הקדמה
אנחנו שלושה חברים מהצבא בסביבות גיל 25, שבוע לפני החגים הבנו שיש לנו חופש משותף ואפשר לנצל אותו לטיסה קצרה מאוד – 4 ימים, מראשון בלילה ועד שישי בבוקר.
היינו נחושים להפיק מהטיול הזה את המירב וכך היה. ההכנות כללו בחירת היעד באתר skyscanner לפי מחיר הטיסה הישירה הזול ביותר שנראתה על המפה (סלוניקי – 380$), השכרת רכב שיחכה לנו בשדה ומפגש כללי מול מחשב ונרגילה שבו סקרנו מעט מהמקומות האפשריים לטיול ביוון. על הפרק היו:
- שמורת האולימפוס – טרק של יומיים לפסגה
- שמורת זאגוריה – טרק בן ארבעה ימים בצפון מערב יוון
- טיול עם הרכב בין כפרים ונקודות עניין כמו מטאורה (מנזרים על צוקי סלע).
בחרנו לנסות לשלב בין אופציות 2 ל-3 בכך שנקצר את הטרק ל3 ימים (מבלי לקצר את המסלול) וביום הרביעי נטייל עם הרכב בין אתרים יפים.
לפני שנתחיל בסיפור המסע נכון שנרחיב מעט על השותפים בו.
יוני - ג'ינג'י משוהם, על פניו יפיוף סטייליסט ואנין טעם, קצת פתי ובעיקר צעיר. בפועל איש נעים מאוד לשיחה, מעניין, סקרן, בעל הרבה מוטיבציה ורצון לדעת, להבין ולראות עולם. יוני הביא איתו מצלמה שהיא נכס לא מבוטל לטיול שבו המינימליזם מתנוסס על דגלו.
מוזיקנט - גבר בכל מהותו. בחור מעניין, קשוח ורגיש עם המון רבדים. יודע הרבה ונהנה לשתף. כמעט שאין דבר בעולם שלא יזכיר לו סיפור ואין ישראלי שאיתו לא יהיה לו פיצוח איכותי. בקיצור גם הוא שותף מעולה לטיול.
ואני. אני אני. מי שמכיר לא צריך שארחיב ומי שלא, יבין תוך כדי. בכל זאת אשתף שיצאתי לטיול שלא להרגלי עם אפס תכניות, אפס מידע ואני זורם ושמח לגלות מה יש לו להציע בשבילי. פתוח ללמוד, לראות ולחוות.
את המדריך אני מחלק ל-2 חלקים. חלק ראשון – תיאור תמציתי של מה שעשינו, שמות באנגלית של כל הנקודות, מפות, נקודות עניין ומידע שימושי. חלק שני – יותר סיפורי ובעיקר בשבילי, בשביל חברי למסע ולמי שרוצה לקבל קצת תחושה מהטיול עוד לפני שיגיע אליו בעצמו.
חלק א' – הטיול בקצרה + פרקטיקה
יום ראשון בקצרה
נחיתה ב04:00 בסלוניקי. מחכה לנו נציג מחברת אנטרפרייס ולוקח אותנו להשכרת הרכב. מקבלים סוזוקי סוויפט ומתחילים לנסוע. נסיעה של שלוש שעות ועצירה אחת בIoanina לקניות בסופר המקומי והתרעננות קלה. את ארוחת הבוקר פרסנו ליד אנדרטה לזכר מישהי שעשתה משהו - Monument Of Zagori Women. תצפית יפה, קפה והמשכנו. המסלול של היום הראשון מתחיל מהחניה במרכז העיר Monodendri. פניה ימינה תוביל אל תחילת השביל ואילו שמאלה לנקודת תצפית. השביל מסומן בסימון אדום לבן ובשילוט 03 במעוין אדום על מספר עמודים לאורכו. ירדנו לקניון שנחשב לגדול באירופה והמשכנו לאורכו כארבע שעות עד לפיצול שבילים ומספר מעיינות בשם Papingo Springs. מקום ששווה עצירה, המים קפואים, הקפצנו אבנים, מילאנו מים והמשכנו לעלייה הגדולה לכפר Micro Papingo. העלייה ארכה לנו שעה וחצי (ולא שלוש וחצי כפי ששמענו במקורות אחרים). במיקרו פפינגו התארחנו בבקתה מדהימה. מים חמים, גינה ירוקה ותצפית לשקיעה עם מארחת בעלת לב רחב והמון שמחה - Athena place זה שם המקום הלא רשמי. הכוונה בגדול - קצת אחרי שנכנסים לישוב פונים ימינה והולכים בעקבות שלט אדום שיכווין לעלייה שמאלה. כרטיס ביקור מצורף. את ארוחת הערב אכלנו במסעדה רומנטית בשם 1700, ערמת צלעות כבש, סטייק, מרקים ואוזו גמרו אותנו וגררנו את עצמינו בכוחות אחרונים למיטה. סה"כ הליכה ביום זה - 14 ק"מ.
- טיפ מרכזי ליום זה – לא לפספס את המעיינות ולהמשיך כשמגיעים אליהם במורד הנחל לגבים עמוקים ומפלים קטנים (ולא להישאר בנביעה הראשונה למרות שהיא גם יפה).
- אם עייפים ניתן לישון גם בפפינגו (ולא מיקרו פפינגו), פחות עליה ביום זה אך יותר ביום הבא.
