בוקר רגוע בליווינגסטון
צ`רלי: אבל תגידי לי, כשאת שומעת שישו מת ואז קם לתחיה, קם לתחיה! זה לא עושה לך משהו?!
אני: וכשאתה שומע שמשה הפך מקלות לנחש ואת הנילוס לדם והוציא מים מאבן, זה לא עושה לך משהו?
צ`רלי: המממ...
אני: אבל רגע, עזוב את זה, מוחמד רכב ממכה לירושלים על גבי סוס מעופף ואני ואתה יושבים כאן ולא מתאסלמים?
צ`רלי: אני לא הולך להתאסלם בגלל סוס מעופף...
אני: דת זה לא כמו גרביים, לא צריך להחליף...
בבוקר התמתחתי מרוצה במיטה שלי בשישה דולר ללילה מתחת לכילה שתליתי. בחדר מסביב ישנו בכל שאר מיטות הקומותיים תרמילאים מכל המינים והסוגים, והמאווררים הסתובבו להם חרישית בחדר החם, מנפנפים כה וכה את החזיות והתחתונים שמישהי תלתה להתייבש מהווים שבתקרה. החלקתי בזהירות ממרום מיטת הקומותיים כדי לא להעיר את הבריטית המבולגנת שישנה מתחתי. כל החפצים שלה היו מפוזרים ברדיוס של שלושה מטר מסביב למיטה שלה ואני פשוט ידעתי שאני אדרוך על משהו שביר ורעשני בדיוק ברגע הלא מתאים. חמקתי החוצה בדממה. השמיים היפים של זמביה היו כחולים וחיוורים מעלי והאוויר של היום החדש נקי ושקט. בדיקה קטנה הוכיחה בוודאות שעוד לא שש אבל אני, שאחרי כל הטרטרת של הנסיעה הגוף שלי קמל במיטה עוד לפני שמונה, הייתי עירנית ומרוצה מעצמי. התיישבתי לי ליד הדלפק שמשקיף על הבריכה, צפיתי בשמיים מתבהרים וכתבתי מכתבים. בדיוק כשחשבתי שזו החופשה הרגועה והנפלאה שלה יחלתי ואיזה כיף שאף אחד לא מפריע לי פה בזמביה, נדחף ראש בלונדיני פתאום לתוך אמצע הפריים, הסתיר את הבריכה והתפלא לו : "וואו! באיזה שפה את כותבת?". "עברית", עניתי. "זה נראה נורא קשה!" ענתה הבלונדינית מהאוטובוס, שבדיוק כשלא צריך החליטה להיות ידידותית. הנהנתי באופן בלתי מחייב וחזרתי לעיסוקי. הדבר האחרון שרציתי להגרר אליו היה שיחה מרגיזה על מאיפה אני, וזה במיוחד לאור העובדה שנרשמתי באכסניה כדרום אפריקאית מקייפטאון ונתתי את הכתובת של דוד שלי. כל הזמן תהיתי מה יקרה אם אני אשבור משהו... הם ישלחו לו את החשבון?
