”נהיגה ובטיחות במצרים“

נסענו למצרים אני וחברתי באוקטובר 2005 ובחרנו לעשות את המסע המיוחד ברכב שכור. שמענו אזהרות על נהיגה בקהיר, אבל חשבנו עד כמה גרוע זה יכול להיות? מסתבר שיותר ממה שהעזנו לדמיין, הנהיגה הייתה חוויה אנתרופולוגית וזואולוגית גם יחד, כאילו שיחררו גן חיות ואמרו להם קדימה לעלות על הכביש... בנתיב אחד נכנסות שלוש מכוניות הנהיגה מלוות עם מלא צפירות, זר יחשוב שמדובר בקוד מיוחד בן הנהגים אבל צפירה יכולה לסמן גם ``תודה`` ``תיזהר`` ``ואמא שלך מתה``, כמו גם את כל מגוון הרגשות היומי של הנהג לצידך. 

הצפיפות בקהיר בלתי נתפסת באזורים מסוימים הפקקים נמשכים שעות על שעות, הניווט קשה למי שלא מדבר ערבית ולא יכול להיעזר באוכלוסייה המקומית הנחמדה מאוד! שלא יצא למסע שכזה. אנשים קופצים - יורדים ועולים על מכוניות תוך כדי נסיעה כמו גם על רכבות. אה, כמובן ברכב ששכרנו הצופר לא עבד... וזה תסכל נורא כי בא לי לצפור בחזרה (השלמתי חוסרים כשחזרתי לארץ...). 

המדהים הוא ואני חייב להודות: ראינו מלא תאונות אבל אף לא אחת קטלנית! לדעתי בישראל ראיתי הרבה יותר תאונות קטלניות ממש עם דם ופצועים, במצרים ראינו מלא מלא תאונות אבל קטנות ולא משמעותיות.אין לי מושג אם היחס של מספר תאונות/להרוגים באמת נמוך או שפשוט לא ראינו קטלניות (מה שלא סביר).

קהיר היא עיר מדהימה אבל זה כבר שייך לקטגוריה אחרת של המלצות, פה אתרכז בענייני ביטחון אישי הן במלונות והן בדרכים ובאתרי תיור. לכל אורך מצרים ובמיוחד בערים הגדולות, ישנם תמרורים מיוחדים שמבקשים מהנהגים לא לצפור-לדעתי תמרור ייחודי בעולם כולו. הצפירות נמשכות לאורך כל הלילה אפשר לעמוד עם סטופר ולראות שבזמן שהתנועה הכי רגועה ישנם 3 צפירות בחצי דקה ובשעת השיא... ישנן כמה צפירות בשניה וזו לא הגזמה, לאחר כמה מתרגלים לצפירות כאילו זה היה גזירה משמיים. הנהיגה יכולה להיות טמבון אל טמבון ודי מסוכנת (לא לגלות לחברתי שכתבתי את זה: אבל כשנכנסו לקהיר היא פשוט בכתה! לא עמדה בלחץ של כמעט תאונות שהתרחשו האמת? אני גם רציתי לבכות אבל הייתי עסוק מידי במשחק המחשב הזוי שנקלענו אליו ושהפך למציאות :-) והייתי נחוש! לא להגיע למצב של Game Over). 

יצאנו בנס, ללא פגע מקהיר- אבל דווקא באלכסנדריה- היותר רגועה, הייתה לנו תאונה, הנהיגה בכבישים הבין עירוניים קלה ודי בטוחה נוסעים בנוחות וללא עומסים כבדים בדרך כלל.

החניה בקהיר: סיוט לא קטן! ישנם אנשים שכל פרנסתם תלויה בחנייה שלכם וזה לא נחמד בכלל לראות אנשים הולכים מכות בגלל המכונית שלכם, ברחובות הראשיים ישנו ברזל/מוט על הכביש שעולה לאחר שרכשתם את הכרטיס מהאחראי המקומי והברזל חוסם את היציאה של הרכב למשך כל זמן החניה, כדאי לחפש חנייה ברחוב צדדי שבו אפשר לחנות בלי תיווך ופרוצדורות מסובכות. 

צורת הנהיגה המצרית הייתה רק חצי מהבעיה: החצי השני והבעיתי יותר בעיניי, הוא מעבר ויציאה מעיר לעיר שמלוות בבדיקת דרכונים, בעיקרון, ולאחר מעשה, אנחנו מבינים שהיה לנו מזל לצאת משארם א שייח (מקום שכירת הרכב) באופן עצמאי - אם המשטרה המקומית הייתה יודעת שאנחנו נוסעים באופן חופשי במצרים הם היו מכריחים אותנו לקחת ליווי למרות שביררנו לפני היציאה והבנו שכל עוד מדובר בשני אנשים בלבד אין צורך בליווי משטרתי.

בכל מחסום שהגענו אליו ושאלו אותנו מאיפה אנחנו, הם הרימו גבות ולעיתים היה אפשר לראות את התדהמה המהולה בפחד שהופיעה על פניהם, אבל כולם! כולל כולם, התעשתו ואמרו לנו ``אהלן וסהלן`` תהנו ברוכים הבאים וכו`.

כמות המחסומים: בכל יציאה מעיר קטנה או בינונית, יהיו מחסומים כאשר אין אנשים הרבה תנועה במחסום והשומרים משועממים הם ישאלו כל אחד ואחד מיהו ולאן הוא הולך. כאשר מדובר ביציאה מהערים הגדולות לאחר כמה קילומטרים בעלייה על כביש מהיר יופיע מולכם עמדה של תשלום ``מס נסיעה`` של 2 לי``מ. ולאחר מכן המחסום שמסנן את אלו שנראים החשודים ביותר, בנסיעה מהירה בכביש מהיר, פתאום עומד שוטר ומאט את התנועה ומסנן סינון ראשוני ולאחר מכן עושים סלקציה.לפעמים התעלמו מאיתנו ולפעמים עיכבו אותנו המון זמן, תוך כדי לקיחת הדרכונים ובירור מעמיק תחושה לא נעימה בכלל. עד הרגע שהחלטנו באופן ספונטני להגיע לדמנהור (משום מה) היינו חופשיים כציפור דרור בכלוב דיקטטורי.