יום שני בקצרה
בשעה שש וחצי כבר אכלנו את ארוחת הבוקר ואחריה נערכנו לקראת העלייה לAstraka. העלייה יוצאת ממש ליד המסעדה מאתמול, שם גם פגשנו זקן יווני שהכווין אותנו ביוונית למסלול. ענינו בעברית והמשכנו למעלה. העלייה ארכה שעתיים וחצי כשלאורכה מספר מקומות עצירה וברזי מילוי מים. בסופה מגיעים לבקתה באוכף שמשני צדדיו נוף מטורף. תוך חצי שעה הבקתה התכסתה עננים וערכנו לעצמינו ולעוד כמה ישראלים פריסת צהריים. (לא לבנות על הבקתה כיוון שהיא לא מגישה אוכל עד השעה שתיים בצהריים). מומלץ אגב להזמין מקומות מראש, לשמחתנו יוני הזמין. השארנו את רוב הציוד שלנו בבקתה ויצאנו לכיוון אגם הדרקון - Dracolimni. כשהגענו לאגם העננים התפזרו והוא התגלה אלינו יחד עם עוד כעשרים איש שיצאו אליו כשאכלנו צהריים בבקתה. החלטנו לעלות אל שלוחה שניצבת מעליו ומשקיפה על העמק שמעבר. הדבר הוכרז כהחלטת הטיול, הנוף מדהים, תפסנו שינה וכשהתעוררנו מצאנו שהאנשים התפזרו והאגם כולו שלנו. עוד כשעתיים ליד האגם שכללו קריאה, קפה, נרגילה, יוגה ומעט שינה וירדנו למטה. כשעה וחצי לכל כיוון מהבקתה לאגם וחזרה. בבקתה צפינו בשקיעה מרשימה, אכלנו מרק, פסטה בולונז ושתינו וויסקי יחד עם עוד שישה ישראלים ששהו איתנו במקום. כיבוי אורות בבקתה בשעה עשר בדיוק, כולם ישנים באותו החדר בעליית הגג וארוחת הבוקר מוגשת החל מ7 בבוקר למחרת. הליכה ביום זה - 7 ק"מ לאסטרקה ועוד 2.5 לאגם לכל כיוון. סה"כ 12 ק"מ.
יום שלישי בקצרה
על ארוחת הבוקר אפשר עקרונית לוותר או להכין לבד, היא כוללת 3 פרוסות לחם, דבש, חמאה, ריבה וקפה. ביצים מכינים רק משעה תשע. אכלנו בכל זאת ויצאנו לדרך. הדרך לא מאכזבת, הנוף משתנה מעצים שהיו יום קודם לשיחים נמוכים ומזכירים נוף אלפיני גבוה. אחרי שחולפים את הר האסטרקה מגיעים לואדי ענק אשר הולכים לאורכו והפעם בעיקר בגובה, אזור שני שליש הגובה בדרך צרה ויפה. בשלב מסוים הגענו לפיצול דרך - שמאלה חץ צהוב לכיוון העירה Tzepelovo או חץ אדום ימינה לכיוון Kapesovo. בחרנו ימינה. הבחירה הביאה אותנו לבריכה בצורת עיגול אשר ממנה יוצאות 4 דרכים שונות. בחרנו באחת מהן שהובילה בדרך ג'יפים לכיוון העיר Vradeto שם אכלנו ארוחת צהריים באיזו טברנה יוונית. המשך הדרך משם זרם דרך מדרגות (The Vradeto Steps) שיורדות לעיר Kapesovo. מהעיר יש שביל אדום חזרה למונודנדרי. במונודנדרי נמתחנו היטב ונסענו כחמש דקות לעיירה Vitsa שם ישנו במלון ואכלנו במסעדת פטריות מעולה ברחוב הראשי של העיר. סה"כ הליכה ביום זה 20 ק"מ
יום רביעי בקצרה
קמנו באיזי, בשמונה, התקלחנו שוב כולם ואכלנו ארוחת בוקר מפנקת. התכנון להיום היה בגדול לנסוע לסלוניקי ולעבור בדרך במטאורה, שישה מנזרים שנבנו על צוקי סלע ענקיים. לאחר כמה דקות של דפדוף בטריפ אדוויזר החלטנו להוסיף עוד עצירות בדרך בשמורה Tzoumerka. שמורה זו ידועה בהרים גבוהים ונחלים זורמים. בחרנו לנסוע למנזר בצלע הר שנקרא Kipinas Monastery. הדרך למנזר ארכה שעתיים וחצי, טיפסנו עם הרכב על הר ענק, ירדנו לנחל זורם בו עצרנו לשעה והמשכנו לרכס נוסף עד שהגענו למנזר. הדרך עצמה מדהימה ושווה בפני עצמה כאטרקציה ייחודית. כשהגענו למנזר הופתענו לגלות בתוכו משפחה ישראלית שפתחה עבורינו את השער ונתנה לנו את המפתח למקום. מסתבר שהמפתח עבר אלוהם ממישהו שפגשו במקרה וכי עלינו להחזירו לטברנה עם דלת כחולה שנמצאת 1.4 ק"מ בדיוק במורד הכביש ומשמאלו. לקחנו באושר את המפתח והתחלנו לחקור את המקום. במנזר מספר חדרים, בכולם מיטות מוצעות, תאורה ורק השירותים נעולים. חדר התפילה מרשים במיוחד אבל ההפתעה האמיתית היא המערה ששוכנת בתוכו. מערה באורך 120 מטר שיורדת אל תוך ההר. ירדנו בה עד שנהיה חשוך מידי וקצת מטריד וחזרנו חזרה. המשך הדרך למטאורה גם לא אכזבה, הרים דרמטיים ונוף מרהיב שמשתנה כל הזמן, עוד שעתיים וחצי של נסיעה חלפו והגענו אל היעד. המנזרים היו סגורים (פתוחים עד ארבע) ובצער לא גדול מידי המשכנו לסלוניקי, עוד שעתיים וחצי נסיעה... זכינו לעוד שקיעה אחרונה משוגעת שנראתה קורנת מאחורי ההר כמו זרקור ענק בצבע אדום. ערב אחרון ביוון וחוזרים הביתה. סה"כ ביום זה 12 שעות בדרכים, 8 שעות נטו על ההגה ומספר לא מאוד גדול של קילומטרים.
