חבל הבאסקים הצרפתי - חלק ב'

מזרחה, אל חבל הבאסקים השורשי

על רקע פסגות מושלגות במרחקים, יוצאים מאזור החוף אל כפריו המקסימים של חבל לה לאבור שעל מורדות הפירנאים. הפירנאים של חבל הבאסקים אינם גבוהים מאוד, והם בעיקר אתרים של סקי מישורי, המכונה נורדי. הכבישים הצרים, המפלרטטים עם ההרים, מסתיימים ברובם בתחנות-גבול כפריות, שכיום אין בהן בדיקות, אבל לא-הרחק עדיין מתנוססים שלטים בצרפתית, בבאסקית ובספרדית, לאמור: "ההברחות אסורות" - שרידים היסטוריים, המעידים על אחד מעיסוקיהם החשובים של הבאסקים בעבר, עיסוק שפס מהעולם עקב השוק-המשותף...

צבעי ההרים הנמוכים יפהפיים בכל עונה, אך שבעתיים בסתיו. נעים מאוד לטייל אז. כשבשמים עננים לבנים דקים וארוכים, ורוח דרומית מנשבת, יכולה הטמפרטורה באוקטובר לנסוק ל-28 מעלות. אך סמוך להרים, לפנות ערב, כשהרוח שוככת, מידות החום צונחות בבת-אחת ב-10 עד 15 מעלות.

בדרכים מהלכים אנשים חרוצי-פנים, כמו ממאה אחרת, איכרים ורועים שירדו מחוותיהם ההרריות למכור את מרכולתם. תמונה מהדרך: איש עם דגל אדום ומאקילה מוליך סוס גדול עם פעמון, ושלושה פוטיוקים קטנים צועדים לצדם וחוסמים את התנועה. על צלע הר, 1,000 מטרים מעל פני הים, שני פוטיוקים החיים בטבע מלחכים עשב בשולי הכביש. אני עוצר לצלם, הם ניגשים להסתכל בי מקרוב.
 המאפיין העיקרי של כפרי לה לאבור, הוא הנוי. בתים יפים ומטופחים בלבן (קירות), חום (תריסים) ואדום (רעפים), זוהרים בשמש. הכול נראה חדש או מחודש, גם אם הוא בן שלוש מאות שנה. ואכן, את הכול, בעיקר את הקירות הלבנים, צובעים שוב ושוב. והכול טובל בירוק. וגם אם היופי אינו מדהים, הוא מרגיע, ונעים לשוטט בין הכפרים והחוות. בכל כפר תמצאו את השילוש הקדוש: כנסייה, עירייה וקיר של פלוט באסק. יש גם שווקים קטנים. בכמה כפרים מגדלים שמך, וכמעט בכולם מייצרים גבינת רחלות, ארדי גאשנה (Ardi Gasna). לכלבים המקומיים, גם הקטנים ביותר, מנהג מגונה: לעמוד על הכביש, כל כלב ליד חצר ביתו, ולנבוח על המכוניות החולפות.

מטבח ה"פיוז`ן" של השאראנגו:
לפני הכול, באופן סמלי, אני עובר בכפר הדייגים אורט (Urt) שעל שפת נהר האדור, מזרחה לבאיון, לצורך אזכור נשכחות ומיפוי תרבותי-גסטרונומי. אומאז` לקריסטיאן פארא, טבח, שהיה מורה לבישול בבאיון, פתח מסעדה מצליחה, לה גאלופ (La Galupe), שהתעלתה לשני כוכבי מישלן ו-18 בגומיו. ב-2002 סגר את מסעדתו, ויחד עם השף הבינלאומי רב-הפעלים אלן דיקאס, פתח ביסטרו באחד הכפרים ההרריים. בלה גאלופ אכלתי מטבח יוצא-דופן, שיצר חיבור בין גאסקוניה לחבל הבאסקים. "פיוז`ן", במונחים של ימינו - אבל לא אופנתי, כזה שהמציאו יש מאין, אלא מסורתי ואותנטי. לא תשלובת של קצה המזרח עם סוף המערב, אלא תרכובת בדוקה של חבלי-ארץ סמוכים זה לזה, המשלימים זה את זה.

פארא, יליד 1939, נולד באורט. להוריו היתה בבית חנות-מכולת שמכרו בה מן הכול, לא רק אוכל, והמשפחה חיה בעיקר ממוצרי החווה. בבית בישלו את המטבח המשולב הזה, וייצרו מעט יין לצריכה עצמית. על כך גדל. "אורט," סיפר לי, "וכל עמק האדור, וכן עמקים קטנים וכמה כפרים בסביבה, מהווים משהו שאנחנו, בעגה המקומית, מכנים Charangou - זה מזכיר מעט את המילה הצרפתית שארנייר, ציר. כי אורט וסביבתה נמצאות באזור לא-מוגדר: אנחנו הציר המחבר בין הלאנד והבארן לחבל הבאסקים. אנחנו לא מדברים ממש באסקית אלא עגה, ובכפר סמוך מדברים בכלל גאסקונית עתיקה. "גסטרונומית, אנו נהנים מכל העולמות - ברווזים וכבד ברווז ואווז מהלאנד; דגי טונה, אנשובי ופירות-ים מצוינים מנמלי הבאסקים; תבלינים, פלפלים, גבינות, בשר טלאים ובקר נפלא ממורדות הפירנאים; יינות וארמאניאק מגאסקוניה; ומוצרים מספרד הסמוכה. ולצד כל זה, יש לנו ייחוד קולינרי, בכך שהאדור הוא הנהר היחיד בצרפת שנקבות דגי-ים עדיין עולות בו במעלה הזרם, על-מנת להשריץ. ואני לא מדבר רק על אלתית-בר, אלא גם על שבע-עינן (Lamproie, בצרפתית), ועל אלוזה. באורט ובסביבה עדיין דגים אותם בעונה, ויש להם מקום של כבוד במטבחי."

