קי לרגו וקי ביג פיין
אחרי איזור האברגליידז (Everglades) החלטנו לרדת לאיזור איי הקיז. מדובר בשרשרת איים הנמצאת בדרום פלורידה, כשהדרומי בהם נמצא 90 מייל מהשכנה הבעייתית קובה. האיים עטויי דקלי הקוקוס ועצי המנגרוביים, מחוברים בניהם וליבשת בכביש שאורכו מעל 100 מייל, שחלקים ממנו הם גשרים ציוריים העוברים מעל האוקיאנוס. האיזור כולו משמש מוקד משיכה לנופשים אמריקאים ולתיירים במשך כל השנה, ובמיוחד לחובבי ספורט ימי (צלילה, גלישה, אופנועי מים וכו`).
האי הגדול הראשון בשרשרת, שבו הזמנו 3 לילות לינה, היה Key largo (האי "המאורך", על שום צורתו). הקמפגראונד היה ממוקם בפארק המדינה היפה John Cennekamp Coral Reef State Park. הפארק הוא נקודת המוצא לטיולי שייט בסירה עם קרקעית זכוכית, לטיולי צלילה מודרכים בשונית האלמוגים ולסיורים מודרכים באקווריום הלימודי שיש במקום. מטעמי תקציב, הסתפקנו בחוויה ה"יבשה" של צפייה באקווריום הלימודי. הבנות נהנו מאד, במיוחד מהכרישים, אבל אפילו הן שמו לב לעובדה שאוכלוסיית דגי הים האדום שלנו, הרבה יותר ססגונית ומעניינת. חוויה מענינת היתה לראות ילדי בית ספר מקומי מגיעים לפארק לסיור לימודי. הילדים צעדו בשורה מאורגנת למופת, בתלבושת אחידה, והיו שקטים באופן מוזר (לא התאים לי לדימוי האמריקאי).
זה הזכיר לי שלקחנו איתנו חלק נכבד מספרי הלימוד של גאיה ותמר, והמחנכות (כיפאק הי לרוחלה ולנגה !) שלהן עזרו לי לגבש תוכנית לימודים "ביתית". היו לי כוונות שבמהלך הטיול גם נשלים את החומר שבינתיים הכיתה לומדת, וגם שהבנות תפתחנה אחריות לעניין ותלמדנה לחלק את הזמן שמוקדש לעניין באופן עצמאי. עכשיו עם כל הכחול היפה של האוקיאנוס, השמש המלטפת והסנאים, זה נראה לי פתאום קצת יומרני... התגובה של הבנות כשהעלתי את האפשרות שנחזור לקרוואן ללמוד קצת, הבהירה לי שקליל וחביב זה כנראה לא יהיה... החלטתי בשליפה של רגע על שיטת "הגזר המותנה" (בטח יש לזה שם יותר דידקטי): מי שגומר 5 עמודים בחוברת חשבון, הולך עם אבא לדוג. זה באמת היה גזר שמן, וזה עבד (אבל לא ככה חלמתי שזה יהיה...).
בערב הבערנו מדורה, ארז הכין סטייקים ורגלי עוף על האש (זאת תמיד ארוחת הערב המועדפת על הבנות), וקינחנו בקינוח האולטימטיבי - מרשמלו על האש. למחרת, בדרכנו לאי Big Pine Key עברנו דרך הגשר היפה שאורכו 7 מייל (והעונה לשם ה"מקורי" Seven Miles Bridge). עצרנו לצד הדרך ועשינו מסלול הליכה המקביל לגשר, שעובר על הגשר הישן שהיה קיים לפני הקמת החדש, ושהוקם על ידי המשקיע, המיליונר, ואחד האנשים ש"שמו את פלורידה על המפה" - הנרי פלגלר. הבנות לא בדיוק התרשמו מפתיתי ההסטוריה האמריקאית, אבל מאד התרשמו מההליכה על הגשר הארוך, מתחת לשקנאים ושחפים רבים מעל, ויאכטות מדהימות מתחת.