התחלה – Monodendri
S1 – עצירה בנחל
W1 – מילוי מים
W2 – מעיינות
S3 – פיצול לפפינגו/מיקרו
H1 – Athena Place
S4 – עצירה למילוי מים
H2 – Astraka House
W3 – אגם הדרקון
S5 – תצפית מעל האגם
W4 – פיצול שבילים בבריכה
H3 – מלון ב-Vitsa
ציוד לטרק עם בקתות – מה צריך/לא חובה*/ממש לא חובה**
ציוד:
תיק - בין 30-45 ליטר (אופק אומר שלא צריך יותר מ32!)
שלוקר 3 ליטר
מקלות
*שק'ש (בהסתמך לחלוטין על בקתות אין צורך להביא, אפשר ליינר / ציפה)
לדרמן / סכין
מטען לפלאפון
*מטען לרכב
*פנס ראש
כיסוי גשם לתיק (במידה ואין מובנה)
*מגבת
*קרם הגנה (בהתאם לכמות פיגמנטים)
ערכת כלי רחצה - מברשת ומשחת שיניים, דאודורנט, *שמפו, שפתון יובש, נייר טואלט
*ערכת עזרה ראשונה - ליקופלסט, *תחבושת אלסטית, *פולידין, *פד אלכוהול
סים בינלאומי (w8, global sim)
*מצלמה איכותית
*חבל מילוט
ביגוד
מכנס טיולים אחד!
גטקס / מכנס נוח ללילה
תחתונים וגרביים לכל יום (אם יותר משלושה ימים אז מכבסים, זוג גרביים אחד חם)
חולצה ללכת איתה
*חולצה טרמית
מעיל אחד טוב (לא מעיל סקי..)
חם צוואר / צעיף
כובע / צעיף
*כפפות (מעל גובה 3000 מ')
*סנדלים
*משקפי שמש
*מעיל גשם (תלוי קארמה מז'א)
אוכל
אגוזים ותמרים - 1 ק'ג לאדם ל6 ימים (משם לגזור משמעויות)
קבנוס / בשר יבש - 1 לאדם ל6 ימים
ממרח אחד - טחינה / דבש / חמאת בוטנים (בעדיפות בבקבוק לחיץ בגלל הגב של יוני)
אקסטרה**
שוקולד קטן ומחולק להרבה סטייל שוקובונז
פלאסק אישי מלא
במקום פק'ל קפה - תרמוס ליטר עם שקית קפה שחור ותיונים
נרגילה / אמצעי עישון מגניב וקל (עד תיק שורש)
ספר / קינדל
קלפים
מזוודה (במידה ושוכרים רכב אפשר להשאיר באוטו)
כרית לטיסות, בעדיפות עם כובע
אזניות
יום ראשון בהרחבה
אני אתחיל מהסוף, או כמעט הסוף. אני יושב וכותב את הבלוג הזה מבקתת עץ אחרי שעשיתי מקלחת חמה וצפיתי בשקיעה משגעת מכפר נידח בראש צוק ביוון. מי שמכיר אותי יודע שאני מאושר עכשיו, מי שלא יכול להעריך.
לא להאמין שהתחלנו את היום הזה לפני עשרים וארבע שעות כמעט, כשאספתי את מוזיקנט בדרך לבית של יוני ומשם לנתב"ג. אחרי התלבטות קצרה האם לקחת מזוודה משותפת שכבר שילמנו עליה ושיח על מינימליזם בטיול מצאנו את עצמינו דוחפים את המוצ'ילה של מוזיקנט לתוך המזוודה ויצאנו לדרך.
בנתב"ג יצאתי לראשונה מהעמדות השמאליות קיצוניות, מסתבר שלשם שולחים את כל ה'אנטי ביזנס' ומי שרצה לטוס הכי בזול שאפשר. התורים שם באלכסון ואין בידוק דרכונים (ארזת לבד). את זה כמובן גילינו רק אחרי שסיימנו לעמוד בתור המלוכסן. נאלצנו לחזור חזרה לבצע ביקורת ביטחון במדור A ולשוב לקדמת תור הקמצנים באמירה גאונית של מוזיקנט 'אנחנו רק לשלוח מזוודה'. בדיוטי פרי הפגיש אותנו מוזיקנט עם וויסקי 'פייר בול', וויסקי עם תוספת קינמון שהופך אותו לסביר לגמרי לשתייה. קניתי שקית שוקובונס לשחד את היוונים ואפילו ספר של שמעון פרס שקרץ לי ממדף בסטימצקי – 'אין מקום לחלומות קטנים'.
המזוודה-מוצ'ילה שלנו יצאה כמעט ראשונה מהמסוע, בחור מחברת השכרת מכוניות חיכה לנו ביציאה מהשדה, קיבלנו רכב סוזוקי סוויפט חדשה ויצאנו לדרך. אפילו האינטרנט של יוני פעל ויחד עם מוזיקנט הם לקחו משמרת הנהיגה הראשונה בעוד אני ישן מאחורה ומחכה למשמרת השנייה. אולי זה מזל, אולי קארמה ואולי כוכב נופל ענק שראינו בדרך אבל מאותו הרגע שנחתנו ביוון כל הדברים הסתדרו לנו פשוט בצורה מחשידה.
