מה חיפשתי באוטילה?
הגעתי לאי אוטילה במטרה לעבוד באחד ממועדוני הצלילה תקופת זמן בלתי מוגבלת. כלומר עד שיימאס, או עד שתגיע השעה להמשיך הלאה. אבל בסתר ליבי ידעתי שהגעתי לאוטילה גם כדי לראות את האורח המאד קרוא, שמגיע מדי שנה בדיוק בחודשים אלו (ינואר עד אפריל) -; הדג הגדול ביותר בעולם, כריש הליוויתן.
העיר היחידה באי נקראת Utila Town (שלא במפתיע) - בסך הכול רחוב אחד ראשי המקביל לקו החוף, אשר ממנו מתפצלים רחובות קטנים במעלה האי. לאורך הרחוב הזה פרוסים כ-20 מועדוני צלילה (ומספר דומה של בארים) שפועלים ועובדים ללא הרף בהסמכת חניכים לכל דרגות הצלילה, ובצלילות מודרכות סביב האי הקטן. האי אוטילה הוא ממש מפעל צוללים משומן היטב, אולי אחד ממוקדי הצלילה הגדולים שבים הקריבי, חרף גודלו הקטן של האי וריחוקו מאזורי תיירות מסיביים כמו מקסיקו או איי הבהמס.
האי אוטילה הוא אחד משלושה איים מערב-קריביים השייכים להונדורס ומכונים יחדיו בשם המבטיח "איי הנסיכה". השניים האחרים הם האי גואנחה הנידח, שהמעבורות (וגם הטיסות הסדירות) אינן מגיעות אליו ועל כן הוא יוקרתי ומבודד מחבריו, והאי רואטן המאורך, שאניות השייט הענקיות עוצרות בו ועל כן הוא משופע בתיירים אמריקאיים מבוגרים ונהנתנים, וגם הוא יקר למחייה ולבילוי. אוטילה הוא אי לכל כיס ומסיבה זו הוא קורץ במיוחד לתרמילאים מעוטי תקציב, צעירים והרפתקנים.
הצלילות באוטילה נחלקות לשני סוגים: צלילות בצד הדרומי של האי וצלילות בצד הצפוני שלו. יש גם צד מזרחי ואפילו צד מערבי, יש גם אתרים שלא שייכים לאף צד ויש גם, כמובן, את כריש הליוויתן, שעוד ידובר בו בהמשך. אבל בכל זאת, האתרים נחלקים לשני סוגים. הצלילות בצד הדרומי הן הצלילות הנוחות יותר, רדודות בדרך כלל, קרובות למועדוני הצלילה, מוגנות מהגלים והרוחות. הטופוגרפיה שלהן מרשימה פחות, בדרך כלל (להוציא מערכת מעניינת למדי של נקיקים רדודים) וגם הראות לרוב בינונית. את רוב צלילות הקורסים השונים נוהגים המועדונים לערוך בצד זה, מהסיבות שצוינו לעיל. בצד הצפוני הצלילות הן לאורך קיר אנכי היורד בתלילות מעומק של 5-10 מ` לעומק 30-40 מ`. הראות לרוב טובה והמים צלולים, אבל הים עשוי להיות גבוה. את הצלילות המודרכות (ה-Fun dives) מבצעים על פי רוב בצד זה, אם תנאי הים מאפשרים. בצד זה גם גדול יותר הסיכוי לפגוש את כריש הלוויתן, שבו, כאמור, עוד ידובר בהמשך.