אז ישבנו שם בשתיקה כמה דקות ואני נאבקתי להבין מה הבלונדה עושה ערה בשעה מוקדמת כזאת, ולמה היא לא מתיישבת במקום אחר. פתאום דילגה לה במדרגות לעברנו דמות מפליאה למדי. קודם כל היה ברור שזאת אישה לבנה, אבל היא היתה כל כך צרובה מהשמש שהעור שלה נראה כמו חלק מנעל של צנחנים. השיער היה אפור וצרוב מהשמש ובפה שלה היתה סיגריה מסריחה במיוחד, שהיטלטלה מצד לצד. היא קפצה עלינו כמו משום מקום בקריאה נלהבת של אנשים שהתעוררו לפני המון זמן- "אתם לספארי?" הבלונדינית הנהנה, הרימה את התיק שלה ופנתה ללכת, אבל אז האישה שאלה אותי פתאום (אף על פי שהייתי עדיין לבושה במכנסי פיג`מה ורודים וכפכפים) "את הבחורה השניה שבאה?". הבלונדינית התערבה והסבירה שהבחורה שהיתה אמורה להצטרף התחרטה והחליטה לא לבוא לספארי, לכן היא יוצאת לבד. "אז אולי את תבואי?" הציעה לי האישה מהג`ונגל, כאילו זה מובן מאליו, והסבירה לי בהתלהבות שמדובר בשלוש שעות של טיול רגלי בשמורת מוסי או טוניה (moshi oo tunya) ואפשר ממרחק אפס לראות את כל חיות הבר כמו קרנפים, ג`ירפות, אימפלות ותנינים ולפעמים גם פילים. כדאי לי מאוד לבוא כי זאת חוויה של פעם בחיים לעמוד מטרים בודדים מחיות כמו קרנף או צבי, ולראות אותם ממש מקרוב בלי שהם יברחו מהרעש של הג`יפ אם נוסעים בשמורה כמו בסיורים אחרים. כל התענוג יעלה ארבעים וחמישה דולר. הסברתי שאני לא לבושה לספארי אז היא אמרה שיחכו לי בזמן שאתלבש. אמרתי לה שאני לא ממש מטיבת לכת אז הבטיחה לי שיעשו הרבה הפסקות וההליכה מתאימה גם לילדים. בסוף, בחוסר ברירה, הסברתי לה שאני לא יכולה ללכת כי עוד לא אכלתי ארוחת בוקר ואני לא אשרוד הליכה כזאת בלי משהו בבטן. מייד היא הרגיעה אותי שהארוחות כלולות במחיר הסיור ושאת כל המאפים היא עשתה בעצמה. מתי? היום בבוקר כמובן, ממש לפני שבאה לכאן וגם סחטה קצת לימונדה. מייד השתכנעתי.
ספארי בשמורת מוסי או טוניה
אתם בטח חושבים שזה לא יכול להיות שדווקא זה מה ששכנע אותי ולא הזברות והבבונים, אבל בתור מכורה ותיקה לפחמימות עם בטן מקרקרת המחשבה על מאפינס עשתה לי את זה יותר מהכל. אז טיפסתי בתוך חמש דקות מוכנה ליום בג`ונגל אל הספסלים שמעל הקבינה בג`יפ. התברר שלמקבילה הנשית של קרוקודייל דנדי קוראים ג`יין, ולבלונדינית השמנמונת קוראים נינקה. היא הולנדית שמסיימת אוניברסיטה בעבודה סוציאלית ובאה לזמביה להתנדב ולעשות איזשהו מחקר לתואר שלה. התחיל לרדת גשם ובג`יפ הפתוח אני ונינקה נרטבנו לגמרי, וגם גילינו שגשם שמצליף על הפנים זה לא נעים. ג`יין, סגורה בקבינה המוגנת, עישנה בשרשרת ונתנה גז ללא רחם. אספנו ממלון אחר משפחה בריטית מצחיקה והתעופפנו אל תוך השמורה כדי לאסוף את המדריך שלנו, צ`ינגה. קודם חייבים לספר על צ`ינגה שהוא דובר משהו כמו ארבע מתוך עשרות השפות השבטיות של זמביה, ובחיים לא פגשתי מישהו שיש לו ידע עצום כל כך על החי והצומח (כולל שמות לטיניים) ושהוא היה חתיך בצורה שלא ניתנת לתיאור- החל מראשו עטור הרסטות וכלה בזוג רגליים שריריות משגעות. טעים!