הדרך למונדיטורי מאוד מזכירה את הדרך לחיפה, בתי זיקוק מימין, רכס מרשים משמאל וכשפתחתי את העיניים במשמרת של מוזיקנט חשבתי שעובדים עלי ושלא עזבנו את הארץ. מנהרות אינסופיות אשר נגמרו רק כשהגענו לאגם ענק ויפה ליד העיירה Ioanina. בעיירה עצרנו לקנות מים, לחם ושאר אוכלים בסופר מקומי. אני מאוד אוהב סופרים מקומיים, תמיד לומד קצת על המדינה דרך הסיבוב הקצר במקום. בסופר הזה למדתי שהיוונים עצלנים, השעה הייתה כבר שמונה ולחם טרי עוד לא הגיע למקום, רק אישה אחת ידעה אנגלית וגם היא הייתה כבר בהפסקה. יצאנו עם גבינה איכותית, קבנוס עבה במיוחד ושלל ממרחים למרוח על הבגטים מהמאפייה. העצירה הראשונה באמת הייתה ליד אנדרטה גדולה לזכר מישהי שעשתה משהו. אישה גבוהה עומדת ומחזיקה ארגז על הגב וסנדוויץ' ביד (או מגהץ). עשינו קפה וסנדוויצ' בתצפית היפה ואירגנו את התיקים. שוב לפי תפיסת המינימליזם. מוזיקנט ואני ויתרנו על בגד ים, יוני ויתר בטעות על ספר, איך יצאנו בכל זאת עם שקי שינה, ממרח פסטו, וויסקי, פק"ל קפה, סירים, מצלמה ונרגילה אלוהים יודע.
הטרק מתחיל מעיירה קטנה בעלת שם שלא הצלחתי להגות נכון – Monodendri לאורך כל הטיול. שם פגשנו את מיכל ומשפחתה שחיפשו כמונו את נקודת ההתחלה של הטרק או מפה שתכווין אליה. בגלל שמוזיקנט, יוני ואני כולנו עם חברות, החלטנו שיוני הוא זה שיתחיל עם מיכל. יוני לא הסכים, לא מצאנו מפה ונאלצנו להקשיב לעצת המקומיים שהכווינו אותנו לשביל הלא נכון. למזלנו פגשנו אחרי כמאה מטרים בלבד את גיא ואילי. גיא ואילי גרים בקומונה. לפחות ככה מוזיקנט טוען. היא מורה בחיפה והוא בעל עסק או שניים. הופתענו לגלות שהם בני 31 והם הופתעו לגלות שהם יותר מאורגנים מאיתנו (מבחינת מפה ומיקום). יחד חברנו לשביל הראשי (יוצא ימינה מיד אחרי החנייה) שמוביל לתחילת הטרק ובמורד הנחל.
הנופים הזכירו קצת את הגליל, הגולן ולפעמים את הירדן, ישראלים רבים בעצירות שונות תרמו לתחושה הכללית שלא יצאנו מהמדינה. עצים בגובה בינוני מלאים טחב ושביל מסולע שנבנה בצורה נוחה במיוחד להליכה מאפיינים את חלקה הראשון של הדרך. את השביל מלווים סימוני לבן אדום לבן או יותר נכון שליחתה לבנה ועליה שליחתה אדומה ועמודים עם מעוין ובתוכו הספרות 03.
העצירה הראשונה לנרגילה הייתה כשהגענו לנחל. כמה שעות לפני שיצאנו לשדה חיפשתי חנות טבק למלא את מלאי פק"ל הנרגילה המיוחדת שלי. מצאתי חנות בשם טבק עוז, הבעלים הבטיח איכות אך הטבק היה מזעזע. מתוק מאוד ונשרף מהר מידי. גילינו גם שאין עוד הרבה נייר כסף ומצבינו בכי רע. יוני סיפר לנו סיפור מוזר על דרקון שאוהב קפה ולא נלחם באבירים. המשכנו בדרך מאוכזבים מהנרגילה ותוהים מה יהיה עם יוני. הדרך זרמה עם משחקי דרכים, סיפורים ולפעמים שתיקה של ריכוז בהליכה והתפעלות מהנוף.
הנוף אגב מגוון ומרשים. אחד הקניונים העמוקים באירופה יוצרים צוקים ענקיים ודרמטיים שגורמים לך להרגיש כמו נמלה בצינור ביוב. הדרך עוברת ברובה בין עצים שמצלים עליה באופן מושלם ומאפשרים טמפרטורות נעימות גם ביום חם. העצירה הבאה הייתה לאוכל. עצרנו לפתוח את הקבנוס, הגבינה והפסטו. אמנם אבא אומר שהתבלין הכי טוב הוא הרעב אבל כל אחד מהדברים שאכלנו היה טעים בצורה יוצאת דופן. המשכנו לכיוון מעיינות שהיו באזור. היינו סקפטיים לגביהם בהתחלה ושמחנו לגלות שטעינו, מספר מעיינות יוצרים שלולית צלולה וקרירה (מאוד) שנמשכת והופכת לנחל זורם עם מפלים ומיני גבים. נכנסנו למים ממש לרגע, יוני גילה לנו שג'ינג'ים במים קרים נעשים לבנים (ולא רק מסריחים בגשם). הקפצנו אבנים על המים והמשכנו לעבר עלייה שהייתה אמורה לקחת 3.5 שעות לכיוון מיקרו פפינגו. לאחר כשעה הליכה פגשנו זוג ישראלים מבוגר שהיה בדיוק בסיום היום החמישי של הטרק (שאנחנו מקווים לסיים בשלושה) זכינו בהמון צידה לדרך מהם והמשכנו הלאה. את העליה סיימנו תוך שעה וחצי בסך הכל והתפנינו למשימת מציאת מקום לינה. שוב האיר לנו המזל פנים וזוג מקומיים עם רנג'ר הפנו אותנו למקום המדהים ממנו אני כותב כעת. הכל כאן מתאים לי. הרבה עץ, הרבה ירוק בעיניים, גינה מטופחת ונוף אדיר. לא ידענו למה לצפות כששאלנו את המאמא בכניסה אם יש לה מקום בשבילנו. היה מקום. היה גם וויפיי, מקלחת חמה וארוחת בוקר כלולה ב-50€ לשלושתנו. אולי זה הרבה. אולי אפשר בפחות אבל היינו כל כך מאושרים על המקום שאמרנו לה תודה בחיוך ענק ונכנסנו לדירה. שעת זהב בחוץ עם הנרגילה, הפעם עם טבק ישן ואיכותי ונייר כסף חדש, שקיעה מעלפת שנעלמת בהר ונראית מבעד לענפי עץ ברוש גרמה לי להרגיש חי מאוד. אני נהנה מכל רגע ותוהה קצת למה אי אפשר תמיד לטייל.
