הילסבורו ריבר ואיזור ההדרים
מסנט פטרסבורג (St.Petersbourg) היפה, עלינו על כביש 275 שמתעקל צפונה ומעט מזרחה ואחר כך על כביש 301 בין עיירות כפריות וחוות חקלאיות ציוריות, עד לפארק המדינה הילסבורו ריבר (Hillsborough River State Park). הפארק היה מלא ברוכבי אופניים ושוב שמחנו ששיריינו לעצמנו מקומות לינה (דרך האינטרנט). בכניסה לפארק קיבלנו, כמו תמיד, מפות מסודרות של הקמפגראונד ושל סביבתו. הגענו לפארק כי קראנו שהוא יפה, וגם כי רצינו לעשות טיול רפסודות על נהר ההילסבורו. הפארק והקמפגראונד אכן התגלו כנחמדים מאד, אבל את הרפסודות לא הצלחנו לגלות. אחרי שנואשנו מלמצא אותן על הרציפים שלגדת הנהר, ירדנו לתחנת הריינג`רים, שהסבירו לנו בסבלנות רבה, שעכשיו זו עונת האופניים (?), ועונת הרפסודות היא ביולי-אוגוסט. את הלוגיקה לא לגמרי הבנו, אבל עם עובדות אמריקאיות אין טעם להתווכח. הסתפקנו בהליכה לאורך השבילים הנושקים לנהר, עטורי צמחיה עבותה ופס קול מלווה של מים זורמים וציקאדות.
אחרי יומיים בפארק, המשכנו על כביש 301 ואחר כך 98 לכיוון איזור שנקרא Citrus County. "איזור ההדרים" נקרא כך כיוון שהוא עמוס בפרדסי תפוז ואשכוליות שעליהם גאוותה של פלורידה (שתפוז הוא סימלה). הסיבה שרצינו להגיע לאיזור לא היתה צמאון פתע לויטמין c, אלא העובדה הגאוגרפית, שבאיזור הזה נמצאים יובליו של 2 נהרות - נהר הומוססה (Homosassa), ונהר קריסטל (Crystal) שמקורם בנביעה מבטן האדמה והם שומרים על טמפרטורה קבועה של 22°. העובדה שהם שומרים על טמפרטורה כזו גם בתקופה שמימי האוקיאנוס מתקררים, הופכת אותם לחביבים על חיה מיוחדת, שהמקומיים קוראים לה "הענק הידידותי של פלורידה". מנטי (manatee), או בשם הפחות חביב - פרת ים, היא יונק ימי ענק, מעל טונה וחצי משקלה, ומסתבר שהיא קרובת משפחה של הפיל. כמה שהיא אדירת מימדים, ככה היא עדינה ופגיעה. היא צמחונית, חייבת להיות בטמפרטורה שלא יורדת מ-°20, מולידה ולד אחד (ענק !) אחת ל-3-5 שנים, והיא מאד ידידותית. שילוב התכונות הללו (ובמיוחד קצב הריבוי הנמוך והתמימות- הקרבה לבני אדם), הביא לכך שהמנטי נמצאת בסכנת הכחדה. למעשה בטבע אין לה כמעט אויבים טבעיים, אבל האויב מספר אחת שלה, הוא, כמה עצוב ומכעיס - האדם. כל שנה מתות בפלורידה כמעט 200 מנטי מפגיעה של מנועי סירות. החיה הידידותית לא למדה להתרחק מהמזיק האמיתי. האדם.
אזור הומוססה
את פארק המדינה אליו הגענו, Homosassa Springs Wildlife State Park, מצאנו שונה לגמרי משאר פארקי המדינה שעד כה נתקלנו בהם. בעוד שאר הפארקים היו פינות חמד עלומות, עם נוכחות אנושית מינורית, הפארק הזה, נראה היה יותר כמו הספארי ברמת גן. לא שחלילה יש פסול בספארי, זה פשוט ענין של ציפיות. הפארק היה עמוס בתורי מבקרים, חנויות מזכרות ודוכני גלידה. סירה גדולה הובילה אותנו כחלק מחבילת תיירים צפופה, דרך הנהר, אל גן חיות שהוקם לגדת הנהר. גן החיות מוקדש לחיות מקומיות בסכנת הכחדה וכך ראינו חלק מהחיות שעד אז ראינו רק בפרוספקטים - הפומה של פלורידה, הדוב השחור של פלורידה, הנשר האמריקאי, ומשום מה גם המוני פלמינגו חמודים להפליא (הם בסכנת הכחדה?).
