אני מתחילה היום בפנייה נרגשת לשני הקקות הקטנים שנשארו לבדם בבית. בעוד הקקונית הגדולה, השוהה בימים אלו בדבלין, מתקשרת וכותבת, את שני הקקונים האחרים - בלעה האדמה. הקקית הקטנה ,שהשתחררה אך לפני שבועיים מהצבא, נכנסה לפיג'מתה ביום שנסענו והתמסרה להשלמת 11 עונות של האנטומיה של גריי... לדעתי, היא נמצאת באותה תנוחה בה השארנו אותה, במצב מתקדם של רקבון...
הקקון הבינוני שעדיין משרת את מדינתנו - כנראה מאד מאד עסוק. למעט הבלחות מאד קצרות בקבוצה המשפחתית בווטסאפ - לא שמענו ממנו מאומה. יוצאי חלצינו – אנו פונים אל הלב הטוב של שניכם - צרו קשר עם אמא ואבא... וזכרו- סדרנו פטנט שיכול להשבית, גם מרחוק, את שתי המכוניות שהשארנו לכם... אין תשומת-אין אוטו !!!!
ולענייננו – מכיון ששהינו בטבעת האש, לא היה מנוס מלמצות את הענין עד תומו וכך שמנו פעמינו על הבוקר לפארק וואי או טאופו – שהוא הפארק הגאותרמי האחרון למסענו זה. בניגוד לגיהנום האפור של אתמול, הפארק דהיום מלא צבעים בשל מינרלים וחומצות שונות שנמצאים בלב האדמה ומתפרצים בחינניות אל על. התחלנו בגייזר שנקרא ליידי נוקס, שלפני מאה שנים בקירוב, התברר כי אם שופכים סבון אל החור ממנו הוא בוקע, אפשר לתזמן את זמן התפרצותו. (את זה גילתה בדרך מאד פשוטה, חבורת אסירים שחיה בסביבה: הם כבסו את בגדיהם במים התרמיים ושפכו בטעות סבון פנימה...). בהתאם לכך, מוזמן הקהל בשעה עשר ורבע בדיוק, לצפות בתהליך כולו. גברת אלגנטית שופכת אבקת סבון אל תוך האדמה ולאחר 10 דקות מתפרץ גייזר לגובה של כעשרים מטר. בהיותי חשדנית מטבעי, העליתי את ההשערה שמדובר במזרקה מחורבנת, שאיזה מאורי פותח בדיוק בזמן והיא מתחילה לעבוד, אבל כאילו שמעה את מחשבותי, הודיעה המדריכה כי למרות מה שאנחנו עלולים לחשוב, אין מדובר במזרקה אלא בגייזר אמיתי. יש לציין שבביקור בכפר המאורי אתמול, התייחס אחד המארחים המאורים לענין, ואמר שהם אינם משתמשים בשיטה הזו כדי לתזמן את התפרצות הגייזר שלהם בכפר, כי הם סבורים שמדובר בפגיעה בטבע והדבר עומד בניגוד לאמונתם. האמת, יש בזה משהו….
עם סיום מופע ההתפרצות המשכנו את הסיור בפארק, ולמרות שכבר די שבעתי מבריכות בוץ מבעבעות, אלה היו מדהימות. בשל נוכחותם של גופרית, אלקלידים, ארסנק ופחמן במים הבריכות מלאות בצבעים מטורפים.
אחרי שסיכמנו סופית את נושא הגייזרים והבוץ והחוויה הגאותרמית, עברנו למשהו קצת שונה – מפל מים חיים. אמנם היינו אמורים לצעוד אליו באון, אבל התברר שאפשר להגיע עם האוטו עד לפתח המפל. מבט אחד של החכם על פני הבהיר לו, שאין מצב לשכנע אותי לצעוד צעד אחד מיותר, במיוחד לאור העובדה שהיום היה חם והשעה היתה שעת צהרים מתקדמת. בהתאם לכך, אכן הגענו עם האוטו, עשינו סיבובון אל המפל והתיישבנו לאכול בצל העצים. מאז שאנחנו פה, אנחנו עומדים כל בוקר חותכים ירקות ומכינים סנדביצ'ים, וכל זה כדי לא להתפתות לאכול איזה ג'אנק בצהרים ולהשאר חטובים...
את אחר הצהרים העברנו במסלול הליכה (לא היתה סיבה לסרב… האויר נהיה קריר, הצלחתי לנמנם באוטו וגם שתינו קפה מיד כהגענו אל האתר). בנסיבות אלו, איך אפשר להגיד לא להליכה נמרצת בטבע? כנראה שהיינו שם לבד, כי אני השמעתי לנו מוזיקה מהפלאפון ואף אחד בסביבה לא התפלץ משמיעת שירם האלמותי של סטטיק ובן אל – “זהב”...
את היום אנחנו מסיימים בדירה בכפר אוהקונה (כבר כתבתי לכם שכל השמות של המקומות הם בשפה המאורית ונשמעים ממש אותו דבר...). כשהגענו, חשבתי שמדובר בשלושה חדרי צימר נפרדים, אבל אז התברר שמדובר בדירה אחת וכולה שלנו. ואיזו דירה לולו… חבל שצריך לעזוב כבר מחר בבוקר.
צעדנו היום 11,390 צעדים ולא אכלנו במסעדה בערב, אלא ליד שולחן האוכל הארוך והמרווח בדירה.
שיהיה לכם יום טוב ותשמרו יפה על החצי האחר של העולם...