הסיבה שנסענו ל-Big Pine Key היא שקראנו כי יש בו שמורה (National Key Deer Refuge) לשימור והצלת זן מסויים של צבי שכנראה שרד רק באי המקומי (בתקופה שאי, היה אי, זאת אומרת, תלוי בתנועת אוניות לצורך מגע עם שאר העולם). במרכז ההסברה למדנו שמדובר בצבי קטנטן, גודלו ככלב, עם זנב בעל פס לבן. בחרנו מתוך ההיצע בשתי אפשרויות לצפות בו - אחת, במסלול הליכה של כ-2 מייל בסבך העצים בשמורה, והשניה, במאגר המים המתוקים היחיד באי, שאליו מתקבצות הרבה חיות, במיוחד עם שחר ולקראת ערב (The Blue Hole). המסלול הראשון היה נחמד מאד מבחינת הצמחיה, אבל לא נראה היה ששום צבי, או אפילו צביקוש מתכוון להראות בסביבה. בבריכת החור הכחול ראינו מקבץ מרשים של תנינים, צבי מים ועופות מים, אבל שוב - לא זנב, ולא זנבנב צבי. טוב. כבר חשבנו שהצבי היחיד שנראה הוא הצבי שראינו (מפוחלץ) במרכז ההסברה, אלא שבדרך חזרה, טעינו באיתור הכביש הראשי, נכנסו לאחד מהרחובות הצדדיים באיזור, והנה שם, בין חצרות הבתים, יצא לקראתנו, צבי ביישן, ונעלם כהרף עין. לא בדיוק מפגש בלתי אמצעי בטבע, אבל יותר טוב מכלום...
היום הבא הוקדש, בהשפעת צבעי הטורקיז שמקיפים אותנו, לציפה כללית. אני צפתי על כנפי הדמיון (עם הספר הנסיך קספיאן), והבנות וארז צפו בבריכה. לקראת חשיכה תפסה אותנו לא מוכנים מתקפת יתושים (הם לא היו אמורים להיות באיזור האברגליידז ?). התבצרנו לנו בקראוון, חמושים במזגן, פופקורן, והסרט "מסביב לעולם ב-80 יום". לא בדיוק קמפינג נטוראליסטי, אבל חייבים להודות שנהננו מאד.
לא הצלחנו לארגן לנו לילה נוסף באותו קמפגראונד, לכן נאלצנו לנוע דרומה. העובדה שיש לנו חיבור סלולרי לאינטרנט, עושה לפעמים את החיים לקלים יותר, במיוחד בכל מה שנוגע ללוגיסטיקה של תכנון מקומות לינה. האתר המומלץ של פארקי המדינה שכבר הזכרתי בעבר (קישור לטיפ), איפשר לי תוך דקות לדעת האם יש מקום חניה שמתאים לגודל הקראוון שלנו בפארק שסמוך למיקומנו. גילינו שבפארק המדינה שקראנו שהוא יפהפה, Bahia Honda, אין מקומות פנויים, אך בפארק המדינה הסמוך לו - Curry Hammock - הצלחנו לשריין יומיים רצופים. הפארק התגלה כפנינה. הוא אמנם קטנטן ובסיסי (לדעתי פחות מ-20 מקומות לינה), אבל ממוקם ממש על חוף הים, כשלמעשה לכל חלקת קרוואנים גישה ישירה לחוף. החוף, כמו הדימוי של חופי הקאריביים הסמוכים - חול לבן נקי, מים בכחול טורקיז, המון צדפים, עצי קוקוס ועצים מנגרוביים ציוריים
הבנות כמובן חגגו. בתור "בנות העמק" המשיכה שלהן לים כל פעם מדהימה אותי מחדש. אולי בגלגול הקודם הן היו בנות ים סמוך לאיים המלדיביים. היו תוכנית ללכת לראות מכון שחוקר ומטפל בדולפינים שנפגעו בים, אבל תוכניות, כבר הבנו, נועדו כדי שאפשר יהיה להחליף אותן. במקום התוכניות המקוריות היינו עסוקים בבניית ארמונות בחול, עריכת תערוכות צדפים, ותחרויות ריצה על החוף. אוי החיים קשים.
