מסע בעקבות הפילים
אני אתחיל מהסוף:
"צ`וקו, נראה לי שאתה צריך לתפוס את המטוס הראשון לארץ, ולהגיע לפה כמה שיותר מהר... אני בדרך לבית החולים, כי כמו בהריון הקודם - ירדו לי המים....". בהתראה קצרצרה ולמרות ההמלצות לא להגיע לניירובי בגלל מאבק של אנשי ה"תפוזים" באנשי ה"בננות" (בעקבות שינויים שהממשלה הולכת לבצע בחוקה), הגיע דן לשדה התעופה, עלה על המטוס, והגיע ב-ד-י-ו-ק ללידה. ב-20 לנובמבר הצטרפה למשפחה שלנו פונפונית קטנטונת (למתמצאים שביניכם - פחות מ-2.5 ק"ג, ולפחות מתמצאים - משהו כמו ארנב בינוני...) ומתוקה בשם שיר. אחרי שמונה חודשים "בפנים", נמאס לה כנראה לראות (או יותר נכון - להרגיש ולשמוע) את אפריקה מהדופן הפנימי של הבטן, ולכן היא החליטה לקצר את זמן ההריון ולצאת כמה שיותר מהר לאוויר העולם....
ועכשיו - להתחלה....
אחד הדברים שאני הכי נהנית מהם במהלך השהות במדינות עולם שלישי, הם המפגשים עם האוכלוסייה המקומית - רוכלים בשוק, עובדים ושכנים - כל אחד מאיר פן אחר של החיים, המנהגים ואופן המחשבה, שלעיתים (קרובות ביותר!!) שונה מאוד מקו המחשבה המאפיין אותנו, הישראלים. ולפעמים, דווקא בחו"ל, כשיש את כל הזמן שבעולם ובלי הלחץ הישראלי, פוגשים אנשים "משלנו" מיוחדים ומעניינים. לא מזמן ביקרו אותנו שלושה חבר`ה ישראלים שאחרי כשבועיים ביחד, קנו לעצמם חבורת מעריצים רצינית. שלי, דותן ועופר מטיילים באפריקה כחמישה חודשים. הם התחילו בדרום אפריקה, קנו ג`יפ "זברה" (שלושת המוזונגואים בג`יפ המפוספס היו לשיחת היום בנאיוואשה, כך על פי השכנות שלי...) והחלו במסעם צפונה.
כחמישה חודשים לפני שהגיעו לאפריקה, נפצע עופר בצבא במהלך ניסיון ללכוד מבוקש, מכדור שהשאיר אותו משותק בפלג גופו התחתון. טיול תרמילאים באפריקה הוא דבר לא פשוט בכלל, על אחת כמה וכמה על כיסא גלגלים עם מזוודה שלמה מלאה בציוד רפואי, אבל נראה כאילו שלושת החבר`ה הללו השאירו את כל הקשיים והבעיות (ונראה שגם את עניין הנכות) בבית. שמחת החיים, הסקרנות, ההרפתקנות, היכולת להנות למרות המגבלות והעזרה אחד לשני הדהימו אותנו, ונראה לי שגם את כל מי שהם פוגשים. הם היו שבועיים באזורנו, נחו, טיילו באיזור, ראו סרטים (בעיקר ישראלים, כי אחרי כל כך הרבה זמן בא לך לטעום קצת "טעם של בית"), הכינו ארוחות גורמה במטבח, ואחר כך עופר חזר לארץ, שלי ודותן המשיכו במסעם ביבשת השחורה. אלינו הגיעו לביקור נוסף ההורים שלי, שכבר מאוד התגעגעו לפונפון שנהיה יותר ויותר שובב מיום ליום.