 הארוחה שאכלתי אצלו אמנם ינקה מכל העולמות הללו - ממיטב החאמון הספרדי ועד הטונה של סן-ז`אן-דה-לוז, המותקנת כאילו היא בשר בקר, עבור במטעמי הלאנד, הטלה הפירנאי, אלתית מהנהר וגבינות הכבשים. זו הייתה ארוחה שמיפתה את מעדני האזור ומסורותיו באופן מעשי. אבל המנה המדהימה ביותר שאכלתי היתה בודן שחור (נקניק דם) של ראש חזיר עם צלעית צלויה בלימון שלוק, שהיתה מלווה בריבת תפוחים ובמחית תפוח-אדמה. לפני שנסעתי לדרכי, פירט לפני את המתכונים ל-180 (!) מנות, מתכוני סבתא, כמובן. וסבתות היו לו שלוש, לא שתיים, כמקובל. אחת מהן היתה יהודייה רוסיה, שעשתה חיל ברוסיה כמורה לצרפתית, היגרה לצרפת וחייתה עמם בחווה. אביו היה יהודי שנישא לגויה, ולפיכך הוא, קריסטיאן, הדבק כנראה בהגדרה הנפוצה למיהו יהודי, מחשיב עצמו כנוצרי. אביו נישא בשנית, הפעם ליהודייה, ולפיכך אחיו-למחצה הוא יהודי, המתגאה בכך שהיה מתנדב בקיבוץ. נשמע לכם פשוט? טעיתם. יש "פלונטר" בסיפור: סבתו היהודיה אינה סבתו האמיתית - אבל גידלה אותו אשתו השנייה, היהודיה, של אביו.

מיטראן, ימי הולדת אחרונים:
 בית-הכפר של פראנסואה ודניאל מיטראן, בכפר לאטשה (Latche) שבחבל הלאנד, שוכן במרחק של כ-30 ק"מ מהמסעדה של פארא. בנובמבר 1995, כשחגג מיטראן יום הולדת ויום נישואים בפעם הלפני אחרונה בחייו, הוא, משפחתו וחברים קרובים - שמונה-עשר איש בסך הכול - התכנסו אצל פארא. למיטראן ולאורחיו הוקדש אחד משני החדרים, אך המסעדה לא היתה מוקפת אנשי ביטחון, ולא פונתה מסועדים אחרים. מיטראן נהג לאכול במסעדות רבות, לעיתים יושב לשולחן בין שאר הסועדים.

הארוחה התנהלה באווירה נעימה. לאחריה פנתה אל פארא הגב` דימה, אשתו של מי-שהיה שר-החוץ ומקורבו של מיטראן, ושאלה אם הוא מוכן לשיר משירי בראסנס ובר�ל. לקריסטיאן קול עמוק ויפה, ואת הרפרטואר של השניים ושל כמה אחרים הוא יודע על בוריים. לבקשת מיטראן, שר לו ולאשתו את שיר האוהבים הזקנים של ברל, ודניאל מיטראן אמרה: "כבר חמישים שנה שאני סובלת את האדון הזה." מיטראן לא נשאר חייב: "כבר חמישים שנה שאני סובל אותה ואת השחורים שלה - " רמז למאבק המתמיד שהיא מנהלת למען זכויות האדם. לבסוף ביקש ממנו השחקן רוז`ה האנן (חנין), גיסו של מיטראן, לשיר את שירו של האוורנייאטי מאת זורז` בראסנס. "שיר," אומר פארא, "שכל פוליטיקאי חייב לדעת". מיטראן יצא עם האנן לטייל על שפת הנהר. "ילדי הכפר זיהו את השחקן, שבאותה תקופה כיכב כמפקח המשטרה נאווארו בסדרת טלוויזיה פופולרית, ורצו לבשר לאמהות על נוכחותו בכפר. אך הם לא זיהו את האיש הקשיש שפסע לצדו, ומיטראן הביע את הפתעתו ממידת האלמוניות שהיא מנת-חלקו לאחר ארבע-עשרה שנות נשיאות...". מיטראן היה מרוצה מהארוחה, ועל-כן גם כעבור שנה חגגו הוא, אשתו וחברים את האירוע הכפול בארוחה ממטבחו של פארא. אבל הפעם בבית: האזרח מיטראן היה חולה מאוד, והתקשה להיטלטל ממקום למקום. פארא כינס את אנשיו, והלך לבשל את אחת מסעודות-הגורמה האחרונות שזכה להן מיטראן, איש שחרף עברו הלא-מלבב אהב לאכול וידע להעריך אוכל טוב וחברה טובה. הנשיא החולה ישב על כורסה מרופדת, מוקף כריות, אבל לא ויתר על האוכל. פארא הכין ארוחת מרובת-מנות, מעדנים שמיטראן אהב, ממיטב תנובת האזור, בהם "ציפורים אסורות" (ראו פרק 16).

 נסעתי אל פארא במיוחד, שעות ארוכות, בערפל של חורף, אבל נהניתי מכל רגע. ובסוף הארוחה עם הסיגר ועם הארמאניאק הישן-נושן, פצחנו יחדיו בכמה משיריו הישנים והאהובים של בראסנס. חבל שהתעייף וסגר. אבל לפני שסגר, הכשיר במשך חצי שנה טבח צעיר ומבטיח, הממשיך את הקו של פארא באותה המסעדה, תוך שהוא מגבש מנות חדשות לפי טעמו (ארוחה 40-90 אירו. טל: 0559562184). ברובע הסמוך לנמל הזעיר של גיש (Guiche), כפר המשקיף על האדור בחצי הדרך מאורט מזרחה לבידאש (Bidache), מצוי בית-העסק מונטוזייה (Montauzier), מהטובים ביצרני האיבאיונה.