במהלך שלוש השעות ומשהו שבילינו בשמורה שמעתי עובדות מדהימות מצ`ינגה וסיפורים מוזרים מג`יין ("לא לכל מה שהיא אומרת צריך להאמין", הרגיע אותנו צ`ינגה) ולמדתי המון! חוץ מהדיבורים והסיפורים המפגש עם חיי הבר ממרחק אפס היה ה-להיט. התרגשתי מלעמוד בשיחים עם אנטילופות כתומות ולהבהיל מרבצן זברות מפוספסות. אבל מה שבאמת ריגש אותי היה לעמוד בקרבה כמעט מסוכנת לג`ירף במלוא הודו, ופשוט להבין שמדובר פה על קונסטרוקציה מרשימה בגודלה, שאני עד אז שייכתי רק לדינוזאורים. לעזאזל חבר`ה! היצור הזה גבוה בצורה פשוט בלתי רגילה! אחרי שהתרחקנו מהם קצת הייתי חייבת לשאול את צ`ינגה ואת ג`יין אם יש סכנה שהג`ירפות יתהפכו כשהן... נו, אתם יודעים, מבצעות. צ`ינגה סיפר לי שפעם בטעות הפתיע זוג ג`ירפות עסוק ועל הפנים שלהם בהחלט היתה הבעה של ריכוז עמוק. הבריטים הסמיקו מאוד ונינקה העמידה פנים שהיא לא מכירה אותי. ההליכה ברגל במקום הסיור בג`יפ התבררה כשווה הרבה יותר. אי אפשר לראות את כל סוגי הצמחים המדהימים שיש בשמורה (כמו מלפפוני בר קוצניים) מרכב שנוסע, ולנסות לפצח ללא הצלחה פירות של עץ האמרולה, שממנו מכינים ליקר שחבל לא לטעום.
חוץ מזה חוויתי גם ספארי שלם של חרקים מדהימים, כולל ארבה הקשת בענן (rainbow locust), שהוא סוג של ארבה חד גוני ומשעמם למדי, עד שג`יין תפסה אותו בעדינות ופרסה אותו למוטת כנפיים צבעונית ומדהימה (כנגזר משמו), שהזכירה לי מניפה ספרדית של רקדנית. אבל הכי מדהימות היו חיפושיות הזבל, מה שמכנים "חרפושית". לראות אותן מגלגלות כדורים עשויים מחרא של פילים זה היה רק חצי הענין- הכי כיף היה לראות אותן מעופפות בקול זמזום רם כמו הליקופטרים רגוזים, והכנפיים הצבעוניות שלהן בקושי נושאות את הגוף השמנמן. ג`יין סיפרה לי שברגע שהן מבחינות מהאוויר בערימה יפה וטריה של חרא הן לא טורחות לנחות, אלא פשוט מקפלות את הפרופלורים שלהן ונוחתות בקול "פלופ" לתוך החרא הטרי. הרעיון הקסים אותי ברמות בלתי רגילות והתרוצצתי אחריהן כדי לחזות בפלא בעצמי, סקרנית לברר האם בדרך למטה הן צועקות "קאוובנגה!" או מסתפקות ב"ג`רונימו!" סולידי.
השיא של הסיור היה ללא ספק הפגישה עם שני הקרנפים הלבנים של זמביה. הזכר שמו וניה והנקבה היא מולי. כשאתה עומד במרחק מדאיג מהם ופוזל כל הזמן לשומר החמוש, אתה מרגיש פתאום נפעם וקטן. אני הרגשתי כועסת. כעסתי שקרנפים כאלה יש רק שניים בכל זמביה. רק שניים? ההגיון אומר שצריכים להיות יותר, הרי אפריקה היא ארץ השפע, לא? יש שם אריות ונמרים איפה שאתה לא מסתכל, לא? לחזות בצמד הרגוע הזה מלכך עשב ומתגרד, ופתאום להבין מה זאת הכחדה. כואב הלב שהעולם הולך ונעלם ומה שישאר אלה סיפורים שאספר לנכדים שלי על חיות, שאז יהיו כבר "אין כזה יותר". כדי לחוות את החוויה המדהימה הזאת כולל סיפורים קורעים מצחוק מג`יין ההיפית ומאפים טריים ומעולים(!) צריך להתקשר אליהם בטלפון 3322267 260 או באי מייל. הם נקראים "Livingstone safaris ltd" כך שלא קשה לזכור. הדבר היחיד שהיה מאכזב ומרגיז הוא ששכחתי לטעון את הבטריות של המצלמה שלי לפני הסיור (שלא ידעתי שאצא אליו), והן נגמרו לי באמצע. לכן דאגו למנוע מראש את הפדיחה וטענו את המצלמה הדיגיטלית באופן סדיר. אין לדעת מה ילד יום.