הבנות מאד נהנו. אנחנו פחות, אבל נהננו לראות אותן נהנות (חוויה ששמורה לכת ההורים). גולת הכותרת של הגן הוא מצפה תת מימי קטן שמאפשר תצפית לתוך נהר ההומוססה. בעונת התיירות, זאת אומרת בחורף, יורדים מדריכים (שמסתבר שהם מתנדבים קבועים) למים עם מזון שאהוב על המנטי (במקרה שלנו - גזר... שממש ידוע כצמח מים נפוץ). המדריך השתמש בקסטנייאטה שמפיקה קולות מתחת למים, ואחרי כמה דקות של ציפיה מתוחה, הופיעו (לתשואות הקהל) ה`ענקים הידידותיים של פלורידה` - 3 מנטי מדהימות. פה גם אנחנו המבוגרים התחלנו להתלהב, הניגוד בין גודלה הענקי של החיה, לעדינות התנועות שלה, ולדרך בה התחככה בידו של המדריך שהאכיל וליטף אותה, היו משובבי לב.
סיימנו את הביקור ב`פינת הילדים` שעוצבה באופן לא יומרני, בפשטות, אבל הכילה כמה מוצגים מאד מעניינים, כמו למשל סט גולגלות של תנינים בגילאים שונים, דגם של האיברים הפנימיים של המנטי (כך למדנו שבלוטות ההנקה שלה נמצאות בבית השחי), ומראה מכוסה בוילון, שמופיע עליו הכיתוב:` מי החיה שהכי הורסת את כדור הארץ?`. ולא צריך להעמיק במחשבה כדי להבין מה נגלה כשמסיטים את הוילון. הסימנים הראשונים הנלווים להתאהבות במנטי, לא אחרו להגיע, ומצאנו את עצמנו בחנות המזכרות בפארק קונים מגנטים למקרר, לוח שנה, ובובות פרווה, במחירים שעדיף אפילו לא להזכיר, שרק יודעי ח"ן (זאת אומרת מי שהתאהב אי פעם במנטי) יכולים להבין. כשסימני ההתאהבות המשיכו גם למחרת, ואי אפשר היה לדבר כמעט על שום נושא אחר, החלטנו לקחת את זה צעד אחד קדימה, וחיפשנו מדריך עם סירה שייקח אותנו לנהר בו שוחות המנטי כדי לנסות לשחות\לצלול איתן.
ארז נזכר שראה בית עם שלט ענק בצורת מנטי בכניסה לעיירה, ובלי לבזבז זמן, הנענו את ה`בית` ונסענו לחפש את המקום. גילינו איש מדליק, עם חיוך רחב, שיער בלונדיני ופסי שיבה. משיחה איתו התברר שהוא מחלק את זמנו בין הדרכת טיולי צלילה באיזור נהר הומוססה, ובין הדרכה ולימוד טיסה על הליקופטרים. ארז בתור טייס אולטראלייט שבעצם חולם על הליקופטר (בל) בחצר הבית, שכח את מטרת הגעתנו, והתיישב עם האדון לצפות בסרטים שתעדו את תרגילי האוירובטיקה שהוא ביצע עם המסוק שלו. השיחה בניהם הפליגה לכיוונים שכמעט הרדימו אותי (כמה גאלון דלק שורף מסוק בל, לעומת רובינזון, ועוד כהנה נתונים פילוסופיים מרתקים). הבנות לבשו בנתיים חליפות צלילה ושיחקו עם החתול השמן שנראה היה מרוצה מאד מתשומת הלב המשולשת.
מי שבסוף הזיז את הענינים היה דווקא האמריקאי (שכנראה הבין שבקצב הזה הוא מפסיד את הלקוחות של אחרי הצהריים). הוא פתח בדקלום הוראות ההתנהגות במפגש עם מנטי (למשל לא להתחיל לצרוח ולהשפריץ מים... כנראה קלט עם מי יש לו עסק...), וצ`יק צ`אק מצאנו את עצמנו יושבים בואן עם ציוד השנירקול והרבה מצב רוח טוב. בנהר חיכתה לנו הסירה שלו, עלינו עליה והיא החלה להתקדם במעלה הנהר. השמש כבר היתה במרכז השמיים, ופתאום הופיעה סמוך לסירה מנטי ענקית. במקום לרדת בעדינות למים, הבנות התחילו לקפוץ ולצרוח מרוב התרגשות (בדיוק מה שהדריכו אותנו לא לעשות), ואני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב מבוכה. הוא הסביר לנו, בסבלנות רבה יאמר לזכותו, שאסור להקים כל כך הרבה רעש, ועזר לנו לרדת למים. הצווחות כמובן המשיכו גם שם (מה כבר אפשר לצפות מילדה בת 4 שפעם ראשונה לובשת חליפת צלילה, נכנסת למים, ונתקלת בזנב של חיה ענקית גדולה ממנה פי עשר?). המנטי ברחה כמובן, והמדריך כנראה הבין שלא יהיה לו יום קל היום. כשהמנטי הבאה הופיעה, אוי לבושה, במקום להרגיע את הבנות, הצטרפתי גם אני לצווחות מרוב התרגשות. המדריך הסביר לארז ספק ברצינות, ספק בחיוך, שאם הוא רוצה היום לצפות בחיה הזו מתחת למים, וגם ללטף אותה, כדאי לו להתרחק לכיוון ההפוך משאר משפחתו.