לתחילת הכתבה

לאורך הניבל

מסן-ז`אן-דה-לוז יוצאים מזרחה, לאורך עמק הניבל (Nivelle), בכיוון אסקן (Ascain, בבאסקית Azkaine). הכנסייה מעניינת, אך הגשר המכונה "רומי" הוא בן שלוש מאות שנה בלבד. סאר (Sare או Sara) שעל נחל הסאר הוא כפר באסקי אופייני מאוד, ומאותם כ-140 כפרים הנחשבים ליפים ביותר בצרפת (ראו פרק 5) . סאר מצטיין בכיכר מלבבת, בית-עירייה נאה, בתים יפים - ורובע בשם איהאלאר (Ihalar), שהקיסרית אז`ני - כן, שוב היא - כינתה "פאריס הקטנה". בכפר נמצא גם מוזיאון העוגה הבאסקית. סביב סאר, מקומות-פולחן לבתולה ולקדושיה (מסלול קצר, בלשכת התיירות). ההרים מדרום, שהיו נתיבי הברחות נודעים, נותרו מוקד של ציד הפאלומבות, יוני-הבר. בסאר אפשר לאכול וללון ב-Arraya (ארוחה 25-45 אירו. חדר 65-95 אירו. טל: 0559542046).

 קילומטר מעל סאר, בתוך חווה המציגה את החקלאות המסורתית, נמצא אורטילופיץ` (Ortillopitz), בית אותנטי שהקים באסקי עשיר, בעל אוניות, ב-1660, אבל חלקים ממנו עתיקים יותר - מ-1540. הבית, אצ`ה (Etxe) בבאסקית, הוא לב ההוויה של העם, ובכל מוזיאון אזורי משוחזרים אגפים של בית אופייני על הריהוט והאבזרים. בדרך כלל, הבית הכפרי יפה ומטופח, ולא-חדש. כאן, משובץ בנוף יפהפה, שומר להפליא מבנה העץ והאבן העתיק על מרכיביו השימושיים והתרבותיים שהם פרי מסורת עתיקה - 600 מ"ר הפרוש�ים בשלושה מפלסים - ממחסן חביות הסידרה, המשקה הלאומי הבאסקי עד שבאו הרומאים, ועד עליית הגג הייחודית. בית, המספר את דברי-ימיו של עם במאות האחרונות. פתוח כל יום. אפריל-יוני 14.00-18.00. יולי-אוגוסט 11.00-19.00. ספטמבר-אוקטובר 14.00-17.00. 5 אירו. לילדים חצי מחיר. טל: 0559859192.

 מן הכפר סאר, מסומנת הדרך לתחנת המוצא הקטנה של רכבת פרטית הנעה מאז 1924 על פס-זיזים. היא מטפסת על צלע ההר באלכסון, והחוף הניבט למטה נראה אף הוא אלכסוני! עוברים בנחת ליד עדרים רועים, בסמוך לפוטיוקים, ונפגשים במטיילים היורדים או עולים ברגל בשביל הצמוד למסילה. ציפורי טרף דואות בשמים. למעלה על הפסגה, בגובה 900 מטר, יכול להיות קריר. בעלון משנת הפתיחה כתוב, שהאופק מרוחק 107 ק"מ. ואכן, מלה רון נשקפים נופים מדהימים של רצועת החוף והאוקיינוס, עמק בידאסואה המשמש גבול עם ספרד, וההרים - מהנופים היפים ביותר בחבל. הסיור כולו - עלייה ברכבת, ביקור וירידה ברכבת - נמשך כשעתיים וחצי, והוא מומלץ מאוד. רכבת כל יום מארס-נובמבר 09.00-16.00 או 17.00- כל חצי שעה לערך או לפי מספר הנוסעים ומזג האוויר. טל: 0559542026.

סן-פה-סיר-ניבל (Saint-Pee, ובבאסקית Senpere) הוא כפר שמור היטב, שחלקו ביניימי, אופייני מאוד לתקופתו בעיצוב הבתים. עיקרו Le Fronton - מסעדת טובה (ארוחה 25-50 אירו. טל: 0559541012). גם Txistuka, השוכנת בחווה סמוכה, מגישה אוכל באסקי מעניין (ארוחה 22 אירו. טל: 0559859215). אם התעייפתם מהאוכל, תוכלו ללון במלון כפרי פשוט לחלוטין, בונה (Bonnet) שמו (חדר 45-55 אירו).

אינוהא (Ainoha), שרחובו הראשי מציג לכל אורכו שרשרת של בתי-עץ עתיקים, הוא עוד אחד מהכפרים היפים בצרפת. הכנסייה והמצבות העגולות בבית-הקברות הקטן, ראויות למבט. באינוהא אפשר למצוא את Ithuria, הבאסקית למהדרין, שהיא מסעדה משפחתית טובה מאוד במלון קטן, השוכן במה שהיתה אכסניה עתיקה של עולי-רגל לקומפוסטלה. חדרים מעוצבים בחן - ובריכה (ארוחה 30-50 אירו. חדר 85-130 אירו. טל: 0559299211).

 על הכפר היפהפה אספלט (Espelette), שבתיו מצופים שלשלאות של פלפלונים אדומים המתייבשים בשמש וברוח, מוצר שחגיגותיו מתקיימות באוקטובר, הרחבתי בפרק הגסטרונומיה. מעניין לבקר בו. בבית-השוקולד (Antonn) שבכיכר השוק מציגים את כל תהליך הייצור המסורתי, ואפשר גם לטעום. כל חזיתו של מלון Euzkadi הצנוע מכוסה פלפלים אדומים, מוקפים במטפסים ירוקים המכסים את חזיתות הבית. המסעדה הסבירה שבמלון מציעה דף הסברים בצרפתית למאכלים המסורתיים שהיא מתמחה בהם, ושרציתי מאוד לטעום - אך הם סוגרים מוקדם מדי - בצהריים (טל: 0559939188. ארוחה 20-35 אירו. חדרים 40-50 אירו. בריכה ומגרש טניס).

 בכפר לארסור (Larressore) שבין אספלט לאוסטאריץ, בכיכר ה-Fronton (שהוא קיר הפלוט באסק), אפשר לבקר בבית-המלאכה Aincart-Bergara המייצר את המקל הבאסקי המסורתי מאקילה (ראו פרק 18), שסודות הייצור שלו מסתוריים. כל השבוע פרט לראשון וחגים 09.00-12.00, 14.00-18.00. באוסטאריץ (Ustaritz) אפשר לאכול וללון ב-Le Patoula (ארוחה 20-40 אירו. חדר 70-85 אירו. טל: 0559930056).