הנחש של נהר הזמבזי והווי של מטיילים
אחרי שנסענו בחזרה לאכסניית Jollyboys ישבנו אני ונינקה ליד הבריכה וניסינו לעבד את החויה המדהימה הזו. נינקה שתתה בקבוק של הבירה המקומית, mosi, ואני הצצתי מעבר לבריכה במישהו שנמנם בערסל. גם אתמול כשהגעתי, שמתי לב אליו וחשבתי שהוא מעובדי המקום כי הוא היה מבוגר בהרבה משאר התרמילאים במקום, אבל עכשיו כשראיתי אותו מסתלבט ליד הבריכה הבנתי שמדובר במישהו שונה מאוד מהקהל הרגיל של המקום. לדעתי הוא היה בשנות החמישים לחייו, מזוקן ופרוע אבל לא מוזנח ממש. הוא היה שרירי מאוד יחסית למישהו בגילו, אבל לא מנופח, והזכיר לי קצת גרסה מודרנית של רובינזון קרוזו. לאט לאט הצטרפו אלי ואל נינקה עוד חבר`ה- דרום אפריקאי אחד מעצבן ושחצן שלא הפסיק להציק לי, החברה השחורה והכלבתא של נינקה ובחור בריטי אחד בשם פיט. כולם התחילו לשתות ולהשתכר ולבסוף החליטו לעשן יחד כמה צינגלים שפיט הביא ממלאווי. אותי זה הפתיע שיש אנשים שנוסעים לקצה השני של העולם למקומות יפהפיים, שיש בהם כל כך הרבה מה לעשות, והם מבזבזים את הזמן על להתמסטל ומסתכנים בעונשים דרקוניים ממש- זמביה מאוד לא אוהבת סמים וגם האכסניות יסלקו אותך אם תתפס. מה שווים פילים ורודים כשיש קרנפים לבנים פחות מחמש דקות נסיעה מכאן? בתור הולנדית נינקה לא התלהבה מחשיש, אבל עוד יותר לא התלהבה מההצעה שלי לבוא לסיור במוזיאון של ליווניגסטון. פרשתי מהחבורה בטענה שיש לי דברים לעשות והתבודדתי לי בספסלים שמחוץ לבר עם כמה טיילים אחרים.
על השולחן נפרשו כמה מפות ואנשים החליפו חוויות וסיפורים על מקומות שהיו בהם באפריקה. מי שבא מזימבאבווה סיפר על ההרעה במצב שם בעקבות חילופי השלטון, ושלאנשים אין מה לאכול. מי שהגיע מנמיביה סיפר סיפורים על דיונות ועל חול. ואני סיפרתי להם על ארושה, ועל הילדים ההם שם שנתתי להם את הנפש שלי והם לא החזירו לי אותה, ועל כמה אגם ניאסה היה כחול. לא היתה אש אבל היתה אוירה נפלאה של קומזיץ, ופתאום איזה קנדי שהסיפור שלי הזכיר לו כנראה משהו, הצביע על הקיר שהיה מצוייר עליו נחש ענק ומפותל, ושאל אם אנחנו רוצים לשמוע את האגדה על הניאמי ניאמי (בשר-בשר), הנחש המפלצתי של הזמבזי.