בכל פעם כשתהיה לנו שאלה יהיו שם אנשים שידעו עבורינו את התשובה. זה כלל שלמדנו לסמוך עליו כבר ביום הראשון. כשיצאנו מההוסטל בערב לחפש מסעדה פגשנו את נופר ואמיר. עוד שני ישראלים שהפנו אותנו בדיוק לאן שהיינו צריכים. מסעדה בשם 1700 בה טרפנו הר של צלעות כבש, סטייק ברוטב, מרקים, פאי וקינחנו באוזו. שמחים, כבדים ועייפים נתמכנו אחד בשני בדרך העולה חזרה לדירה ולישון.
יום שני בהרחבה
לא קל היה לצאת מהמיטה בבוקר, צלעות הכבש מארוחת אמש עדיין הורגשו בקיבה ואף אחד לא יכל לחשוב על ארוחת בוקר עכשיו. זה לא הפריע לנו לאכול מכל הבא ליד במסעדה של הבקתה. הארוחה הייתה גם היא מעולה ושמחנו לשלם את המחיר על התמורה המדהימה שקיבלנו בשהותנו כאן. רגע לפני שעזבנו בעל הבית ביקש לראות את הנרגילה קרן שלי. כמה תמונות אתה עשו לו את היום והוא פרץ בצחוק גדול. תודה שקד, הנרגילה שלך מרככת את כל הלבבות הקשוחים. יצאנו לדרך ופגשנו שוב בנופר ואמיר שזכו אצלנו להוכרת תודה על ההכוונה אמש למסעדת היוקרה. יחד הם זוג חמוד שליווה אותנו לאורך היום כולו ואם נאמר את האמת גם קצת דחק בנו להגביר את הקצב.
הדרך בגדול כולה בעלייה. סדר גודל של שעתיים וחצי מיציאה עד הגעה. לאורכה מפוזרות נקודות תצפית ומים לרוב, השביל נוח והתוואי מרשים. עברנו מהליכה תחת עצים לאזור אלפיני עם שיחים נמוכים כשבכל סיבוב ופינה מתגלה לנו עוד שכבה של נוף, רכסי הרים ופסגות מטורפות. מעל כולם ניצבת פסגת האסטרקה אשר למרגלותיה שוכנת הבקתה אליה אנו מכוונים. לאחר שעתיים של הליכה יצאה לראשונה השמש מעל ההר (רק בעשר בבוקר!) באותו הרגע ממש נחשפה אל מולנו הבקתה. רגע משומם. המוטיבציה להגיע, לאכול ולתפוס מקום יפה לישון הייתה גדולה. התאכזבנו מעט כשגילינו שאוכל ולינה יוגשו רק משעה שתיים וערכנו לעצמינו ארוחת פועלים שלא מביישת מסעדה. נרגילה, וויסקי ושוקו חם בחסות הבקתה עשו את העבודה. הבקתה עצמה ממוקמת במקום משגע. אוכף בין שני עמקים שמשקיף לשני הצדדים. מהחלק הצפון מזרחי ראינו עננים נמוכים שהולכים ומטפסים. לא עברו עשרים דקות וכבר הכל נהיה ערפל. אנשים התאספו בבקתה ודי מהר המשיכו לכיוון אגם דרקון שנמצא כשעה ורבע הליכה. למרות שהגענו ראשונים יצאנו מהבקתה אחרונים. כשהגענו לאגם העננים התפזרו ונשקף מולנו אגם הדרקון ולידו כעשרים אנשים, ממש חוף ים. בהחלטה של רגע בחרנו להמשיך לטפס לתצפית גבוהה מעל האגם ולרדת ממנה רק כשכולם יתפנו וכך היה. התצפית הייתה שווה. נוף לצד השני של ההרים אשר גם אותו כיסתה שכבה יפה של עננים כאשר רק הר אחד נישא מעל ומסביר איך היוונים האמינו באלים. צילמנו הרבה תמונות ונשכבנו על הסלע כשהשמש מחממת אותנו והרוח מקררת במשבים נעימים. הנחירות של יוני הן שהעירו אותו והוא העיר אותנו. לשמחתנו ראינו שהאגם אכן התפנה ושוב הכל הולך לנו הכי טוב שרק יכול להיות. יוני שוב הדגים לנו איזה ג'ינג'י לבן הוא במים הקרים, מוזיקנט חקר סלמנדרות והשניים הוסיפו עוד קצת שעות שינה הפעם ליד האגם. אני התפניתי לקרוא קצת בספר. שמעון פרס סחף אותי בפרק הזה יחד איתו אל ימי הקמת המדינה, חזון ודמיון שיוצר מציאות בלתי מתאפשרת. התרגשתי להקים יחד איתו במשימה חסרת תקדים את התעשייה האווירית והתפעלתי מהרוח הציונית שהייתה באותה תקופה. הדבר הזה חסר לי היום. אני לא מרגיש שישראל חושבת בענק, מחפשת להוביל ולהתקדם לממדים חדשים. לא קיימת אג'נדה ציונית חזקה שאפשר להתחבר אליה וחבל. זה כח בעל עוצמה. בכל מקרה חזרה לטיול...
