בדרך לקמבודיה, ווייטנאם , סין

לילה בכפר דייגים קמבודי
שלושה ימים של ביחד במקדשי סים ראפ, יצרו ידידות נפלאה ביני לבין נהג הטוקטוק.
צעיר, מעט פוחז, את מרבית שכרו הוא מוציא על הטיפה המרה ועל זונות קמבודיות. במות עליו אביו , החליטה אמו לעקור מכפר הדייגים אל הכרך הגדול. היא ושלושת ילדיה חולקים חדר ברובע זניח של הכרך. תחילה הוא עסק בהברחת חזירים מתאילנד לקמבודיה על רפסודות בנתיבי נהרות, או ברכבים. כדי לדחוס לרכבים מה יותר חזירים, הוא היה מרדים את החזירים באמצעות זריקות, מעמיס אותם זה על גבו של זה ומפעיל מזגן. תקופה מסויימת הוא עסק גם בהברחת דלק. הקמבודים מוכרים דלק מוברח ומוזל בבקבוקים , בכל חנות על אם הדרך. במהלך הימים בהם שהינו יחד, סונג, נהג הטוקטוק , סיפר לי אודות הכפר השוכן על גדות הנהר שכל תושביו מתפרנסים על דייג וגידול אורז. בקשתי מסונג שיקח אותי אל הכפר. הכפר שוכן במרחק של 120 ק"מ מ"סים ראף" וכיוון שכך, החלטנו לנסוע לכפר בתחבורה ציבורית . עלינו לוואן מקומי. הוואן זז רק אחרי שהוא מתמלא בנוסעים. "מתמלא בנוסעים" זו הגדרה יחסית בקמבודיה. על ציר הדרך הנהג עצר לכל מי שביקש . המושבים עברו מתיחה. מושב המיועד לאדם אחד הפך להיות מושב לארבעה איש. לפני המתיחה הגדולה, הנהג הזמין אותי לשבת במושב הסמוך לו, וכך למזלי, איש לא ישב לי על הברכיים. הנהג הגדיל לעשות כשהוא עצר לפרק זמן של מחצית השעה על אם הדרך ואיש מהנוסעים לא רטן ולא שאל מדוע . לפתע הגיחו חמישה שרכבו על אופנועים ובלי להניד עפעף, הנהג פתח את הדלת האחורית של הוואן חיבר לוואן מעין רמפת ברזל והעמיס את 5 האופנועים על הרמפה. הרכב עבר הפעם מתיחה אורכית. ואם חשבתם שבזה הסתיים לו המטען , הרי שטעיתם. עוזר הנהג פרק במיומנות רבה את המושבים הנשענים על מושב הנהג וחליפתם הוא העמיס עוד שני אופנועים על נוסעיהם. לא להאמין, 25 נוסעים ושבעה אופנועים בוואן שאמור להסיע 12 נוסעים. כאמור, איש לא פצה פה ולא צפצף. למתבונן מהצד היה נדמה שעוד מעט הוואן מרים חרטום. נסיעה של שעה ומחצה נמשכה כ- 3 שעות.
 סונג ואני ירדנו על אם הדרך. כיוון שאין דרך מלך המובילה לכפר, התחלנו לצעוד בשדות האורז לעבר הכפר, מרחק של למעלה מ- 5 ק"מ. תחילה, חלפנו על פניו של בית הספר האזורי שבו למד סונג. משם חתכנו דרך כרי אחו שבהם רעו "בראהמות". השמש קפחה בעוז ואני הרמתי את עיניי לשמיים כדי לחפש עננים שיסעו לכיוון גלגל השמש ויצלו עלינו. כעבור שעה פגשנו במרכב שנושא עליו מנוע המסובב את הגלגלים הקדמיים ושתי זרועות ארוכות יוצאות מהמנוע , הנהג אוחז בקצותיהן ומכוון את המרכב. הנהג שהכיר את סונג עצר מחצית הקילומטר מהכפר והסיע אותנו . רחוב ארוך לכפר והוא נשען על גדת הנהר. בתיו בתי עץ שנבנו על ידי יושביהם. עצרנו ליד הצריף הראשון , כיוון שהייתי התייר הראשון ואולי גם האחרון שמבקר בכפר, הפכתי מיד לאטרקציה. ילדים כמבוגרים באו לראות את הפלא. הבתים עומדים על קורות בחלוקה של שליש ריצפה מוגבהת שמתחתיה נוצר חלל מוצל המיועד לבעלי חיים ולתליית ערסלים. השליש העליון הוא חלל הבית והשלישי הוא הגג. גרם מדרגות עולה מהרחוב אל פתח הבית. ריצפת הבית בנויה מלוחות עץ רחבים וארוכים. בין לוח עץ אחד למשנהו מותירים חריץ. המקל על טאטוא הרצפה, אפשר גם לירוק דרכו והקמבודים יורקים הרבה. ואפשר גם לדבר ולהציץ דרכו על המתערסלים מתחת לרצפה. הדודה של סונג הכינה לכבודנו ארוחה צנועה שכללה אורז, צרצרים מטוגנים, חביתות ודייסת דגים. לא נגעתי בצרצרים וגם לא בדייסת הדגים. בתום הארוחה, יצאתי לטייל לאורכו של הכפר, חלפתי על גבו של גשר עץ עתיק ומתפורר המחבר את האגף הצפוני אל האגף הדרומי של הכפר וחולף על פני מעגנת סירות ואגם קטן. נשים , ילדים וקשישים ישבו על גרם המדרגות של הבתים או בפתחיהם ונהנו ממשב הרוח הקליל. כולם הסתדרו בכאילו תמונה משפחתית ואני לא הפסקתי לצלם את המראות. בלילה רכבנו סונג ואני על אופנוע כדי לראות את מלכודות הצרצרים. קילומטרים של מנורות נאון המחוברות זו לזו בכבל חשמלי. מתחת לכל מנורה תלויה יריעת פלסטיק הצונחת אנכית לתוך גיגית פלסטיק. הצרצרים נמשכים אל האור, פוגשים ביריעה האנכית, מחליקים עליה ונופלים אל תוך הגיגית. גנרטור מספק חשמל לכל הנורות. לינת הלילה הייתה על ריצפת העץ. המונח מזרן, אינו קיים בלקסיקון הקמבודי. את הלילה ליווה ירח והרבה נביחות כלבים שנבחו לרוח. בבקר התעוררתי עם ראשוני המתעוררים ובאור הבקר הרך יצאתי לעוד מסע צייד. כל בית חופר לו בור אל שכבת מי התהום ומעלה ממנה מים באמצעות משאבה. המים מסוננים ומשמשים לבישול, שתייה ורחצה. הדייגים מובטלים בעונה זו של השנה ועסוקים בהכנת מלכודות לצרצרים. הם מחכים לעונת הגאות בנהר ואז הם יוצאים לדייג.