מסתבר, שהשבטים לאורך נהר הזמבזי, שמהווה את הגבול בין זמביה לזימבאבווה, מאמינים שבמעמקי הנהר שוחה לו נחש ענק, מפחיד ומפלצתי, והם סוגדים לו כמו לאל. האגדה מספרת, שהסיבה שבגללה הם אוהבים כל כך יצור מכוער ומפחיד כמו הנחש-מפלצת של הזמבזי היא שבעונות שכונות, כשאין פירות על העצים והתבואה מתייבשת, ובנהר הזמבזי אין דגים וכל החכות והרשתות מעלות רק ריק, הדבר היחיד שמונע מהשבטים מלגווע ברעב הוא ניאמי ניאמי, שאף על פי שגם הוא רעב ואין לו דגים לאכול הוא עולה מן הנהר, ובמקום להתנפל על אנשי הכפר ולטבוח בהם ברעבונו, המפלצת הזאת שוכבת בשלווה על הגדה ונותנת לכפריים לגשת אליה ולחתוך בבשרה החי, לפני שהיא מחליקה פצועה ושותתת דם אל תוך הנהר עד לבצורת הבאה. הכפריים אוכלים את הבשר וניצלים ממוות בזכות נדיבותו של הנחש מן הזמבזי, שאף על פי שלו בעצמו אין דבר לתת הוא נותן את הדבר היחיד שיש לו, בשרו החי, ללא תמורה, אף על פי שגם הוא גווע. הבנתי פתאום מדוע הסיפורים שלי על ארושה הזכירו לו את הסיפור הזה, ושיש בסיפור הזה (שהוא די מזעזע) הרבה יותר ממה שנדמה כששומעים אותו (או קוראים) בפעם הראשונה. פתאום הבנתי, שאף על פי שהגעתי לאפריקה עמוסה בציוד ובתוכניות ותרומות מכל הבא ליד, המסע הפשיט ממני את החומרי עד שנשארו לי זוג ידיים שחפרו, עדרו ובנו את תחילתה של החווה החקלאית בכפר Ruvuma, וכשאלה התעייפו ונפצעו ולא יכולתי לעבוד עוד נשארה לתת רק הנפש.
עכשיו ישבתי שם באכסניה כשהחושך ירד פתאום, כאילו מישהו זרק שמיכת פוך מעל העיר, ותהיתי פתאום מה נשאר לי עוד לתת שלא נתתי. בינתיים התיישב לידי אותו פלוני מסקרן שהתנדנד קודם לכן בערסל לצד הבריכה והציג את עצמו. לטרזן המזדקן והמזוקן עם העור דמוי הקלף קראו רישרד וגם הוא היה קנדי, אבל הוא דאג להדגיש בפני שהוא קוויבקי ודובר צרפתית ולא אנגלית. הוא התלהב מאוד מכך שקוראים לי יעל כי גם לאחיינית שלו קוראים כך, ומסתבר שזה שם שהולך וצובר פופולריות בקנדה... מי ידע? מהר מאוד הזמין אותי רישרד (שהיה ג`נטלמן גמור לכל המודאגים) לארוחת ערב במסעדת pub and gril ברחוב הראשי של ליווניגסטון. מסתבר שהאינסטינקט שלי לגבי רישרד היה בול, ושהאיש מענין בצורה בלתי רגילה. באוניברסיטה הוא למד גאוגרפיה אך לא הצליח להשיג עבודה בתחום. אף על פי כן הוא לא ויתר כי אהב גאוגרפיה יותר מדי, לכן חמישה חודשים מהשנה הוא עובד בצפון קנדה בקור המקפיא, נוטע עצים וגר במחנות ארעיים של החברה. כל שלוש שנים כורתים את העצים האלה לתעשיה ונוטעים אחרים. מה רישרד עושה בשאר חודשי השנה? מקדיש את עצמו לאהבה שלו לגאוגרפיה ומטייל בעולם. כבר יותר משלושים שנה שרישרד עובד חצי מהשנה ומטייל בעולם (לרוב על אופניים!) בשאר החודשים. הוא היה עד עכשיו ביותר ממאה מדינות וסיפר לי באריכות על הטיול שהוא עשה באופניים ממצריים לירדן ואז לסוריה, ולבסוף באופניים לתוך ישראל. נדהמתי שנתנו לו לעשות דבר כזה! "לא עצרו אותך בגבול? לא חקרו אותך שעות? לא הזמינו לך שוטרים ושב"כ?", אבל רישרד התפלא מאוד ואמר שהישראלים בגבול עם סוריה דווקא היו נחמדים להפליא... הייתם מאמינים?