לתחילת הכתבה
השונית הקריבית של אוטילה
שונית האלמוגים של אוטילה עשירה וצבעונית, אבל שונה במעט ממה שאנחנו מכירים מהים האדום. כמו בכל שונית, חיים בה דיירים רבים, חלקם קבועי מקום, שמעשירים את השונית ומוסיפים לה עניין וצבע. כאלו הם האלמוגים הרכים, למשל, וכאלו הם גם הספוגים הרבים שמאכלסים כל שונית אלמוגים באשר היא. אבל בכל מה שנוגע לספוגים, מעולם לא ראיתי עושר ומגוון גדולים כל כך כמו בשונית הקריבית. הספוגים הם בעלי חיים פשוטים למדי: אין להם איברים ולא מערכות גוף ואפשר לתאר אותם בפשטות כצבר של תאים החיים בגוף אחד. שלא כמו האלמוגים, המצוידים בתאים צורבים להגנתם או בעלי חיים אחרים המשתמשים בשריון, קונכייה, מחילה או כל אמצעי הגנה אחר, לספוגים יש "רק" את החומרים הרעילים שהם מייצרים ואוגרים בתוך גופם. אלו מגנים עליהם מרוב הטורפים הפוטנציאליים בשונית ומסיבה זו "מרשים לעצמם" מינים רבים של ספוגים לעטות צבעים ססגוניים שמבליטים את נוכחותם אבל גם מצהירים על רעילותם לכל מאן דבעי. כאמור, הספוגים אינם בונים את השונית, אבל בשונית הקריבית אפשר לטעות ולחשוב שהם בעלי הבית.
קיים מגוון עצום של צורות וצבעים לספוגים, והבולט שבהם הוא, אולי, ספוג החבית (Barrel sponge), האופייני עד מאד לאזור זה. לספוג הזה יש צורה של חבית (נו, זה די ברור), אבל גם יש לו גודל של חבית. מספרים שבתוך הגדולים שבהם, יכול צוללן להסתתר על ציודו, מיכלו וסנפיריו. בהחלט מרשים לראות את ספוגי הענק הללו, שאין דומה להם במחוזות שונית האלמוגים שלנו.
מאפיין נוסף, דומיננטי אפילו יותר בנוף השונית סביב אוטילה, הוא ריבוי מגוחך של אלמוגי מניפה. אלמוגים אלו, הנקראים בשם "אלמוגי גורגוניה" נמנים על אותה קבוצה עם האלמוגים הרכים הצבעוניים המוכרים לנו היטב מהים האדום, אלא שהם פחות רכים ממה שהיינו יכולים לחשוב, בזכות ליבה של חלבון קשיח בשם גורגונין. ובאמת, הם חייבים שיהיה להם חלבון כזה, כדי שיקנה להם גמישות מספקת בכדי לנוע הלוך ושוב (בתנועת מניפה בלתי פוסקת) עם תנועת הגלים וקשיחות מספקת בכדי לא להישבר כשתנועת הגלים מתגברת. בשונה מאלמוגי המניפה שאנו רואים לרוב בדרום סיני (נכון, גם באילת נותרו מעטות), המניפות הקריביות שסביב אוטילה הן קטנות, מכסות חלק גדול מהשונית הרדודה, והן באמת ובתמים נעות כמניפה. אז כך נראית בערך השונית הקריבית שאני הכרתי: אלמוגי אבן בבסיס השונית, מעליהם נוכחות מסיבית של מניפות (וגם אלמוגים רכים או מעונפים פה ושם) וביניהן מגוון עשיר של ספוגים צבעוניים, כולל את ספוג החבית המרשים.
לתחילת הכתבה
אתר הצלילה בלק הילס
האתר בלק הילס (The black hills) הוא אחד מאתרי הצלילה הנחשבים שסביב לאוטילה. הוא נופל לקטגוריה שלישית, של אתרים שלא שייכים לאף צד, מאחר והוא מרוחק כ-3 מייל ימי מהאי עצמו, בינו לבין האי השכן רואטן. ה"גבעות" הללו, מתנשאות מהקרקעית העמוקה עד לעומק רדוד של כ-12 מ`, כך שניתן לסרוק את היקפן מעומק 30 מ` ועד פסגתן, ולסיים כמובן בחניית הבטיחות מתחת לסירה העוגנת. פני השטח של הגבעות מכוסים בעיקר ב... כמו שניחשתם, אלמוגי מניפה. וחוץ מאלמוג המניפה ניתן לראות סביב הגבעות להקות של ברקודות ודגים אחרים, צבי ים משוטטים שנהנים ללעוס את הספוגים הרבים, חרף רעילותם ולובסטרים רבים. באחת מהצלילות באתר כשעלינו לפני המים ראינו את הצוללים מהסירה ליד נרגשים ונסערים. בין קריאה לקריאה הצלחנו להבין שהם צללו באותו זמן שאנחנו צללנו, באותו אתר ממש, אלא שהם פגשו כריש ליוויתן מתחת למים ואילו אנחנו... לובסטרים.
