הנהר, על שפת המפלים ממש, שוכן האי ליווינגסטון. בעונה היבשה יושבים בבגדי ים, בתוך "בריכת השטן" ומצטלמים על שפת המפלים. בעונה שלנו - בוץ ומטחי גשם. לאחר הסיור ישבנו באוהל, רגלינו נוגבו מהבוץ ומלצרים בבגדים צחורים הגישו לנו לימונדה, תה, כריכים ועוגיות.
נוסעים לשמורת צ'ובה
סביב המלון יש פארק לאומי קטן, אשר הוכרז בחיפזון וטרם אוכלס בחיות. פטור בלא ספארי אי אפשר ולכן נסענו לבוצוואנה, השכנה, לשמורת צ'ובה (Chobe). ביציאה מהמלון, הרחוב הראשי של ליווינגסטון סיטי מזכיר את מחנה צריפין. שורות ארוכות של בתי עץ עם גג משופע, חלונות גדולים ומרפסת סביב. הגגות מקורים בלוחות פח גלי, חלודים לסירוגין. תחילת מארג עירוני ברחובות שתי וערב. עצים גדולים שניטעו בימי הבריטים. כנסייה בנויה לבנים. אבק בצידי הדרך, ילדים רוקדים במעגל ליד בית הספר, משאיות ישנות. תחנת אוטובוס לצד הכביש הראשי, עמוד עם שלט ותו לא. גבר עומד בחליפה ועניבה, מאחוריו במרחק כמה בתי בוץ. אנשים הולכים לאורך הכביש, רחוק מכל מקום ישוב נראה לעין.
מעבר הגבול על גדת הזמבזי, כאן נפסק הכביש. תחנת משטרה בצריף בריטי ישן, חלקה התחתון צבוע כחול, העליון לבן. שוטרת גבוהה ורזה עומדת בחוץ, בוהה. הנהגת מלווה אותנו דרך ביקורת הדרכונים. מעבורת מעבירה סמיטריילרים עמוסי סחורות, אחד בכל פעם. סירת קאנו חוצה במרחק את הנהר. אנו חוצים את הנהר בסירת מנוע שחיכתה לנו. בחגורת ההצלה היחידה מלבישים את יונתן.
צוות הספארי מחכה מעבר לנהר. דרום אפריקאי לבן, כחוש ומבוגר בבגדי ספארי מהוהים וזקנקן תיש חום מבקש מהישראלים להתלוות אליו. ניסינו להבין מדוע מוטל מס כניסה על ישראלים בלבד, האם גורש מהארץ פעם בנו של איזה שר מקומי? בוצוואנה נחשבת למדינה עשירה יחסית, תושביה נחשבים לשמחים בחלקם ואינם נוטים להיהפך למהגרי עבודה. בשונה מבקתות הבוץ שראינו בזמביה לצידי הדרכים, אלה שפה, חוברו לחשמל ולצלחות לוויין.
שטנו על נהר הצ'ובה, ישובים על כיסאות במאים בסירה שטוחה, מחופת ברזנט, בנוף הדומה לזה של אגמון החולה. המים היו גבוהים ובכמה מקומות הציצו מתחתם צמרות עצים. אכלנו בלודג' והמשכנו בג'יפים, לנסיעה על גדת הנהר. לאורך כל הדרך, דאגו למזוננו ולמשקאותינו ומדי שעתיים הוצעה לנו הפסקה, ליד תא שירותים כלשהו. המדריך המקומי לנארד, בחליפת ספארי מגוהצת וכובע ריינג'רים, מדבר אנגלית ראויה לקנאה. מתברר כי לכל שבט שפה משלו ולכן השפה הרשמית המאחדת בין כולם היא אנגלית.
תנין מנסה לאגף עדר תאואים, החוצה את הנהר, רק עיניו בולטות מעל למים. מרגישים בסכנה, דוהרים התאואים לגדה, הבוגרים מקיפים את הצעירים. ג'ירפה שותה ממי הנהר, מתכופפת בזווית בלתי אפשרית. פיל פצוע, שלא יכול לנדוד עם העדר, רגלו נפוחה, מתיז על עצמו בוץ לסילוק הטפילים. לנארד מסביר, כי בשמורה זו לא מטפלים בבעלי חיים פצועים, בניגוד לחלק מהשמורות האחרות.