הוא סיפר על יפן, סין ומונגוליה באופניים ועל איך התהפך ושבר את היד בסרדיניה, ונסע בכל מרכז אמריקה וכמה יפה גוואטמלה באביב. הוא אושפז מספר פעמים בבתי חולים בחו"ל (חויה אנתרופולוגית מרתקת לדבריו), נשדד כחמש פעמים ובילה עשרות לילות בתחנות משטרה כי הרגיש שלא בטוח לחנות בחוץ. אפילו סיפר לי שגם בזמביה ביקש באיזו עיר ספר לישון בתחנת המשטרה, והשוטרים הזמביים החביבים עזרו לו להקים את האוהל שלו על הדשא. אין ולא היתה לו אישה ולא ילדים. לא היתה לו דירה מעולם וכל חייו הוא הקדיש את עצמו לדבר שהוא אוהב יותר מכל, גאוגרפיה. הבנתי תוך כדי השיחה הזאת שהאיש הזה קם ועשה את הבלתי אפשרי. יצר צורת חיים מיוחדת שמתאימה לו ורק לו בלי להתחשב במוסכמות או בלחצים של החברה. מסתבר, שמי רוצה מספיק עושה מעצמו גיאוגרף אם תרצו ואם לאו. "אני הבן אדם הכי מאושר בעולם" הוא אמר לי בחיוך. "אפילו כשאני חופר בורות בשלג, קר לי וכואב לי כבר הגב, אני רק צריך לחשוב שעוד חודשיים אהיה באמזונס או על החומה הסינית ואני מאושר. אני מאושר כי אני חופשי". יומיים ביליתי עם רישרד נוטע העצים. הבנתי שהרבה אנשים שאני מכירה היו מזלזלים ברישרד כי אין לו משפחה או ילדים או בית, הוא אף פעם לא עשה קריירה ואף פעם לא יהיה עשיר, אבל אני אף פעם לא פגשתי מישהו שבנה ככה עולם משלו, שמתאים לו והוא מאושר כל כך בשלמות. הוא מאושר כי הוא עושה מה שהוא רוצה ולא מה שאומרים לו, ואף פעם לא נתקלתי בדבר מדהים כל כך.
סיור היסטורי בליווינגסטון
מאוחר יותר הלכתי לסיור היסטורי בעיר ליווינגסטון (הלא פחות היסטורית). שכרתי לעצמי כמדריך את צ`רלי (שבעה דולרים) והוא לקח אותי לראות את כל המקומות ההיסטוריים בעיר. אסור לשפץ או להרוס את הבניינים בליווינגסטון אבל החוק הזה יוצר הזנחה בחלק מהמקומות וזה ממש חבל, כי הארכיטקטורה נפלאה ומזכירה את העיירות של המערב הפרוע. הוא לקח אותי לראות כמה כנסיות עתיקות להפליא וכל מיני נקודות ציון עם אנקדוטות משעשעות, אבל מבחינתי נקודת השיא של הסיור היתה כנסיה אחת, לא גדולה ולא מיוחדת. צ`רלי הסביר לי, שמה שמיוחד בה זה שפעם היא היתה בית כנסת ואז נמכר הבניין לכנסיה. "אבל למה?" שאלתי בהפתעה. "כי לא צריך בית כנסת בליווינגסטון- אין כאן יהודים!". "I beg your pardon!" מחיתי בפניו, והוא התפלא מאוד לגלות מי אני ומה אני. לא יודעת מה הוא דמיין בראש אבל זה ממש לא היה דומה לי. "אל תתאכזבי" הוא אמר לי, "אבל היום ממש לא רואים שזה בית כנסת. זה סתם משהו שאני מצביע עליו." הסתכלתי על הבניין שעליו הוא הצביע וצחקתי "מה קרה לך? זה בית כנסת! רואים שזה בית כנסת!" בחוץ עוד עומדים הבניינים שבהם היה בית הספר היהודי, ועוד בניין שהיה לדעתי המקווה, ובפנים- קלי קלות! את הבימה של החזן השאירו כמו שהיא, השקע בקיר לארון הקודש חי וקיים ופונה צפונה לכיוון ירושלים. מכיוון שאסור לשפץ ברצפה המקורית לחלוטין של בית הכנסת ישנם עוד החורים- עדות לגדר של עזרת נשים שנתלשה ממקומה.