חזרנו חזרה לבקתה בדרך ממנה הגענו, ויתרנו על בניית כתובת מאבנים בואדי והרווחנו עוד שעה של התפננות עם מרק וקריאה לפני השקיעה. השקיעה שוב הייתה משוגעת. הפעם צפינו בה בחוץ קפואים, מחובקים ועטופים בשק"ש ירוק שפתחתי, מה לעשות שהנרגילה הייתה חשובה יותר ממעיל או חולצה טרמית. את הערב בילינו במעגל ישראלי מכובד שכלל 3 זוגות, אנחנו ושקד (או גל), ילדה בת 18 שנמאס לה מהשבוע השלישי של טיול עם המשפחה. בשעה עשר בדיוק כיבו לנו את האורות ונפלנו כולנו לשינה, חלומות ומגוון נחירות. לא להאמין שרק אתמול בבוקר נחתנו ביוון ועכשיו כבר ישנים בבקתה על ההר.
טיפים ודברים שלמדתי - אם יש אגם – שווה לטפס לתצפית מעליו
המשל על העצים: יד המקרה הפגישה אותם יחד. הוא שחום, עבה ומחוספס. היא לבנה, חלקה ועדינה. צומחים מקבילים במרחק מטר ביניהם. צומחים ישר מעלה ומתפרסים בכיוונים נגדיים. האחד לא מפריע לשנייה. והיא לא פולשת למרחב. נפרדים זה מזה אך יוצרים יחדיו עץ אחד. שלמות, ספק חיבור ספק נפרד. ענף ניגש ומסתובב לאחוריו. עשרות ענפים קרחים ואפילו לא מפגש אחד. רק במקום אחד נוצר מגע. כשענף אחד שלה נשבר ונתמך, באחד מענפיו. כך הם שניים. יוצרים אחד.
יום שלישי בהרחבה
קמנו בחדר המשותף יחד עם שלושת הגברים של המשפחה שישנה איתנו, האחים ואבא של שקד. כולנו התארגנו חרש וירדנו לאכול ארוחת בוקר חפוזה במסעדה של הבקתה. לא יכולתי שלא לקוות להגיע יום אחד להיות אבא לשני בנים ולקחת אותם לטיול טרקים בהרים. גם בת זה אחלה כמובן אבל בנוסף לשני בנים. תכלס את ארוחת הבוקר יכולנו להפיק בעצמינו, הלחם הלא לעיס, מעט הדבש והחמאה אמנם עשו את העבודה אבל הכל היו דברים שסחבנו איתנו כבר בכל מקרה.
הדרך מתחילה בירידה לכיוון אגם הדרקון כשבשלב מסוים לוקחים ימינה אל רכס האסטרקה. לאורך כל החלק הראשון של היום ליווה אותנו ההר מימין והעניק לנו השראה להמשך המסע. הדרך נוחה מאוד להליכה ורצה בין מדשאות על שלוחה יחסית רחבה. אני נהנה בשלב זה להתרחק קצת ממוזיקנט ויוני, מסתכל קצת מסביב ומרגיש לבד בעולם הענק הזה. נושם אויר קר, נושף קצת אדים ורואה איזה טוב לי להיות.
לאחר כשעה הליכה השביל עוזב את ההר ומתחיל לרדת אל ואדי מפותל, באותה הנקודה נשקפים נופים שמזכירים את עלילות באגינס ושר הטבעות. אם לא היה קר, אם לא הייתה רוח אולי היינו עוצרים לקפה. המשכנו לאורך השביל שרץ בגובה שני שליש של ההר ומאפשר להנות מנוף ונוחות הליכה שבבסיסה גם התרגשות וסיכון מסוים. המשכנו עם שביל זה עד שהגענו לאוכף ואחריו לבריכת מים עגולה. התפתחה שיחה על המשך הטיול וכוונותינו ליום זה. החלטנו לעזוב את השביל ולנסות לקצר את הדרך אל עיירות אחרות שיובילו אותנו במהרה חזרה למונדיטורי. עכשיו אני יכול להודות שהרגשתי עייף. אמנם הרצועה המצולקת ברגל ימין החזיקה יפה אך הרגליים חלשות אחרי תקופת ההחלמה והירידה לא באה לי בטוב. הלכתי קצת קדימה, קצת אחורה עם הגב לירידה ולבסוף ביקשתי שנעצור להפסקה. גם כאן האיר המזל ובעודי מורח סנדוויצ' עם חמאת בוטנים ושוקולד הגיע רכב במורד הכביש. שוב ישראלים. הפעם עוד זוג מבוגר שהסכים להסיע אותנו לעיירה הקרובה. שמחתי מאוד ויחד נדחסנו עם התיקים, מקלות ההליכה והסנדוויצ' אל בין המושבים. הנסיעה ארכה כחמש דקות אך חסכה לנו כאבי ברכיים רבים. החלטנו להמשיך את המומנטום העייף לעצירת אוכל והתרעננות באחת הטברנות במקום. גם כאן יש ישראלים, עוד 2 זוגות חוץ מאיתנו. הם בטוח אוהבים אותנו היוונים אני חושב לעצמי ומזמין פאי תרד ובירה קרה. יושב לי ליד האח וחושב קצת מה קורה בארץ ובעולם. טרמפ נאם נאום באום, מחר ינאם ביבי. במה הם מתעסקים, איפה הם ואיפה אני.