הימים חלפו, הרפתקאות הצלילה באוטילה עשו את שלהן, ויצר הנדודים קרא לי להמשיך בדרכי. אלא ש... למרות כל הצלילות, למרות כל אותן יציאות לים, חיפושים וניסיונות, עדיין לא ראיתי את ענק הים. לפחות לא מתחת למים. בלב כבד, ביומי האחרון באי הצטרפתי לאחת מאותן הפלגות ייעודיות לתצפית בכריש. היתרון של הפלגה כזו הוא בכך שלא "מבזבזים זמן" על צלילות, ולא נוסעים לאתרי הצלילה, אלא מקדישים את ההפלגה כולה לחיפוש הכריש היכן שהסיכויים רבים ביותר. כמובן שכל זה מתבצע על פי תקנות של ארגון שימור כרישי הליוויתן של הונדורס (WSORC) ובשיתוף עם גורמי מחקר. אז יצאנו לדרך ביום קודר משהו, כשהסיכויים לגשם על פי התחזית הם כ-70 אחוז. כתריסר אנשים על גבי סירת מנוע, כתריסר זוגות עיניים נעוצות בים ומחפשות דבר אחד: את ה-fishbowl, התגודדות של דגיגים שניזונים מהתקבצות זואופלנקטון, היכן שנמצא גם הכריש הגדול, הניזון מהם בעצמו. לעתים גם שחפים, הניזונים מאותם דגיגים, מרמזים לנו על מיקום החגיגה.
כריש הליוויתן הוא הכריש הכי גדול בעולם. בעצם, הוא גם הדג הכי גדול במערכת השמש. ענק אמיתי, ואוכל, כמו הגדולים -; פלנקטון (אותם יצורים תת-מימיים מיקרוסקופיים). כן, כן, הדג הענקי פותח פה גדול ו"מרביץ" שלוקים גדולים של מים תוך שהוא נע קדימה לתוך גוש של פלנקטון. היכן שיש פלנקטון -; גם להקות דגיגים בסביבה. ומעליהן, כמובן -; השחפים. בוקר שלם הסתובבנו בים קודר ביום סגריר, עיניים יגעות תרות את האופק, מבטנו סורקים את הים. חזרנו לרציף מאוכזבים. "ובכל זאת," ניסיתי לעודד את חבריי "היה לנו קצת מזל. הרי אמרו ש-70 אחוז שירד גשם, ולא ירדה אפילו טיפה!" מיותר לציין שלא נפרדנו כידידים, בסופו של יום.
למחרת היום, בעזבי את האי, ידעתי שלא אזכה לצלול עם כריש ליוויתן בטיול הזה ואצטרך להמשיך לחלום עליו עד ההזדמנות הבאה. ובכל זאת, לא הייתה בי טיפת מרמור. חוויתי חוויות נהדרות, צלילות מרתקות, הכרתי חברים חדשים וידעתי שזה הזמן מבחינתי להמשיך הלאה, אל טיול נהדר וחוויות חדשות ביבשת דרום אמריקה.
לתחילת הכתבה
כתב וצילם: אמיר גור. אמיר כותב במגזינים של צלילה, ים וטבע, מחבר הספר "מתחת למים -; 44 אתרי צלילה בישראל", ומנהל סטודיו ג`ירפיקה להפקת מגזינים, דפוס וגרפיקה. לפרטים נוספים ועוד כתבות, מעל ומתחת למים.