קי ווסט
את היום האחרון באיזור החלטנו להקדיש ל-Key West - האי האחרון בשרשרת האיים, והמתוייר ביותר מביניהם. חששנו מעט מהכניסה עם הקראוון לאי, כי זכרנו את סיפוריהן של משפחת קימחי ומשפחת שהרבני (הנה הזדמנות להגיד להם ת-ו-ד-ה גדולה. וגם למשפחות המקסימות שפגשנו - משפחת יהלום המיתולוגית, ומשפחת גלעד עם התאומים המדליקים נטע ואיתמר). גם הצצה במפה רמזה כי הרחובות באי צרים מאד. להפתעתנו, לא היה קושי להכנס ממש עד סמוך ללב האי, ואפילו מצאנו תוך כמה דקות חניה, סמוך לבית ספר. חסרי בטחון (מה, ככה מצאנו חניה, בכזאת קלות?), שאלנו (שאלות קיטבג, קוראים לזה בעברית מדוברת) את השומר של בית הספר, וגם את השכנים בצד השני של הרחוב אם זה בסדר להשאיר כך את הקראוון עד לשעות הלילה, ורק כשנעננו בחיוב, העזנו לארוז קצת תפוחי עץ, בקבוקי מים ועגבניות (1$ each!), ולצאת לתור את האי רגלית.
האי אכן הצדיק את המוניטין שיצא לו. הוא פנינה מתוקה, גם מבחינה ארכיטקטונית, ובעיקר מבחינת האווירה הנעימה השוררת בו. בתי הקפה עמוסים, האנשים מחייכים ונכונים לעזור, ורוח נעימה ליטפה אותנו והפכה את מגע השמש למסאג` נעים.
Duval St., הרחוב הראשי, הוא רחוב עמוס חנויות מזכרות, גלריות, מסעדות ובתי קפה. יש נתיב אחד צר לכל כיוון תנועה. בין שאר כלי הרכב הרגילים ניתן לראות גם "ריקשה" מקומית - אופניים הגוררות עגלה ציורית עם מקום ישיבה לשני אמריקאים (או שלושה ישראלים... סתאאאאם...). אופניים כאלה תופסים למעשה את כל רוחב הכביש, ומכתיבים את קצב התנועה... בהרבה מקומות אחרים (תל אביב למשל...?), לא קשה לדמיין את עוצמת הציפצופים והעצבים ש"פקק" כזה היה מייצר, אבל פה, לא ציפצוף, ולא עצבים, כולם נשרכים בשיירה מחוייכת, חלק פותחים את החלונות ומגבירים את הווליום, חלק מתופפים על דלת המכונית... פשוט חגיגה!
ברחוב Duval 1316 ממוקם מבנה לא גדול, שנקרא מוזיאון הפרפרים. כשמטיילים עם שלוש בנות (טוב נו, וגם אמא), כנראה שאתר כזה (כמו גם למשל מוזיאון הפיות), הופך לאתר חובה. אז זה לא בדיוק מוזיאון במובן הדידקטי של המילה, ואין פה תצוגות רחבות יריעה ומרחיבות אופקים, אבל, בחממה יפהפיה, עם גינון מוקפד, יכולים להסתובב בין אלפי פרפרים מדהימים, שלפעמים נוחתים עליך בלי משים, וממשיכים לפרפר הלאה... הריח במקום משכר (בגלל שלל הפרחים האקזוטיים), והושקעה מחשבה בתכנון כל פרט ופרט. המקום קטנטן (מסלול ההליכה בחממה לא ארוך יותר מ-30 מטר), אבל הבנות לא שבעו מהגוונים והגודל של הפרפרים שאפפו אותנו, ושניתן היה להביט בהם ובפעילותם ממרחק 0.