 הכפר איצ`אסו (Itxassou) הסמוך לאספלט, הוא מרכז הדובדבנים השחורים והבהירים של חבל הבאסקים. דובדבנים בשימור ביתי, או קונפיטורה, בעיקר של שחורים, מהווים תוספת חיונית לטעימת הארדי גאשנה. הכנסייה שברובע העתיק היא מהיפות בחבל. אפשר לסעוד במסעדת Du Chene, אוברז` שראשיתו במאה ה-17 (ארוחה 20-40 אירו. חדר כ-40 אירו. טל: 0559294598).

 נטל האשם הגרמני:
 ליד לוהוסואה (Louhossoa), זכינו לפני שנים רבות בחוויה אנושית ואמנותית יוצאת-דופן. שלט לצד כביש D918 לכד את המבט: ארט-א-פורטה (Art-a- Porter), בתרגום חופשי "אמנות ללבוש" - על משקל Pret-a-Porter, קונפקציה. סטינו בסקרנות אל שביל צדדי, שהוביל לבית-חווה עתיק. איריס מאנסארד, אשה תמירה ונאה, אז בשנות הארבעים לחייה, הגישה לנו קפה ופתחה במונולוג שעורר בי אהדה מיידית ועמוקה כלפיה. בספרי תענוגות צרפת, אף הקדשתי לה פרק קצר. היא אמרה: "אני גרמניה, שחשה אחריות אישית למה שעוללנו. פילוסוף אחד אמר, ש`אחרי אושוויץ, אין תרבות`. הוא התכוון לכל אירופה. מה שאני רואה בגרמניה, הבולימיה הריקנית של הצרכנות לשמה, היא בריחה ממודעות השואה." איריס אינה סבורה שהגרמנים ראויים למחילה. היא עזבה את בוואריה לפאריס, וכשהתחוור לה שבפאריס "הכול בלוף, זיוף ולחץ," קמה ועזבה את בעלה, את עבודתה ואת הכרך, וברחה אל הכפר הנידח הזה, אולי הנקודה הכי רחוקה מפאריס על מפת צרפת.

לגמרי במקרה עשתה הסבה לעיסוק בצמר. ומאז, היא מעצבת אופנה עילית אמנותית מצמר באסקי שטווים, אורגים, תופרים ומוכרים בבית-המשק. בבאסקית, `איריס` פירושו חיוך. טוב לי כאן, ואני מעורה. הבאסקים אנשים טובים, אנשים מיוחדים. לעולם לא אשוב לגרמניה. "בכל בגד שאני מעצבת יש קו גרפי, המושפע מהרקע התרבותי שלי, מהציור האירופי. רוחנית, סבי הוא פיקאסו, דוד�י הם קליי וקנדינסקי. אך עטיפת גוף תלת-ממדי בצורה דו-ממדית, משנ�ה שינוי דרמטי את האיכות הגרפית, והיכולת לצפות את השינוי ולשלוט בו הוא אתגר בפני עצמו. למדתי שרטוט ועיצוב, והסבתי מיומנויות אלו לאריגה. כשאני אורגת, אני יודעת בכל רגע באיזו נקודה בגוף אני נמצאת. זו אחת מתכונותי המיוחדות. יש לי מודעות עמוקה לגוף, בין אם של גבר או של אשה, ואני אורגת אווירה, מצב-רוח, סביב הגוף."

 מה שעשתה אז היה מקורי ומרשים מאוד, פיסול וציור גם יחד. בביקורי האחרון עדיין התנוסס השלט לצד הדרך, והעסק היה פעיל. אבל את איריס עצמה לא מצאתי בבית. מומלץ מאוד לבקר, להתרשם מעבודתה ולשוחח איתה. הטלפון של איריס מאנסארד, אם לא השתנה, הוא 0559933207.

לתחילת הכתבה

קאמבו-לה בן וסן-ז`אן-פייה-דה-פור

קאמבו-לה-בן (Cambo-les-Bains), קאמבו-של-המרחצאות שעל נהר הניב, היא עיירה נאה ומוריקה שמימיה הגופריתיים טובים לשיגרון ולמחלות בדרכי הנשימה. באביב ובקיץ מתרחשים בה כמה פסטיבלים קטנים - לזמרה, לריקודי ילדים (יולי), לתיאטרון ולפלוט באסק. הרובע הנמוך העתיק, שממנו צמח היישוב, יפה בבתיו הססגוניים ובמבניו העתיקים. מלמעלה, תצפית נאה על הניב. פנינת קאמבו היא ארנאגה (Arnaga), ביתו של המחזאי אדמון רוסטאן (Rostand), מחבר היצירה האלמותית סיראנו דה ברז`ראק. אני קשור בקשר רגשי עמוק אל המחזה הרומנטי הנפלא הזה, המתרחש בפאריס של תקופת המלוכה. בילדותי, נהג אבי לדקלם קטעים ממנו בצרפתית, וכשהלך לעולמו הניח, בין שאר כתובים, תרגום וירטואוזי של שתי המערכות הראשונות. אך סיראנו המוסקטר קשור דווקא לגאסקוניה שמצפון, ערש המוסקטרים. סביב הבית משלהי המאה ה-19, שהיום הוא מוזיאון לזכר המחזאי, שני גנים גדולים: הראשון בסגנון הצרפתי, השני פראי, בסגנון המכונה "אנגלי". פתוח אפריל-מאי-יוני-ספטמבר כל יום 10.00-12.30, 14.30-19.00. יוני-אוגוסט 10.00-19.00. אוקטובר 14.30-18.00. טל: 0559297057. אפשר לסעוד ב-Bellevue (ארוחה 15-30 אירו. חדרים 45-70 אירו. טל: 0559937575).

