”אחי הדוסים! מסעדה כשרה באיסטנבול!“

השורות הבאות מיועדות בעיקר לאחי הדתיים, אלה שכבר שלושה שבועות בוהים בדוכני שווארמה בכל רחבי תורכיה, ונאלצים להסתפק במקרה הטוב (או במקרה הרע, בעצם) בקבנוס מהארץ. אני אישית באיזשהו שלב הייתי מוכן למכור את נשמתי ואת נשמת צאצאי מעתה ועד עולם תמורת ביס אחד קטן של חלבונים מן החי (ואל תגידו לי פורלים- הפורלים שלהם טעימים מאוד מאוד - כמובן אחרי שסופקו כל הפתרונות הלוגיסטיים ויושבו כל הקונסטרוקציות ההלכתיות והבין-אישיות של לפשפש בתיק ולהביא את המחבת, ולשכנע את זוגתך שתחיה שהסכין שלכם, שאיסמאעיל היקר מוריד איתו את הקשקשים של הדג מנוחתו עדן, לא יסריח עד סוף כל הדורות, ולהשגיח שהגויים האלה לא ישרבבו פנימה שום דבר משוקץ, ושלא ישתמשו בכלים אחרים, ושוב להבטיח שהריח לא ידבק לסכין ומקסימום-נקנה-סכין-אחר-זה-איזה-לירה-וחצי, ולזכור להפוך פעם את הדג בעצמך כדי לסייע בבישול של העכו``ם האלה - בקיצור, פורלים זה נחמד, אבל יש גבול).

נכון שתורכיה נוחה מאוד מבחינת כשרות, אבל עדיין בכל מה שנוגע לבשר אנחנו בבעיה רבתי. מה גם שתהלוכת אחינו החילוניים, אלה שחוזרים עם פנים קורנות מכל המסעות הקולינריים שלהם (``מה? אתם לא אוכלים כאן?? הורדתי שני קילו שווארמה עגל בעשרים וחמש אגורות!``) לא מוסיפים לשלווה הנפשית יותר מדי.

צפה הקדוש-ברוך-הוא שעתידים בניו להתבעס רצח מזה שאין להם בשר לאכול בכל הטיול, עמד ושתל קהילה יהודית באיסטנבול, ואלה הקימו מסעדות כשרות - שלוש במספר (ככה לפחות לפי מה שהוצאנו מהאתר של `למטייל` בארץ. בינתיים הגיעו אלינו שמועות עקשניות שיש מסעדת `ציון` שממוקמת בתוך איזשהו מלון בטקסים. לנו אמרו שמדובר במלון `קרטון`, אבל לא היינו שם. מי שיודע, שינדב קצת מידע).

 היו לנו כתובות של שתי מסעדות: קרנה, ומסעדת לוי. על אחת מהן שמענו שהם אלגנטיים מאוד (דהיינו יקרים להחריד), ועל השניה לא שמענו כלום. ועל כן שמנו פעמינו לעבר מסעדת לוי. איך מגיעים: כדי לחסוך לכם את ההתברברות, זה הכי פשוט בעולם להגיע לשם. מי שמתאכסן במלון באיזור טקסים, פשוט עוברים את גשר גלטה (אחרי שהגעתם לטונל) - ומולכם, קצת מצד ימין, יש בנין גדול ואדום. כשתתקרבו לשם, כבר תבחינו בשלט של `לוי רסטורנט` שמתנוסס לו. מי שמגיע מאיזור העיר העתיקה או הבאזאר הגדול, שישאל איפה זה השוק המצרי - ושישאל שם על `חמדי רסטורנט`. מסעדת חמדי המהוללת הזו נמצאת ממש ליד היעד המבוקש שלנו.

נחזור למסעדת לוי: 

הכניסה למסעדה עצמה היא דרך כוך לא סיפמטי במיוחד, וטיפוס קליל במדרגות. מיד כשנכנסו, הבנו שכנראה מסעדת קרנה היא האלגנטית, כי מסעדת לוי לא. מצד שני, גם אין להם שום יומרה להיות אלגנטיים. מי שרוצה להתפנק עם אוכל אותנטי אחרי שבועיים מפרכים בקצ`קר, שילך למסעדת קרנה. מסעדת לוי, פשוט כדי לתאם ציפיות, היא סוג של מסעדת פועלים עממית כזו. אני מניח שהיא נועדה לספק פתרון נוח ליהודים שעובדים באיזור ורוצים לשמור על כשרות - וזה מתבטא גם במיקום (לא משהו), גם בעיצוב (ע``ע מיקום), גם באוכל (תבשילים ביתיים כמו בארץ), וגם במחיר (הזול למדי). לכן מי שמחפש מאכלים אותנטיים, זה לא בדיוק המקום. כשאנחנו היינו שם, היה קובה, עוף עם חצילים, עוף עם אורז, שעועית, דג מבושל, סטייק, קבב, תבשיל ירקות, וכדורי בשר. אולי התפריט משתנה טיפה מדי פעם, אבל זה בגדול מה שיש. כל מנה עולה 10 לירות (אנחנו ביקשנו צ`יפס, והכינו לנו במיוחד - עלה 5 לירות), שזה מחיר סביר לגמרי. קינוח, שלא לקחנו, זו מנה של אבטיח, מלון או סולת (לא ברור, עניין הסולת הזה).

לפיכך, חברים, זו תמונת המצב: אל תצפו למקום שתוכלו להרגיש בו אווירה יהודית חמה ובמקביל יפצה אתכם על כל הבשר שלא זללתם בהרי הטאורוס. לנו אישית היה שם נחמד נורא (ואפילו חזרנו יום אחר כך לאכול שוב צ`יפס), אבל תדעו שזו מסעדת פועלים. הקבב שאכלתי היה טעים, העובדים היו עם המון רצון טוב ועם מעט מאוד אוצר מילים באנגלית (גם על עברית אל תבנו, חוץ מברכונים מחממי-לב שיש שם), תעודת הכשרות היתה חתומה על ידי `ועד הכשרות של איסטעאנבול` והרב המקומי, והאוכל היה חם. אם מגיעים בראש של חוויה קולינרית, זה עשוי לאכזב. כשהתרגלנו לרעיון שאנחנו אוכלים במסעדת פועלים יהודים תורכים, זה היה נחמד מאוד. 

ועוד טיפ קטן: אמרו לנו שליד בית כנסת נוה-שלום יש קצב יהודי, ומוכרים במקום בשר כשר. למי שרוצה להשקיע, אפשר לברר. דווקא נחמד להיות מבקר מסעדות. בקרוב אצלכם. טיול מקסים.