באחת המשכנו ללכת, ירדנו לכיוון מדרגות שמובילות לעיירה Kapesovo כשהחלטנו לרדת שוב מהשביל ולנסות לעשות קיצור נוסף. הפעם דרך איזה נחל. ממבט במפות נראה שאם נרד 600 מטר בנחל יבש נוכל לוותר על עלייה וירידה ולחתוך חלק מהמסלול. הרהרנו מעט בנושא. ירידה משביל איננה דבר של מה בכך. לעיתים קילומטר מחוץ לשביל יקח יותר זמן מעשרה בתוכו. עשינו חישוב זמנים גס והסכמנו שגם אם ניתקע ונחליט לחזור אנחנו מוכנים להרפתקה. ההליכה בנחל גם היא עניין מורכב. כל צעד עלול לעלות בסיבוב הקרסול, נפילה ופציעה שמחייבת חילוץ. לא עבר זמן רב עד שנתקלנו במכשול הראשון, מפל כפול כשכל אחד משלביו בגובה של כשלושה וחצי מטרים. ניסינו לעקוף אך הצוק היה תלול והדרך היחידה הייתה לרדת אותו בזהירות. מוזיקנט הוביל, הוא יורד צעד צעד, מחבק את הסלע ובוחן כל מדרון. אחריו יוני ואני מעבירים את התיקים ומוסרים את מקלות ההליכה. יוני יורד ואז אני, שוב מוטרד מהרצועה אך מצליח לעבור זאת בהצלחה. המשכנו משם למכשול הבא. ממש כמו חידה או חדר בריחה הגענו לשלולית גדולה שאי אפשר לחצות אותה. שוב בוחנים אפשרויות, מקבלים החלטה להמשיך ועוקפים אותה מהצד דרך העצים. הגענו לנקודה בה היה אמור להיות שביל. השביל איננו וכולנו כבר מרגישים מחויבים למסלול. זה קצת כמו בפוקר. קשה לקחת החלטה קדימה מבלי לשקול את מה שכבר היה. החלטנו להמשיך בנחל. סופו מתחבר למסלול בוודאות ואנחנו רק צריכים לעבור עוד 1.5 ק"מ בתוכו. המשכנו. ההליכה מאתגרת ואורכת הרבה זמן. מינינו את יוני לכח אדום לטובת העניין, אחריותו לראות שאנחנו לא עושים שגיאות גדולות. ניסינו לאמוד את המקרה הכי גרוע שיכול להיות - מצוק גדול בקצה הנחל, שעה מאוחרת שלא מאפשרת חזרה ודורשת מאתנו להישאר בנחל ללינה. אכן לא נעים אבל נשרוד גם את זה. הגדרנו דד ליין לחזרה לאחור כדי שלא נגיע למצב הזה והמשכנו קדימה. עוד מפל, ועוד מעבר, הליכה בסבך, אבנים ושתיקה ארוכה. בראיה לאחור עשינו החלטה לא טובה. המקרה הגרוע היה גרוע בהרבה מלינה בשטח והיה כנראה כרוך בפציעה, ספק חילוץ ספק בעיה חמורה. בסוף הגענו. תחושת ההקלה הייתה אדירה. בזמן העלייה למונודנדרי נגמרו לנו המים ואז שוב הבנו כמה גדולה יכלה להיות הצרה.
בסופו של יום הגענו בחמש וחצי למעלה, נמתחנו, אכלנו ארוחה מפנקת וישנו שינה טובה. כמה בקלות זה היה יכול להיות אחרת. כמה טוב שזה לא קרה.
לקחים חשובים
- לא לרדת משבילים בחו"ל
- לא לרדת משבילים בחו"ל
יום רביעי בהרחבה
קמנו באיזי בשמונה בבוקר, התקלחנו שוב כולם והלכנו לאכול את ארוחת הבוקר. השרירים כבר מרגישים שזה סוף הטיול וברור לכולנו שחותרים למינימום הליכה היום. מוזיקנט בדק על עצירות בדרך ומצא עניין בשמורה שלא היינו בה. שמורה שמאופיינת בהרים גדולים ונחלים זורמים. אחרי כמה דקות של שיטות בטריפ אדוויזר בחרנו לנו ליעד מנזר שנחצב בצלע הר ויצאנו אל הדרך. אנחנו נוסעים אל מנזר שכוח אל בהרים, הדרך עוד ארוכה אבל זה לא משנה כי מזג האויר נפלא. הראות מרגישה אין סופית ועשרות קילומטרים מרגישים ממש כמו קילומטרים בודדים. מוזיקנט יוני ואני זו שלישייה נהדרת לנסיעה כזו. אני רואה הר יפה, מתלהב, מראה למוזיקנט שמתלהב עוד יותר ממני ומעביר ליוני שיגש לצלם ולתעד את התמונה. ככה עברה לה נסיעה של שעתיים וחצי. המון התפעלות, תמונות והתרגשות. בערך באמצע הנסיעה עצרנו בנהר זורם ממש בנקודה בה מתחיל רפטינג תיירותי בגדת הנהר. בחרנו לנו פינה נחמדה ושמשית, הקפצנו אבנים על המים והדלקנו עוד גחל לראש שכבר היה מוכן. אמא פעם אמרה לי שכל עצירה היא חוויה בדרך ושעדיף הרבה עצירות קטנות מאשר לנסוע דרך ארוכה והגעה מוקדמת לנקודה. את העצירה הבאה הקדשנו לתחנת דלק, אולי היחידה שפגשנו לאורך כל הנסיעה ומזל שהיא הייתה שם אחרת היינו בבעיה חמורה. חלפנו עוד רכס וחצינו עוד נהר ובסופו של דבר הגענו ליעד. כשהחנינו את הרכב עלו מספר ספקות, פתאום קלטנו שאף אחד לא בדק אם המקום פתוח ואם יש בו בכלל מה לראות. מוזיקנט ואני התקרבנו אט