 מזרחה לקאמבו, בגבעת גאזטלו (Gaztelu) - מערות Isturitz ו-Oxocelhaya המציגות שילוב מרשים של גיאולוגיה יצירתית ושל יצירתיות אנושית - ציורי-קיר יפהפיים. בניגוד לרבות ממערות הפריהיסטוריה בפריגור (ראו פרקים 6 ו-7), שהוקדשו לאמנות בלבד, המכלול הזה היה מיושב, או למצער, שימש אתר-פולחן, ועל-כן עדיין חוקרים בו את השרידים שהותירו הדיירים והמשתמשים השונים במשך תקופה ארוכה מאוד - מלפני 80,000 שנה עד לפני 10,000 שנה! ב��אתר מוזיאון קטן, ומסעדה של מוצרים אזוריים (בקיץ). פתוח מ-15 במרץ עד 15 בנובמבר. ביקורים מודרכים מארס-מאי ואוקטובר-נובמבר מ-14.00 עד 17.00. א וחופשות בתי-ספר גם ב-11.00. יוני-ספטמבר 11.00, 12.00 ומ-14.00 עד 17.00. כל ביקור נמשך כשעה, והטמפרטורה במערות היא 14 מעלות. טל: 0559296472. אפשר לרכוש כרטיס המקנה כניסה גם למיצג הארכיאולוגי בהאספארן.

 בהאספארן (Haparren) הסמוכה מיצג ארכיאולוגי - Hatzen Bidea)), דרך העקבות (ושוק ביום שלישי, שוק איכרים בשבת). אורקוראי (Urcuray) הסמוכה מקיימת באוגוסט את אליפות האירינצינה (Irrintzina), צעקת הרועה. כדאי להעיף מבט על מרקע-המזבח (Retable) היפה בכנסייה הקטנה של מנדיונד (Mendionde), ובדרך לסן-ז`אן-פייה-דה-פור, אפשר לעבור בבידאראי (Bidarray), שחלקו כפר תלוי ובו כנסייה יפה, וגם באוברז` איפארלה (Iparla), מסעדה סבירה, שלה שני אדונים נכבדים, אלן דיקאס וקריסטיאן פארא, וגם שף (ארוחה 25-35 אירו). הכפר אוסס (Osses), שבו מתפצל נהר הניב לשני ניבים צרים והכפרים הקטנים שמסביב גם הם ראויים לתשומת-לב.

סנט-אטיין-דה-באיגורי (Baigorry) שעל גדת הניב האלדודי, היה כפר לאומני פעיל. גדות הנהר יפות, וכך גם הגשר העתיק, והכנסייה מעניינת. אפשר לאכול במסעדת Arce, בטראסה מעל הנהר (ארוחה 25-45 אירו. חדר 65-135 אירו. טל: 0559374014). בבאיגורי מייצרים יין אירולגי, וגבינות צאן.

 דרומית לסנט-אטיין-דה-באיגורי - אלדוד, אלדודס בספרדית (Aldudes) - ע�מק ובקצהו כפר שזה שמו. באלדודס מייצרים ז`אמבון הרים מחזיר באסקי שחור-ראש, ובכל שנה זוגית מתקיימת בו באוקטובר חגיגה באסקית גדולה, שיש בה פולקלור, מוסיקה ואוכל, תצוגה של כלי עבודה, ועדרים שבאים (גם מספרד) ומתקהלים בכיכרות - פרות יפות, כבשים ופוטיוקים, רועים חבושי ברטים באסקיים ומצוידים במקלות מסוקסים. הח�נגה כוללת סעודת-ענק מתחת לאוהל גדול, יריד בהמות, מיצג אומנים, דוכני מזון וטעימות, תחרויות של פלוט באסק מלוות בנגינת אקורדאון, תחרות שירה באסקית, עוד ארוחה, טיולים בשבילי הרים, שוב פ�לוט באסק... עוד ארוחה... ובכביש הצר והגדוש המונים חולף לפתע אוטובוס עם תיירים מישראל, שהציצו בסקרנות, מגבוה, על ההמולה, ממהרים בדרכם לספרד...

 העיירה סן-ז`אן-פייה-דה-פור (Saint-Jean-Pied-de-Port) קרויה בבאסקית דוניבאנה גאראזי (Donibane Garazi). דוני פירושו קדוש, באנה הוא ז`אן, וגאראזי משמעו מגאראז, שם הנפה בבאסקית. המילה הצרפתית Port שב��שם מקורה בספרדית, Puerto, ויש לה שלושה מובנים: הנמל, השער, או מעבר-ההרים. סן-ז`אן רחוקה מהים, אך היא אכן השער הראשי של הצליינות לספרד. במובן המטפורי, סן-ז`אן, התחנה אחרונה בצרפת בדרכם הארוכה והמפרכת של עולי הרגל לקומפוסטלה, היא אכן "לרגלי מחוז החפץ". כשמסתכלים במפה, רואים שבדוניבאנה עוברות רוב דרכי הצליינות מצרפת לספרד, ולפיכך לכאן התנקזו - ומתנקזים - הצליינים. הרובע העתיק מוקף חומה מהמאה ה-15. בשער סן-ז`אק עוברים עולי-הרגל זה אלף שנים, והוא נרשם ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. היחסים בין הצליינים הביניימיים, חלקם בני בלייעל מחוספסים, ובין הבאסקים הקשוחים, היו לעיתים קשים. היו באסקים שלא היססו לגבות מהצליינים "אגרת-מעבר" באיומי מקלות ושימוש בכוח.

 עד הקמת הגשר הישן, בימי הביניים, הם צלחו את הניב, אשד ההרים החוצה את העיר, ברגל, בחר�בה, לאחר שירדו במורד ברי דה לה סיטאדל התלול והמרוצף אבנים, שהוא ציר הרובע הביניימי. אחרי הלינה בבית-הצליין הם היו עולים על ההר בכיוון רונסוו (Roncevaux), בספרדית רונס�וואלס, שמעבר לגבול. זהו אתר בעל חשיבות היסטורית וספרותית, שכל ילד בצרפת מכיר את שמו בזכות שינונו בעל-פה של לה שאנסון דה רולן, השיר שהוא ביסוד המיתוס של רולאן, שהפך להיות "אייקון" של הגבורה הצרפתית! השיר מנציח את זכרו של רולאן, מראשי אביריו של הקיסר שארלמאניה, שנהרג בקרב רונסוו ב-778, כאשר באסקים מההרים, שחברו למוסלמים, תקפו את צבאו של הקיסר הצרפתי.