המנטי המתוקות כנראה לא נוהגות להעביר מידע מאיזו סירה עמוסת ילדים כדאי לבאות בתור להזהר, ולפי כך, למרות שפספסנו כבר 2 מנטי, הופיעה עד מהרה מנטי שלישית וגם רביעית. חוקי האדפטציה עבדו, ובסופו של דבר הצלחנו גם לתפקד עם ציוד השנירקול, וגם לא לצווח מהתרגשות כשהופיעה המנטי הבאה בתור. אין לי מילים לתאר את ההרגשה המדהימה כששוחים ליד החיה הענקית אבל העדינה הזו! ברגע שהצלחנו להרגע (ובזאת לא להפחיד אותה), היא כאילו התרפקה על מגענו. גאיה ואני עשינו `מסאג` ל-2 מנטי ענקיות, ואחת מהן הסתובבה על גבה וכאילו ביקשה בשפה כלבית משהו - תלטפו אותי גם בבטן... מנטי נוספת התקרבה לסירה והתחילה ללחך את אחד הכבלים. בהתחלה חשבנו שזה אולי יכול לפגוע בה, אבל המדריך הסביר לנו שהיא פשוט אוהבת את טעם האצות שנדבקות אליו, ושננצל את ההזדמנות שהיא קרובה לסירה כדי לצלם. אני מצרפת תמונות, אבל חייבת להגיד, שבמקרה הזה, אין תמונה שתוכל להעביר את התחושה האמיתי. פשוט מדהים.
הזמן נקף, ואנחנו סרבנו להפרד... היה נדמה לי שהמדריך כבר הגיע לקצה גבול סבלנותו, ואז הסברתי לו (במניפולטיביות שאין מה להתגאות בה), שבישראל אין כמעט מים, ולכן הילדים כל כך נהנים (טוב שאפשר ל"האשים" את הילדים). המדריך בלע את הטיעון המנצח, ושמענו אותו מסביר בטלפון שיש לו בסירה ילדים מישראל, שאין להם כמעט מים במדינה, והם נורא מתלהבים... מצורף לינק לטיפ עם פרטיו של המדריך הנ"ל (גם כדי להשקיט את מצפוננו, גם כי מי שאכפת לו מהילדים חסוכי המים בישראל כנראה שלא רק רווח כסף ניצב מול עיניו, אבל במיוחד כי הוא באמת נתן לנו שרות מצויין שהפך את החוויה למושלמת). הבנות בכלל לא רצו לעזוב את איזור הומוססה, ומצידם (גם מצידי), היו מוכנות לחזור למחרת על אותה חוויה. שר הכספים הטיל וטו על העניין (200$), והזכיר לבנות שמפה פנינו מיועדות לממלכת הקסם והעתיד שבאורלנדו (מי אמר שרק אימהות מניפולטיביות?!).