אט אל הדלת בעוד יוני מאחורינו מצלם את הנוף ואת המנזר. לצערינו המנזר היה נעול. לא יודע אם מתקווה או מייאוש הצעתי למוזיקנט לדפוק. לפתע נשמעו קולות מבפנים, מישהו ניגש לדלת ופתח אותה. הכנתי כבר את האנגלית הקלוקלת שלי כדי להסביר שאנחנו רק רוצים להציץ פנימה כשבאופן לא מפתיע ה'נזירה' שפתחה את הדלת דיברה אלינו בעברית. בפנים הייתה משפחה ישראלית שטיילה באזור. האישה שפתחה לנו הסבירה שבמקרה נתקלה בתלמידה שלה כאן שהיה לה את המפתח וזאת נתנה לה אותו לביקור במקום. ביקשנו את המפתח וקיבלנו אותו לידנו עם הוראות להחזרה. הקארמה שוב שמרה עלינו כאן בצורה קיצונית ומוזרה. מה הסיכוי? אם היינו מתעכבים עוד דקה בתדלוק, מוותרים על העצירה באגם או על כמה תמונות בפסגה בלי שום ספק היינו מפספסים את המשפחה. לקחנו את המפתח והתחלנו מסיירים במקום. המנזר מאובזר בצורה יוצאת דופן. כל החדרים מוצעים במיטות לשינה, תאורות וחשמל עם שקעים בכל פינה, יש אוירה של פעם אבל עם נגיעות של עכשיו. חלק מהחדרים נעולים ומשאירים את הסקרנות הישראלית בבעיה עקרונית שבחרנו לכבדה. מהרגע שנכנסנו משכה את תשומת ליבי מערה ארוכה שיוצאת מתוך המנזר אל בטן ההר ומתחת לאדמה. למעשה אני רציתי רק לסיים את מלאכת חקירת המנזר כדי להתחיל לחקור את המערה. נכנסנו פנימה עם נרות ופנסים. בפתח המערה ישנם תרשימים המתארים את המתווה שלה לאורך ולגובה. נראה שיש אגם גדול בפנים, מספר בורות ושאורכה קרוב ל120 מטרים. אט אט התקדמנו, נזהרים לא למעוד, מתכופפים מתקרה נמוכה ונעזרים בקירות חלקים. אני התרגשתי מההרפתקה וקיוויתי למצוא אגם בפנים, סימני אדם קדמון או מעיין. מוזיקנט ויוני לא ראו את הפוטנציאל המעניין של החוויה והעדיפו לחזור חזרה. כיבינו את הנרות והפנסים כדי להתרשם פעם אחרונה מהחושך, צילמנו תמונה ואחרי שבדקנו טוב טוב שלא מופיע בה איזה שד מאחורינו חזרנו חזרה. את המנזר נעלנו אחרינו ופנינו לעבר הטברנה עם הדלת הכחולה אליה היינו אמורים להחזיר בסוף את המפתח. בדרך למטה פגשו אותנו זוג ישראלים שביקשו את המפתח כדי להנות גם הם מהחוויה. עד עכשיו קצת חבל לי שלא היינו בטברנה הזו ואני מקווה שהמפתח חזר אליה ולא אל איזו מסעדה איטלקית בטעות עם דלת אדומה. מהמנזר המשכנו למטאורה, הפעם אני נהגתי. הדרך עולה במעלה הר קירח שבתחילת הנסיעה היה נראה לנו כמו בקצה העולם. הרוחות חזקות ובכל עיקול נחשפים עוד הרים ונחלים שניתן לראות רק מפסגת ההרים. עשינו עוד עצירה לתמונה ברוח פרצים בה כולנו מנסים להיראות לא סובלים מקור אלא מחייכים ונהנים. כשהגענו למטאורה קלטנו שהשעה כבר שש ועוד לא אכלנו צהריים. עוד מאפייה יוונית אכזבה אותנו בבורקס מוזר, בייגלה יבש ועוגיות פרווה. הבטן כאבה כבר מאגוזים, תמרים וחמאת בוטנים שיוני האכיל אותנו בהם בדרך ולכן לא התאכזבנו כשגילינו שהמנזרים סגורים. ברגע של אמת יוני הודה שלא אכפת לו ממנזרים יותר וכל מה שהוא רוצה זה בירה ואוכל בעיר הגדולה. המשכנו לסלוניקי. רק עוד שעתיים וחצי של נסיעה... בדרך לסלוניקי זכינו לתופעת שקיעה שלא הכרתי. יצא לי כבר לראות זריחה מהים אבל שקיעה מאחורי הרים זה דבר אחר לגמרי. השמש שיורדת מאחורי ההר שולחת קרניים מעלה שנעצרות בשכבת עננים גבוהה ויוצאים אלומות אור במגוון צבעי אדום וכתום. השמיים נצבעים ואנחנו עוצרים את הרכב כדי לצלם עוד תמונה ולנשום עוד רגע ממה שלטבע יש להציע לנו. חזרנו לאוטוסטרדה, אני שוב יושב מאחור, יוני מלפנים ליד מוזיקנט שנוהג. עוברים ליד המפעלים של חיפה, הפעם הכרמל מימין מיד אחרי שחוצים את המנהרה. אני מסתכל על ארבעת הימים האחרונים וקשה לי להריץ בראש את כל מה שעברנו. ראינו נופים מדהימים, פגשנו אנשים טובים והופתענו בכל יום מחדש ממה שיש ליוון להציע לנו. היה אתגר, הרפתקה וחוויה, זרימה, אווירה טובה, אוכל טוב וגם שינה איכותית עם הספק משוגע. בהסתכלות אחורה הטיול היה מושלם וללא ספק מה שעשה אותו ככה היה לא הקארמה, לא המקום אלא החברה הטובה.
היה נהדר. יוני, מוזיקנט ואופק.