אהבתנו הגדולה לפילים (אחרי ההיפופוטמים כמובן, שהם הפייבוריטים המשפחתיים) עדיין לא נרגעה, בייחוד לאור העובדה שהפילים היחידים שהזדמן לי לראות מאז הגעתי לקניה הם בבית היתומים לפילים בניירובי (Sheldrick Center). ולכן, כדי לספק צורך זה (מעניין מה פרויד היה אומר על כך...) החלטנו לנסוע ל- Amboseli National Park. פארק זה נמצא בדרום מזרח קניה, על גבול טנזניה, ונחשב לשני הכי מתוייר במדינה אחרי המסאי-מרה. הוא ידוע הודות לעדרי הפילים הרבים הנמצאים בתחומו ושניתן להבחין בהם בקלות (בניגוד לפילים ב-Aberdare National Park....), לקילימנג`רו שאותו רואים (או יותר נכון - אמורים לראות...) מציץ מבעד לעננים, ולאנשי שבט המסאים החיים באיזור זה של המדינה והמנהלים אורח חיים פרימיטיבי ביותר ("על אמת" ולא רק בשביל התיירים המגיעים לאיזור!). ארזנו התארגנו והתחלנו בנסיעה הלא קצרה (כארבע וחצי שעות) לפארק.
בהתחלה נסענו מזרחה על הכביש הנוסע למומבסה, שהוא אחד הכבישים המכוערים והמשעממים ביותר עליהם נסעתי מאז שאנחנו פה. רב הכבישים המובילים לשמורות השונות בהם ביקרנו אינם כבישים ראשיים, ולכן הם בדרך כלל באיזורים מעניינים ויפים יותר של קניה. לעומת זאת, כביש זה הוא מהראשיים (אם לא הראשי) במדינה - נוסעות עליו המשאיות הרבות (בחיים לא ראיתי ריכוז כל כך גדול של משאיות בצידי הכביש- מפונצ`רות/הפוכות/בהפסקה...) מהחוף והנמל במומבסה, לכל רחבי קניה או מדינות אפריקה הפנימיות (למשל אוגנדה). הכביש צפוף, במצב ירוד ומטונף. בשלב כלשהו עזבנו כביש זה לטובת כביש הפונה דרומה לכיוון טנזניה והמגיע לשער המזרחי של הפארק. הנוף הופך לצחיח והכביש לדרך עפר מאובקת שלאורכה בארות מים. אחרי שחלפו אותנו כמה מכוניות שנסעו בצידי הכביש, הבנו שאם אנחנו רוצים להגיע ללודג` עוד היום, כדאי לעזוב את הכביש המרכזי, ולחפש נתיבים צדדים.
מהר מאוד פיתחנו את המשחק "מצא את הנתיב בעל העבירות הגבוהה ביותר" שהעביר לנו את הנסיעה במהירות רבה ביותר. ממש כמו בסרט, התחלנו להבחין ביותר ויותר מקומיים משבט ה"מסאים", הלבושים בלבוש המסורתי, מעין שמיכה אדומה על הכתף ומקושטים בשלל תכשיטי חרוזים - שרשראות, צמידים ועגילים. הם התהלכו לאורך הדרך, ממלאים מים מהבארות, רועים את צאנם לאורך הכביש, ועוסקים ב"ספורט הלאומי האפריקאי" - הליכה. מה אני אגיד לכם - אפריקה במיטבה!! כמה פעמים שלפתי את המצלמה בניסיון לצלם אותם, אבל הידיים שמיהרו להתרומם לאוויר, בנוסף להיותם ידועים כשבט לוחם וחזק גרמו לי להוריד את המצלמה, לעשות מעין "טוב סליחה..." עם הראש, ולדן ללחוץ מהר על דוושת הגז...