בקצה החממה נכונה לנו הפתעה (אולי בזכותה אפשר בכל זאת לקרוא למקום מוזיאון): מעבדה קטנה שבה מרבים את הפרפרים באופן מבוקר. על אינקובטורים שקופים תלויים עם תאריכים בסדר רץ, גלמים של פרפרים מזנים שונים, בשלבי התגלמות שונים, ולמעשה כל כשעה בוקע פרפר חדש לאוויר העולם (אויר החממה, ליתר דיוק). היציאה, מלכודת תיירים, עוברת דרך חנות מזכרות חיננית (ויקרה להחריד כמובן), שמשלבת מכירת עבודות זכוכית יוקרתיות (בסגנון ארט נובו), ושלל פיצ`עפקעס חמודים - כשהנושא המשותף הוא כמובן- לא טעיתם - פרפרים.
לקראת 4:00, אחרי הפוגה קלה באחת המסעדות המקומיות, התחלנו לשים פעמינו לכיוון החוף הדרומי. בחוף הדרומי מתקיימות כל ערב "חגיגות השקיעה" המפורסמות של Key West. לא כל חגיגה תיירותית "עושה לנו את זה", אבל במקרה הזה, נראה היה שאין מקום לאכזבה- מה כבר יכול להיות רע בחגיגה שמוקדשת לדבר כל כך יפה ופוטוגני? אז הנה מצורף מתכון עם סיכויי הצלחה כמעט ודאיים, למסיבה\פסטיבל עם גוון "בינלאומי":
☻ 5 אומני ג`אגלינג - חוטים כתומים זוהרים, אש ותמרות עשן (רצוי שלפחות אחת מהאומנים תהיה יפהפיה בבגד ים מינימלי).
☻ 2 אמנים עוטי מסכות גרוטסקיות וניצבים כפסלים, שמדי כמה דקות מבהילים את הילדים כשהם מתחילים פתאום לנוע.
☻ 1 אמן הימלטות בסגנון הודיני, עם כמה מטרים של שלשלאות ברזל, מנעולים אימתניים וכלוב מתכת מפחיד.
☻ 2 בולעי חרבות, שגם עושים בין לבין פרצופים מצחיקים לקהל.
☻ 1 מטיף מוזר (בלהט בוער. רצוי בנושא עידן חדש ו\או חייזרים ו\או מהות החיים).
☻ מעגל מתופפי בטוקדה.
☻ 1 רוכב חד אופן, גמיש, מתפרק (כאילו שניתן להשיג חלקי חילוף), עם הרבה (יותר מדי) תעוזה.
☻ 2 סטנדאפיסטים (הבדיחות מתחילות בדרך כלל ב:" מקסיקני, כושי ויאנקי טסו יחד במטוס...". נשמע מוכר? אם לא, החלף מקסיקני בערבי, כושי בתאילנדי, ויאנקי ביהודי).
☻ 1 עד 2 ציירי קריקטורות מהירות (רצוי חובשי בארטים).
☻ דוכני מכירה ססגוניים של עבודות יד וסתם פיצ`עפקעס (עיין ערך הטיילת באילת).
והמופע המרכזי (השחקנים הראשיים, כוכבי העל הותיקים: אדון ים כחול וגברת שמש כתום-זהוב): ה - ש - ק - י - ע - ה. אז כמו שכתבתי, נהננו מאד, אבל בתור מעבירת ביקורת כפייתית (העניין בטיפול), לא יכולתי שלא לקרוא לכתבה "זה גם עניין של יחסי ציבור". התכוונתי לכך שבנתניה\אכזיב\ואפילו אצלנו מגג הבית במרחביה (ולנו אפילו אין ים), השקיעות מדהימות באותה מידה, שלא לומר יותר. אבל "חגיגות שקיעה" מפורסמות יש ב-Key West, אז אנשים לוקחים חופשה, נוסעים מרחקים אדירים, ורק ככה יש להם זמן להעצר רגע ולהנות מכל היופי הזה.