כשהצבעתי בפני צ`רלי על העדויות המרשיעות הוא הודה לי שלימדתי אותו עוד על הבניין, שזו לי הפעם הראשונה בו ואני יודעת עליו יותר ממנו, שהיה כאן מאות פעמים. כשהתרחקנו חשבתי בקול רם שבטח יש בבניין גם שנים עשר חלונות לשנים עשר השבטים, וצ`רלי התעקש שנחזור ונספור. אתם יכולים לנחש מי צדק. דבר אחד הטריד אותי שם. שלא היה מגן דוד בשום מקום. בכניסה לבית כנסת תמיד יהיה מגן דוד, נחבא אל הכלים ככל שיהיה, והתאכזבתי שלא מצאתי אחד לא בפנים ולא בחוץ. כשצילמתי את הבניין בשביל הכתבה צ`רלי התלהב מהמצלמה וביקש לראות, וכשהושטתי לו אותה מוטית קצת פתאום ראיתי אותו. מעל הכניסה היה תבליט, שצבעו מעליו כדי להעלים. מי שראה אותי ואת צ`רלי עומדים ברחוב ופוצחים פתאום בקריאות שמחה, בטח חשב שהשתגענו. "אתה רואה צ`רלי, לא כדאי להתווכח עם מישהי שהיתה מדריכה במוזיאון בית התפוצות", אמרתי לו בחיוך. "מוזיאון המה?"...
שמורת מפלי ויקטוריה
למחרת נסעתי לראות את מפלי ויקטוריה. הרי בשביל זה באתי, נכון? אבל הקול בתוך הראש שלי שאל בקול לגלגני "אולי באת בשביל משהו אחר?", וכבר לא הייתי כל כך בטוחה. מחוץ לכניסה לשמורה יש שוק חפצי אומנות. במונחים ישראליים הכל זול להפליא, אבל אם אתם אוהבים זול במיוחד עדיף לקנות בתוך העיר בשוק שליד פארק Mukuni. לא משנה לאיזה שוק תלכו, תמיד מומלץ להביא אתכם דברים שאתם לא צריכים יותר, כמו נעלי טרקים שהתבלו או הג`קט שנקרע בו חור, כי אם אתם לא צריכים את הדברים האלה תוכלו ת-מ-י-ד למצוא מי שיהיה מוכן להחליף סחורה תמורת סחורה, וזה הרי תמיד יוצא הכי זול כי התכוונתם לזרוק את זה בכל מקרה (ביי ביי נעלי אדידס שקניתי ב-97`, להתראות בים!). בשמורה אפשר ללכת בשלושה וחצי מסלולים: הראשון הוא המסלול לאורך המפלים. השני הוא חצי מסלול וחצי טרק במורד העמק עד לחלק התחתון של הזמבזי, שנקרא "נקודת הרתיחה". והשלישי הוא מסלול מרוחק במקצת, שמשקיף על הנהר והמפל ומעולה בשביל צילומים (פנורמיים ואחרים). החצי הוא מסלולון קטן שאפשר לעלות בו מעל המפלים אל הזמבזי לפני שהוא נשפך למטה. כעשיתי את המסלול הראשון צילמתי בלי הפסקה כמה שיכולתי, כי הרסס בלתי יאומן. אף על פי שהייתי מכוסה במעיל גשם נרטבתי לגמרי. המחזה והרעש פשוט מדהימים, והרעם שהולם באיברים הפנימיים כמו קול בס עמום, מרטיט את הנשמה.