דוניבאנה, 55 ק"מ מבאיון, שוכנת בגובה 175 מטר בלבד מעל פני הים, אך הדרך אליה ומיקומה לרגלי הר שעל צלעו התלולה היא מטפסת, מעניקים תחושה של הרריות. העיר הקטנה מלבבת, חיונית מאוד ביום, בייחוד ביום שוק, וחלקים ממנה יפים בלילה: התאורה חושפת בתים עתיקים לצד הניב השוצף, גשר, חומה ושבעה שערים. מטיילים בסמטאות, עוברים בכנסייה האדמומית בעלת הסגנון הייחודי, נוטר-דאם-די-בו-די-פון, נוטר-דאם שבקצה הגשר, מביטים בכמה בתים עתיקים ובסמלים עתיקים לא-פחות המוטבעים בקירות, מבקרים בבית-ההגמונים משלהי המאה ה-16 ובכלא ההגמונים המופרד ממנו בגן, ומטפסים אל הרובע העילי, המלא וגדוש בעלי-מלאכה, ובראשו המצודה שבנה וובאן. ראויים לביקור גם שביל-החומות, שהוא בעצם גרם מדרגות, ושאפשר לטייל בו כשלא יורד גשם, והמצפור, המאפשר תצפית על העמקים וההרים. (ביום שני שוק מסורתי יפה ומרשים. ב-17.00 - משחק פ�לוט בידיים יחפות.) ביום א` השלישי ביולי - תחרות משיכת חבל באסקית. בימים מסוימים ביולי ואוגוסט - יריד גבינות וגסטרונומיה אזורי.

בסן-ז`אן, כשהזדהיתי כישראלי, סופר לי הסיפור הבא: הבאסקים, מבריחים בנשמה, עסקו במהלך מלחמת-העולם השנייה בהגנבת אנשים מצרפת לספרד. צרפתים שברחו ממשטר וישי ומהנאצים, פטריוטים שביקשו להצטרף לדה גול, והרבה יהודים. גם אם היה זה עיסוק מכניס, אין ספק שהבאסקים הצילו אנשים רבים - ספרד הפשיסטית לא הסגירה אותם לנאצים. דוניבאנה שימשה תחנה חשובה לבורחים. בכלא ההגמונים קיים אולם תת-קרקעי גדול, שפליטים רבים מצאו בו מחסה זמני בדרכם לספרד. אך הזרות המוחלטת שאפפה את העם הבאסקי היתה בעוכרי רבים: בשומעם באסקית ברחובות היו שסברו שהנה הם כבר בספרד, ויצאו מהמחסה. הגרמנים, או המשטרה הצרפתית, המתינו לקלי-הדעת הללו, ושילחה אותם למחנות קרונות-קרונות!
 דוניבאנה היא מרכז לטיולים בסביבה - בכפריה, באתריה ובפסגותיה. לשכת התיירות המקומית שוכנת מול מלון לה פירנה - טל: 0559370357. היא מציעה מסלולים ברכב, ברגל ובאופניים.

לתחילת הכתבה

דרך העמק

השיא הגסטרונומי של חבל הבאסקים הצרפתי הוא מסעדת לה פירנה (Les Pyrenees), של השף פירמן אראמביד (Arrambide). הוא יליד 1946, עובד במטבח מגיל חמש-עשרה, ושף עצמאי מגיל עשרים ושבע. הוא ואשתו מנהלים את העסק המשפחתי הוותיק מ-1986. אביו, שחקן רוגבי שעבד במסעדת סבו ששכנה באותו הבית, לא התייצב לשירות העבודה הכפוי שהנהיגו הנאצים. יום אחד באו הז`נדרמים הבאסקים, והזהירו את המשפחה שהמשטרה בדרך. ממגרש הרוגבי, ברח האב היישר לספרד. אחרי שנה וחצי בכלא חולץ בידי הצלב האדום, הצטרף לדה גול בלונדון, מונה לטבחו של המרשל האגדי לקלר דה אוטקלוק, נחת בנורמאנדי ובהמשך "שיחרר" את פאריס. בבית-קפה בעיר הבירה המשוחררת שוחח עם אם ובתה, שתיהן פליטות מנורמאנדי, שהתעניינו בשלום כפרן. הוא המשיך במלחמה, ו"כבש את גרמניה" תוך שהוא מתכתב עם הבחורה. לאחר הניצחון היא באה אליו לחבל הבאסקים, ושם התחתנו. כך ששפת אמו של פירמן אראמביד אינה באסקית, הוא מתקשה בשפה זו, ובכל זאת לימדני כמה דברים. למשל, פירוש שמו, דרך העמק (מ"אראן" - עמק, ו"בידיאה" - דרך).

האצ`ה (הבית) שלו הוא בית-מלון פשוט. אמנם יש גינה ויש בריכה, אבל חדרי הפתיע בחוסר ההידור, שלא הלם בדיוק רלה-א-שאטו - החדרים שופצו מאז. המסעדה היא העיקר: היא מעוטרת ב-2 כוכבי מישלן ו-18 נקודות בגומיו, ואין לה מתחרים בכל חבל הבאסקים הצרפתי. עיצובה פשוט, וקיר הזכוכית שלה פונה היישר אל הרחוב החוצה את העיר. אבל האוכל, בפשטותו לכאורה ובנאמנותו למטבח המסורתי, טוב מאוד, ומושתת על טובי המוצרים האזוריים: אראמביד סובב בשווקים ובין החוות ומחפש "אוצרות". הוא גם מטפח בשדה סמוך ליישוב גינת ירק פרטית, ורוצה לטעת גפן, על-מנת שיהיה לו י�ין אירולגי (Irouleguy) פרטי.