הצלחנו להגיע משארם א שייח לאלכסנדריה, דרך קהיר והתעלה ואף ביקרנו באל עלמיין, ואפילו לתדהמתנו נכנסנו לערים מיוחדות, שהצבא בונה עבור החיילים ``המיוחסים יותר`` הערים הללו מוקפות גדר ומפוזרות בכל רחבי מצרים בתוך הערים, הצבא בונה בתי פאר. על החוף הצפוני יצאו עינינו מחוריהן מרוב מקנאה כשראינו את רמת החיים המדהימה שעמדה בניגוד בוטה לרמת החיים של עלובי החיים בקהיר ומצרים כולה.

כשהגענו לדמנהור החלטנו לבקר בקבר של ר` יעקב אבוחצירה ז``ל, כדי למצוא את הקבר בעזרת מפה צריך להיות קוסם. אז השתמשנו בעזרה של מקומיים רק מקומי יכול לדעת היכן הקבר. כשהגענו למקום, כמו בכל מקום אסטרטגי בעיניי הרשויות, היו שם שוטרים ששמרו על הקבר, כמובן שאסור לצלם (כמובן שצילמנו בלי שהם ידעו, היום עם מצלמה דיגיטלית אין להם שמץ שאתה לא רק מחזיק את המצלמה בתמימות אלא גם מצלם) הפעם נכונה לנו הפתעה הכריחו אותנו ללכת לתחנת המשטרה המקומית, הרגשנו (שוב) כמו בסרט רע.

המתנו בתחנת המשטרה מחוץ לבניין התלווה אלינו ``בלש מקומי`` בלבוש אזרחי ולאחר המתנה ארוכה בה ראינו איך כל מבקר בתחנת המשטרה נותן כסף ליומנאי או קופסת סיגריות (הכריחו אותנו לשבת צמוד ליומנאי ולא לזוז-היה מפחיד) נקראנו אל הקצין שרצה לראות אותנו אם אנחנו לא מהווים סכנה. מסתבר שהקבר של אבוחצירה לא ראה מבקרים כבר הרבה זמן והנסיעות להילולה השנתית בוטלו (הוחזרו לראשונה בשבט 2006), מפקד תחנת המשטרה היה אדיב ולהפתעתנו הרשה לנו לראות את הקבר. בשלב הזה הדבר האחרון שעניין אותנו זה לראות את הקבר כי היינו כבר די מבוהלים- אבל היה צריך להמשיך את המשחק.

הבלש התלווה אלינו לקבר חזרה וסיפר לנו שהוא כבר 25 שנים בלש ושטח בפנינו את כל סיפורו (לא לחינם מסתבר). כשנכנסנו לקבר ניקינו אותו כי הוא היה מוזנח ברמות שלא יתוארו, ואז נכונה לנו הפתענה נוספת: הבלש ועוד 2 אנשים שהתלוו אליו הכריחו אותנו לשלם להם כסף על מנת לצאת מהחדר של הקבר, מעיין ``שוד ידידותי``, זה היה קטע מפחיד נוסף אך לא אחרון לאותו היום, אני אמרתי להם שהכסף לא עלי אלא ברכב, ואז הבלש אמר בסדר, רק אל תגיד לקצין בחוץ שאמרנו לך לתת כסף. יצאנו החוצה ואז קפצו עלינו כמה נשים מקומיות, גם בדרישה לכסף, נכנסנו לרכב והנענו וניסינו לנסוע. אבל אז פתאום נשמעה צפירה חזקה של ניידת והתבשרנו שמעתה והלאה אנחנו מקבלים ליווי צמוד. נסענו בלית ברירה אחרי הניידת כשאנחנו מציינים שהיעד הבא שלנו הוא פורט סעיד.

מאותו הרגע ועד הערב היינו בליווי משטרתי/צבאי ממש כמו זוג אח``מים כשלעיתים מלווים אותנו אופנוענים חיילים חמושים או משטרה סתם עם צפירות והזזת התנועה לצד הדרך שלא יפריעו לנו או יסכנו אותנו. הם עשו ביניהם חילופי משמרות, כל כמה קילומטרים כל משטרה בתחום השיפוט שלה, לעיתים הרשו לנו לנסוע כמה קילומטרים לבדנו, נשמנו לרווחה וקווינו שוויתרו עלינו ואנחנו סוף סוף לבד אבל במחסום הבא תמיד המתינה לנו משטרה.

למזלנו הרע נגמר לנו הדלק ואז נאלצנו לעצור וניסו לעזור לנו להניע והפתרון היה: קשירת חבל לרכב שלנו וכך נסענו כחצי שעה, עד לתחנת הדלק הקרובה בדרך אגב התיידדנו עם החיילים שגם צחקו מהסיטואציה אבל לא שכחו לבקש ``מתנה`` בסוף החוויה.

הנוהל החדש היה: לקחו לנו את הדרכונים ונתנו לנו להסתובב בתוך פורט סעיד כאשר רצינו לצאת מפורט סעיד היינו צריכים להודיע מראש על עזיבתנו והמתין לנו שוטר עם הדרכונים שלנו בלובי של המלון, זה נמשך עד ליציאה לטאבה והכל לטובתנו, אנחנו אכן ``אסירי תודה``.