מעל הזמבזי וממש מול המפלים נפרש לו גשר רעוע למראה והמחזה שנשקף ממנו מדהים. מצד אחד המפלים האדירים במלוא גודלם ובצד השני, מתחת לגשר, ישנו יער, ממש ג`ונגל עבות מדהים ביופיו. עשרות מטרים מתחתיך אתה משקיף מלמעלה על עצים עמוסי פירות ושיחים עמוסי פרחים, ועשרות ציפורים צבעוניות שמצפצפות ושרות ופרפרים בגודל כף יד בכל צבעי הקשת, ונדמה לך פתאום שמתחתיך אתה רואה את גן העדן. המחזה כל כך מדהים והקול של המפלים כל כך חזק, שישנם סיפורים על אנשים שחטפו שם איזו פסיכוזה והשתכנעו שהם רואים את גן עדן (באמת!) וקפצו מהגשר. כשעמדתי שם האמנתי לכל הסיפורים האלה. הייתי כל כך מבולבלת מכל מה שראיתי, שמעתי וחוויתי בימים האלה בזמביה, שפשוט למראה היופי הזה פרצתי שם בבכי על הגשר מעל הזמבזי. הדמעות שלי שזלגו מהפנים ונפלו עשרות מטרים למטה אל הנהר הפכו לחלק מהזמבזי. אני הייתי חלק מאפריקה ואפריקה היתה חלק ממני. גם אני הייתי חופשיה. הבנתי פתאום שאנחנו מי שאנחנו לטוב ולרע, ושאין משהו אחד שמתאים לכולם. בוז ל-one size! הרי אין שקר גדול מזה!
הבנתי שבית זה איפה שהלב נמצא, ושבישראל אני אולי כאן - אבל הלב שלי שם. עוד אני רוטטת בבכי ויד הונחה לי על הכתף. כמה רגעים היא נחה שם ואחר הסתלקה לה עם בעליה. לא הסתכלתי, כך שאין לי מושג אם מי שניחם אותי בגשר היה גבר או אישה, שחור או לבן, מכר או זר. לדידי זו היתה פשוט אפריקה שהושיטה לי יד וטפחה לי על הגב להרגיע את השיהוקים. כעבור יומיים עזבתי את זמביה וידעתי שזו לא הפעם האחרונה שלי שם. חזרתי לטנזניה ולדר א סאלאם. יותר מכל רציתי לחשוב על כל מה שעבר עלי, ולהחליט כמה החלטות. החלטתי לא לחזור לפרוייקט שהייתי אמורה להיות מעורבת בו באירינגה. רציתי מנוחה אף על פי שבדיוק חזרתי מחופשה, והכי בעולם רציתי הביתה. כעבור יומיים הייתי סוס מעופף משלי באדיבות אייר טנזניה, ישירות לזרועותיו של הדוד שלי בקייפטאון. אחרי שנים שלא הייתי בדרום אפריקה כל מה שרציתי היה לחזור אל רגעי הילדות המתוקים-מרירים שלי משם, כשעוד היה לי את כל הפינוק והעושר בעולם ולאחרים היה אפרטהייד. עכשיו חזרתי לשם שונה, וידעתי שגם דרום אפריקה השתנתה ללא היכר בשנים האלו. קצת פחדתי אבל חשבתי לעצמי על הנחש מהזמבזי. הנה נתתי את כל מה שהיה לי, ואולי עכשיו אני אקבל בחזרה, אולי עכשיו מי שמחכה לי שם מהעבר יתן לי יד וחיבוק חם למרות השנים, ואני אוכל להיות חופשיה.