שתי ארוחות-ערב אכלתי אצל אראמביד, שהיו בגדר מבוא לסיורי במטבח הבאסקי בעשרת הימים הבאים: פיפראד, מאבות-המזון של הבאסקים, עם ז`אמבון של עמק אלדודס הסמוך, ופלפלים קטנים, לא-חריפים, ממולאים בתבשיל בקלה: מיזוג שני מוצרי-יסוד באסקיים; פילטים של ברבוניה ושיפירונים על האסכלה ברוטב דיו - שילוב צבעים יפהפה; טרין של קוביות טונה בתוך מ�קפא עגבניות, עם זיתים ירוקים ופלפלונים אדומים - פסיפס נאה; פריקאסה של לובסטר בפטריות-בר; יונת צלויה בשום לא-חריף ורביולי של אורניות; וכמובן, אצל אראמביד אי-אפשר שלא לטעום גבינת כבשים מקומית, עם ריבת דובדבנים שחורים. גם הקינוחים היו טובים.
אינני יכול לומר, שהמטבח של אראמביד הוא מאלה שייחרתו בזיכרוני לעד. הוא טוב מאוד, אמיתי, יציב ממנה למנה, אך לא עוצר-נשימה. חברים שונים שסעדו אצלו, גיבשו דעה טובה משלי. בכל אופן, הוא הטוב ביותר בחבל הבאסקים הצרפתי כולו, ומומלץ לאכול אצלו.

Les Pyrenees
19, Place du General de Gaulle
Saint-Jean-Pied-de-Port
טל: 0559370101 פקס: 0559371897
חדר: 90-230 אירו דירה: 210-240 אירו
חצי פנסיון: 130-160 אירו לאדם, לפי החדר
 ארוחה: 45-90 אירו 

 Hotel Continental הוא מלון זול, סביר אך מיושן ואולי עדיין ללא מיזוג אוויר - אבל חדרי האמבטיה שלו חדשים. חבר שלן במלון הופתע לשמוע מהבעלים כמה מילים בעברית: למד מתיירים מישראל (3, Avenue Renaud. טל: 0559370025, פקס: 0559372781).

יין אירולגי:
דוניבאנה (שמה הבאסקי של סן-ז`אן) היא המרכז של י�ין חבל הבאסקים הצרפתי - אירולגי (Irouleguy). זהו אפלאסיון לא-גדול, שבעבר הלא-רחוק היה כל-כולו קואופרטיב אחד, לפחות בשיווק - לא עוד. אירולגי הוא בימינו יין סביר ומעלה, במגמת השתפרות, שעיקר איכותו באדומים - הם עשויים מזן טאנאט, בתוספת (שאינה עולה על 50%) של קאברנה-סוביניון וקאברנה-פראן, תמהיל המקנה ליין גוף, צבע כהה מאוד וטווח התיישנות של עד 10 שנים. יש גם לבן מזנים מקומיים ורוזה עשוי מזני האדום. המחירים, במגמת עלייה, עדיין סבירים.

ליצרן הנחשב לטוב ביותר, בראנה (Brana), חנות בסן-ז`אן. כרמיו מטפסים על צלע ההר שמעל העיירה, והיקב נמצא באיספור (Ispoure) הנאה, ליד הכפר אירולגי, שבו כמה יצרנים המציעים את מוצריהם לטעימה ולמכירה. בין שאר היקבים המומלצים על-ידי הסומלייה באזור, ושאת יינות חלקם טעמתי, Ilarria, Arretxea, Abotia (גם בלבנים) ו-Etchegaraya. חבר חובב-יין שביקר ביקב Ilarri שבאירולגי מספר שהיצרן, אדם צעיר ושקט בשם Peio Espil , חזר מנדודים באפריקה והחל לייצר יין באחוזה המשפחתית. את כרמיו, הנטועים בחלק הגבוה של הגבעות, מגדל אספיל בשיטות אורגניות. הם טעמו יין אדום בשם ביקסינצ`ו (Bixintxo), בצרפתית Vincent -הפטרון הקדוש של הכפר אירולגי. הוא מיוצר רק בשנות-בציר יוצאות-דופן, ותהליכי הייצור קפדניים במיוחד.

5 ק"מ מדרום לדוניבאנה - בדרך מתפתלת המטפסת על הפירנאים בנופים עוצרי-נשימה, וסופה נתיב קשה המעפיל עד 1,350 מטר - מגיעים אל יער איראטי (Iraty), אחד מיערות התרזה הלבנה הגדולים ביותר באירופה ברום של יותר מ-1,000 מטר. השמורה רחבת-הידיים אסורה לתנועת כלי רכב. למעלה למעלה אפשר לשכור במחירים סבירים בקתות-הרים, לשבוע של ניקוי-ראש מוחלט בחבל ארץ עשיר בשכיות-חמדה שהעניק הטבע (הזמנות בטל: 0559285129), ולצאת לטיולים רגליים או רכובים - אופניים או סוסים - עד לגובה 2,000 מטר. באתר יש חנות מזון, ומסעדה המגישה אוכל באסקי פשוט ב-20 אירו לערך. העצים יפים, ובסתיו הם עוטים צבעי חלודה. בקיץ, כך נאמר לי, לא ממש חם ביום, וקר רק בלילה. בחורף הופך היער לאתר סקי נורדי, עם מסלולים מסומנים הנבדקים מדי יום.

 המשך הדרך, היורדת מן ההר בפיתולים חדים עוד יותר, מביאנו לחלק המזרחי של חבל הבאסקי, לה סול, שהגישה אליו בדרכים הצפוניות יותר של החבל קלה יותר מנתיבי ההרים.

לתחילת הכתבה

מזרח חבל הבאסקים

כפרי לה סול (La Soule) יפים פחות מיישובי לה לאבור, מפני שהבתים מצופים רעפים שחורים ולא עוד אדומים כמו במרכז החבל ומערבו, והתמונה מעט קודרת יותר. גם הכנסיות שונות: בראש הצריח הגבוה שלושה משולשים, ובראש כל אחד צלב קטן; או שהצריח מורכב משלושה צריחונים דקים וגבוהים, ובראש כל אחד צלב קטן. גם המצבות העגולות שונות משהו - מוצאים עליהן בעיקר סמלים שונים ומשונים, מסתוריים למדי במשמעויותיהם העתיקות: הם ממשיכים מסורות קדומות שפשרן אבד.