בכניסה חזרה לזמביה, כלי הרכב נוסעים דרך בריכת חיטוי. אנו מתבקשים לרדת ולדרוך על סחבה ספוגה לניקוי הנעליים. העובד המקומי מוצא תייר להתיז על ידיו חומרי חיטוי, הקהל מתבונן במחזה וממשיך ללכת מסביב.
הטרמינל בשדה התעופה ליווינגסטון הוא בעל גג פח ירוק. החום כבד ואין מיזוג אוויר. הנוסעים ממתינים על הספסלים, בחצר מתחת לעצי הסיגלון. נציג בריטיש איירווייס בדלפק לא מאשר את כרטיסי הטיסה שקיבלנו בדוא"ל ואנו מחכים ורואים את המטוס שלנו מגיע ומועמס. חמש דקות לפני ההמראה, נמצא הפתרון המיוחל ואנו שועטים רגלית למטוס. ליד הכבש מחכה אותו הנציג ולוקח בחיוך את כרטיסי העליה למטוס.
חוזרים הביתה דרך קייפטאון
אל על לא טסה חזרה לארץ בסופי שבוע. נוסעים לקייפטאון. טוני, המדריך המקומי לכף התקווה הטובה וחזרה, הוא יהודי, דובר עברית בסיסית. אשתו רוצה לעלות לארץ והוא לא. "גדלתי פה, נלחמתי פה וטוב לי פה", הוא אומר. הר השולחן נקי מעננים. עולים ברכבל ותוך כמה דקות ערפל וקור אימים. בדרך למטה, רואים כמה מטפסים, שעושים את הדרך ברגל.
לאורך חוף הים יש וילות עם נוף. הן מוקפות גדר חשמלית עם שלטים "יש לנו שומר חמוש". מחוץ לעיר נראות שכונות פחונים. טוני אומר, כי פוליטיקאים הביאו לכאן תושבים חדשים, לפני מערכת הבחירות האחרונה. בכל עסק גדול, חובה על פי חוק להעסיק מכסות של שחורים ו"צבעונים" ולתת בידי המנהלים מביניהם אחוזים מהעסק. בשדה התעופה ובמלון עובדים צעירים ונראה כי הם מקבלים זה את זה. זו דרכו של השלטון השחור להימנע מהלאמה של נכסי הלבנים מתקופת האפרטהייד. הביטחון האישי בכי רע, אולם המדינה מתפקדת. בלילה, בדרך בין המסעדה לרכב של המלון שבא לאספנו, בלב איזור תיירותי הומה אדם ושומרים מפטרלים בו, נאלצנו להדוף פיזית שיכור וצעיר שנטפלו אלינו. טוני מטייל בלילות עם שני כלבים אימתניים ולא מפחד.
שטים לראות כלבי ים ב-Hout Bay. יונתן בחרטום נהנה מהקפיצות, אני בירכתיים עם מחלת ים. נוסעים לראות פינגווינים אפריקניים ב-False Bay, קטנים מאלה המפורסמים. מאכלי ים לארוחת צהריים. נכנסת גברת בלונדינית, עם שלושה ילדים עולצים וגבר חסון למראה, בכיסא גלגלים וראש מגולח מכוסה מטפחת.
יונתן הבטיח לחברים אבנים מקצה העולם. נוסעים למפעל לליטוש אבנים חצי-יקרות בסיימונסטאון. בחצר המפעל יש ערימת אבנים פסולות. קונים שקית וממלאים אותה. הילד לא יודע את נפשו מרוב אושר ויש שקט עד הערב. נוסעים לכף התקווה הטובה (שבעצם אינו הנקודה הדרומית ביותר באפריקה) ומצטלמים ליד השלט. הגענו לסוף העולם.
