קניון קולקה והקונדורים
למרות שחלק מזמנו הוא נובר בנבלת אלפקה או כבש, שעה שהוא פורש כנפיו ודואה באויר הוא מלך. כשרק נוצות קצה כנף נעות לא נעות, הוא מתמרן באצילות על גבי זרם אויר עולה, זורק מבט לעבר חמישים מצלמות המתקתקות בו זמנית ופונה בפניית נסיקה הלאה, צווארו הלבן בולט על רקע כנפיו השחורות. כשהוא חולף מתחתיך, על פי התהום, מציג הקונדור כנפי כסף בוהקות. אי אפשר להיות אדיש למחזה הזה המביא למצוק הקינון בקניון קולקה עשרות תיירים בשעת בוקר. נקבת הקונדור חומה וקטנה יותר והזכרים מגיעים למימדיהם הענקיים ומקבלים את צבעם בשחור רק לאחר שמונה שנים.
שם גם התפצלנו. מאי שהחלה לגלות סימני מחלה שלא תעזוב אותה בשבוע הקרוב, חזרה לאריקיפה עם אורית יחד עם חברי התור שלקחנו. עדי ואני נפרדנו מהם בנקודת התצפית ויחד עם אפרת ועדי המקסימות יצאנו לשלושה ימים נפלאים בליבו של קניון קולקה. שם, תחת מצוקים בני מעל אלף מטר, גילינו גן עדן. בפרדיסו מצאנו בקתות קש לצד הנהר, מים היוצאים מן הסלע וממלאים בריכה מלאכותית בצילו של בולדר ענק שפעם התגלגל לכאן ברעש אדמה. על רקע המצוק הצהוב התנשאו עצי דקל ענקיים שנראו כננסים מול גובה ההרים. אואזיס, נקרא המקום. הגענו אליו בירידה עצלה במורד השביל המזגזג מהכפר Cabanaconda. מחר נטפס מכאן לכפרים ציוריים היושבים על מדרגה באמצעו של המצוק כדי לשוב ולגלוש אל הכפר San Juan. הנוף מזכיר בריחו וצבעיו, עצי התאנה שבו והאדמה המעלה אבק תחת רגלינו, משהו מהרי ירושלים שלנו. או אולי אלו געגועים המתגנבים לסיפור. בכפר Coshinikua נעלמה עדי שעה שאכלנו שם בשר אלפקה משובח. היא הופיעה כשהיא לבושה במיטב הלבוש המקומי. אפילו המקומיים שלפו מצלמה להנציח את המחזה. שני מקומיים שמחו לקבל את עזרתנו ובמאמץ משותף העתקנו סלע כבד ממרכזו של שדה טרסות קטן. היה זה מאמץ קטן לעומת מאמציו של סניור רוי מהכפר san juan לדוג לנו טרוט מנהר הקולקה. חזרנו עם חשכה ובידנו דג קטן שעלה על שולחן ארוחת הערב. מעל הכפר התנשא המצוק תלול מאי פעם. בקווים דקיקים ונעלמים השתרך שביל הטיפוס המחכה לנו מחר. על גבי חמורים התנהלו הבנות בעצלתיים שעה שהשמש החלה להעיר את קצה המצוק. לאחר כמה שעות כבר ישבנו באוטובוס מקומי בחזרה לאריקיפה. רגע! האוטובוס ממתין כשעתיים בכפר chivay, את ההמתנה הזו נצלו לשהיה במעינות החמים הנפלאים ששחררו כל שריר בגופנו. בשש וחצי כבר החלפנו חוויות עם מאי ואורית בביתה של יעל.
הישראלים היפים של פרו
לפני שננטוש את קניון קולקה שכל כך אהבנו, אנו חייבים חוב גדול ומרגש לליאור סדי, אדווה ארנון, אסף לידרי ומרק. למעשה לא פגשנו בהם אבל את חותמם הנעים הם השאירו בכפר הקטן קבנקונדה. לפני שירדנו ממנו אל הקניון, החלטנו לצאת לנקודה הצופה על הקניון ועל מסלול הטיול כמעט במלואו. בדרכנו חלפנו על פני שער בחומה דרכו קרצה אלינו המילה שלום. היה זה גן ילדים לילדי הכפר בני חמש ושש. חומת החצר הפנימית היתה מעוטרת כולה בציורי קיר עליזים שהשאירה החבורה. לצד טביעות כף ידם של ילדי הגן מצאנו גם את שמותיהם. תודה לכם שגרירים. כשאמרנו שאנחנו מישראל ברכו אותנו כל הילדים באושר. אם אתם קוראים את הכתבה הזו נשמח שתוסיפו משלכם ותספרו לנו את הסיפור כולו.
מחרתיים ראש השנה ואנו מרגישים ניצנים של תכונה סביב ארוחת החג. אל תמהרו לצאת מארקיפה. יש לעיר הנחמדה הזו מה להציע. זו היא גם עירה של חואניטה המפורסמת - הנערה שהוקרבה לאלים והמתינה קפואה לחשיפתה. מוזיאון חדש נפתח עבורה, שם גם מוקרן הסרט על גילויה. ראש השנה נחוג בביתה של יעל עם בני משפחת ועוד יותר משישים מוצ`ילרים. קבוצה קטנה של חברים טרחה זה יומיים והפיקה ארוחת חג ענקית. כדרכו של חג הוכפל מספר האורחים בשעה האחרונה אך גם השירונים הספיקו לכולם. תודה לך יעל על אירוח נפלא וההרגשה הביתית שהענקת לנו.