 לה סול הוא החלק הפחות תיירותי בחבל הבאסקים, ועם זאת גם בו יש מקומות יפים. אם יורדים מאיראטי היישר מזרחה, מגיעים אל הכפר סנט-אנגראס (Sainte-Engrace) ההררי, שלידו יש קניונים יפים, קניוני קאקו�א�טה (Gorges de Kakuetta), שאפשר לטייל בהם ברגל, מעל לנחל הרים, בתוך יער עבות. הביקור המודרך נמשך כשעתיים, ומומלץ להצטייד בנעלי הליכה. פתוח 13 במרץ-15 בנובמבר. פרטים בבית-העירייה של סנט-אנגראס. טל: 0559286083.

אראמביד יודע לפרגן:
 ארמאמביד ממסעדת לה פירנה הוא ששלח אותי, כמעט במפגיע, למסעדת שילו (Chillo), מילה שפירושה חו�ר, אשר בכפר הקטן בארקוס (Barcus), 55 ק"מ מזרחה מדוניבאנה. נסעתי לשם בדרך הררית-למחצה, מסלול נאה בין עמקים בשלל צבעים, פסיפס של גוני ירוק וצבעי שלכת, משובצים עדרי כבשים, פרות או סוסים על שדות מרעה ירוקים, עם השלג ברקע - רצף של תמונות יפות. במעבר-הרים נמוך - מסעדה צופה אל נוף יפהפה. בעיירה מוליאון-לישאר (Mauleon-Licharre) העפתי מבט ברובע העתיק, בגדותיו היפות של נהר הגאב ובטירה שמעל, ורשמתי לפני שבאוגוסט מתקיימות שם חגיגות סנדלי-החבל! משם, מתפתלת הדרך לשילו, השוכנת בלב עמק נהר הסול (Soule), בפיתולי סחרחורת.

בארקוס הוא חור נידח ממש, אם כי נאה, בעיקר כשמשקיפים עליו מהכביש החולש מלמעלה - מוקף בצבעי העמק. יש בו גם בתים יפים. אבל הטרחה היתה שווה רק בזכות פייר שילו - הוא טוב כמעט כמו אראמביד. פתחתי בקציפת כרובית נפלאה בשמן וניל, עם פטרייה ממולאה עוף. המשכתי בקרפאצ`ו של בקר מקומי עם קציפה של גבינת רחלות, טרטר טונה עם מאפה פלפלונים וז`אמבון באסקי פריך, לברק עם קוויאר-חצילים מתובל בפלפל אספלט, צלע חזיר-בר צעיר עם אגס מבושל ממולא קרם ערמונים ברוטב פלפלת - כן, אראמביד אינו הפסגה הגסטרונומית היחידה, ולשבחו ייאמר שבזכותו התוודעתי למסעדה מצוינת, באמצע שומקום. מנות רבות מהתפריט ושלא טעמתי, הותירו בי טעם של עוד.

המסעדה היתה מלאה. לצדי, חבורת צרפתים ניהלו שיחה ערה על ציד פאלומבות, עסקאות יין עסיסיות, נכדים, סיפורי זימה מלווים בציטוטים משיר-השירים, עלילות הקדושים ומסורות העלייה-לרגל לקומפוסטלה, וגם על מיתוסים, כמו זה של מרלין הקוסם, החוליה המקשרת בין עבודת האלילים לנצרות,או של בלז איש הזאב, קדוש שאינו קיים. ואני זוקף אוזן למשמע האשמה על גזענות בשפות מסוימות בגישה לזר, בעברית, למשל, וגם בבאסקית. קיים בצרפתית מושג חשוב ונשכח למדי, Propos de Table, שיח שולחן. משמעותו היא שענייני תרבות ודעת, לרבות נושאים "כבדים", יכולים להיכלל ב"תפריטה" של כל סעודה - ובלבד שהכול מוגש בצורה קלילה, מרתקת ולא-מכבידה. השיחה שהייתי ע�ד לה שימשה דוגמה טובה לאמנות זו שאולי פסה מן העולם.

דברים שקלטה אוזני הוסיפו הארה חדשה וחביבה-פחות למושג שאראנגו (Charangou) שביאר לי קריסטיאן פארא (ראו פרק 20): כאן, בשילו, נאמר ששארנגו� הוא ממזר של באסקי ושל אשה מחבל בארן, ופירושו "חיה מסריחה". כי הבאסקים, כך נאמר, "לא רוצים זרים, ולא רוצים זרו�ת שיילדו בני-תערובת." כשחזרתי באותו ערב שאלתי את אראמביד, שאמו נורמאנדית, והוא אפוא שארנגוד, והוא אישר שהוראתה מעורב, אבל בקונוטציה שלילית משהו, לעגנית.

Chilo
טל: 0559289079 פקס: 0559289310
חדר: 35-100 אירו, לפי הסוג והעונה
ארוחה: 18-65 אירו. יש גם חצי פנסיון
 זהירות: חברים ששלחתי "נפלו" על שילו ביום חג נוצרי. המסעדה פעלה, אך בתפריט פשוט ומצומצם, ללא השף, ובאיכות שונה מאוד. כדאי לברר מראש.

 מצפון לבארקוס, בסביבה כפרית מוריקה ל`אופיטאל-סן-בלז (Hopital Saint-Blaise), לשעבר אכסניה לצלייני קומפוסטלה בתוך כפרון ביניימי. הכנסייה במתכונת צלב יווני, היא היחידה כמותה בצרפת בסגנון הרומאני. האתר רשום ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו, והוא פתוח כל יום 10.00-19.00. יש מכשיר הדרכה בשבע שפות. ליד ל`אופיטאל-סן-בלז נמצא Gurs, שהיה מחנה הריכוז הגדול ביותר בצרפת (ראו פרק 15).

לתחילת הכתבה