בלו ספרינגס
אני בוחרת לדלג על שלושת הימים שהקדשנו לממלכת הקסם (Magic Kingdom) ולעולם העתיד (Epcot), לא כי לא היה כיף, אלא כי אני לא מרגישה שיש לי מה לתרום לנוכח עושר הפרטים הטכניים החשובים, ותאור החוויות שהשאירו כתבי השטח האחרים באיזור (עיין ערך משפחת שהרבני, קימחי, יהלום ועוד), וגם בפורום צפון אמריקה באתר. בדומה, אני מדלגת גם על מרכז NASA על שם קנדי, שבו בילינו יומיים רצופים, ונהננו מכל רגע ! (לא לוותר על `היכל התהילה` הממוקם מייל או שניים לפני מרכז החלל, ובין היתר מכיל גם סימולטור `הליכה על הירח ללא כבידה`, סימולטור כוחות 4G (זה הרבה!), הסברים מרתקים על חליפות החלל, רכב השטח בו השתמשו על הירח, וכו`). אז עכשיו אפשר לומר שנגענו בירח. תרתי משמע.ממרכז החלל, שוב בסימן מנטי, שמנו פעמנו לפארק המדינה Blue Springs State Park, שגם המעיינות בשטחו מספקים בית גידול חורפי למנטי, לתנינים ולעופות מים רבים. הפארק ממוקם סמוך ל-Orange City (מערבית ל-Daytona Beach) והוא אחד הפארקים היפים ביותר שהיינו בהם. מדשאות ענק, גן שעשועים יפהפה, ושבילים רבים פזורים בו, חלקם ממש לגדת המעיין, עם תצפית יפהפיה על המים הצלולים. הקמפגראונד (שהיה די סתמי) מקושר בשביל קצר העובר בסבך עצים עם המון סנאים מתוקים שהבנות למרות השלב המתקדם של הטיול עדיין לא נרגעו מהם...
ביום הראשון שכרנו סירות קאנו ויצאנו לנהר מצויידים במפה מפורטת. שני דברים לא הבאנו בחשבון - שהנוף הפסטוראלי מהחוף הבטוח, לא חושף את עוצמת סחיפת הנהר, ושהתנינים מקרוב כבר לא נראים כסקיצה כללית, אלא הופכים לזוג עיניים רושפות שבהחלט ניתן לחשוב שהן מחפשות מזון. בקיצור, המסע הפסטורלי על הנהר הפך די מהר למסע סיוט מלווה בצווחות של ניר. המרגיע הלאומי (סגול. מסיליקון. עם ציור של פו הדב) נשכח בקראוון, ומצאנו את עצמנו מתלבטים אם להשאיר את ניר לתנינים או להפרד, ולחזור סירה אחת לחוף ולהמשיך סירה בודדת. אנחנו חיה צפויה, ולכן למרות ההתלבטות (...), ברור באיזו אופציה בחרנו.אחר הצהריים, תוך דיון רציני בנושא "מה נאכל לארוחת ערב", הבנות נזכרו שקנינו קמח, והפכו את אחד מכלי האלומיניום החד פעמיים לסאג` (`טאבון`). קמח + שמן זית + מים - הפכו תוך כמה דקות ל"פיתות דרוזיות", וברוח האילתור הסתפקנו בשמנת חמוצה במקום הלבנה תוצרת בית (זעתר, בפעם הבאה נזכור להביא מהבית). יאמי.
למחרת, כשניגשתי לתחנת הריינג`רים לברר על מסלולי הליכה באיזור, הפתיעה אותי הריינג`רית כשאמרה שהיום יש פעילות מיוחדת בפארק - שיחרור מנטי שנולדה בשבי, לטבע. מסתבר שנפלנו על קרנבל שלם סביב העניין. צוותי צילום של כל הרשתות המקומיות התחילו לנהור לפארק, באיזור השיחרור המיועד נמתחו חוטים שהגדירו איזורים לקהל, ואיזורים לצוותי הסיקור. במשך כמעט שעתיים התראיינו וטרינרים ואנשים `ירוקים` (הבנות שמאד התרגשו מעניין שיחרור המנטי, כבר כמעט התייאשו מההמתנה), ואז הגיעה משאית ענקית, וצוות של 12 איש (!) הוריד ממנה בעזרת אלונקה ומנוף מיוחד מנטי ענקית שנראתה מאד מסכנה. הצוות לקח ממנה דגימות לחץ דם, הצמיד לה מכשיר GPS עם מצוף, ולתשואות הקהל ותקתוק המצלמות - היא שוחררה למי הנהר. האמת, שלמרות כל האנטגוניזם שלי לקרנבל המצלמות ומחיאות הכפיים, זה באמת היה מרגש. תוך כמה דקות הגיעו למפרצון בו שוחררה המנטי שלוש מנטי "ביתיות", ונראה היה שהן ממש מברכות את המנטי החדשה על ההצטרפות לגן העדן המקומי.
אחרי שלושה ימים בגן העדן הקטן הזה, נשאר לנו רק יום להחזרת הקראוון במיאמי. כרטיסי הטיסה למערב ארה"ב הוזמנו מראש (לצערנו !), ואני חייבת להודות שכולנו היינו בתחושה שממש ממש לא מיצינו את השהות במדינה הנפלאה הזו. השילוב של מזג האוויר הנהדר, והאפשרויות המגוונות לטיולים בטבע, הפכו את פלורידה למקום שאין לי ספק שעוד נחזור אליו.