למרות שהשתדלנו לצאת מוקדם, השמיים החלו להיצבע בצבעים אדומים וכתומים של שקיעה (אחרי כמה שנים ביחד, השעון הביולוגי של דן כבר מתחיל לחרוק...), ואז ראינו אותו לראשונה (ובדיעבד התברר שגם האחרונה...) - את פסגתו של "קילי", או בשמו המלא ה"קילימנג`רו" - ההר הכי גבוה ביבשת אפריקה. "עצור!!!" נורתה הפקודה לחלל המכונית, הפיסגה והעננים סביבה, או יותר נכון - העננים ומעט מהפיסגה, הונצחו בתמונה, והמשכנו לנסוע לכיוון הלודג` שלנו במהירות האפשרית. האופציה להיתקע בחשיכה כשמסביב לוחמים עם חניתות (נשבעת!!!) לא נשמעה לנו כזאת אטרקטיבית...
'חגיגה' באמבוסלי
אל הלודג` Amboseli Sopa Lodge הגענו אחרי רדת החשיכה. הלודג` חדש, מיוחד מאוד, ובנוי מאיזור מרכזי המכיל את הקבלה, חדר האוכל, והבר, ובונגלואים יפהפיים ורבים הפזורים על פני שטח רחב ידיים. הוא ממוקם כ-20 דקות משער הכניסה לפארק. יש שני לודג`ים נוספים בתוך שטח הפארק, ממש באיזור בו מסתובבים הפילים, ואולם בזה גם חסרונם- כניסה לפארק עולה 30$ לתייר ל-24 שעות, ולכן אם ישנים בתוך הפארק, יש לשלם בנוסף לעלות הלינה גם סכום זה על כל יממה בפארק. למרת שלכל אורך הדרך לא ראינו ולו אוטובוס תיירים אחד, חדר האוכל היה מלא בתיירים ממדינות לא מעטות, ואולם את ההצגה גנבו קבוצת יפנים, שהגיעו כולם לחדר האוכל חמושים בפנסי ראש, כנראה למקרה של הפסקת חשמל או תקיפת פיל... כמו במאורע היפנים הקודם (ריקודי העירום בגייזרים ב - Bogoria) לא היה נעים לנו לצלם אותם, אבל אם תנסו לדמיין יפנים רבים וקטנים עם פנסים גדולים על ראשם (בנוסף, איך לא, למצלמות הקומפקטיות והסופר-מתקדמות שבידיהם), לא תהיו ל כך רחוקים מהמציאות, ותבינו למה טוב מאוד שעברית אינה שפה בינלאומית....
אף פעם לא הבנתי את הקטע של תיירים לא ישראלים לקום השכם בבוקר, זאת אומרת- למה?? הפילים הולכים לישון בצהריים?? נכנסים למחילות?? מתחבאים בצמרות העצים?? בסביבות שעה חמש בבוקר שמענו את "פלוגת הפנסים" בהכנות לקראת מסע הכומתה שלהם לפארק. אנחנו, לעומת זאת, התחלנו את הדרך כשלוש שעות מאוחר יותר, לאחר ארוחת הבוקר, ואחרי שהצטלמנו בנקודת התצפית של המלון על רקע "העננים-שמסתירים-את -הקילימנג`רו".
הגענו לכניסה לפארק, עם תיאבון מוגבר לפילים, ושם חיכתה לנו הפתעה כלל לא נעימה - מתברר שמשער זה אי אפשר להיכנס בתשלום מזומן, אלא יש צורך ב-"smart card": כרטיס שמטעינים אותו בסכום כסף מסויים, ובכניסה לפארקים השונים ברחבי קניה מגהצים אותו וכך גובים את התשלום. כמובן (חוקי מרפי תמיד עובדים) שלא היה לנו כרטיס שכזה.... "תאלצו להיכנס מהשער הראשי" אותו שער שנמצא בצד השני של הפארק, º180 מהשער הנוכחי, שבהערכה גסה, יקח לנו שלוש שעות רק להקיף את שטח הפארק להגיע אל השער הזה!!! קצת מלחיץ, אבל במדינה שבה המשפט הכי נפוץ הוא akuna matata, בסופו של דבר תמיד יימצא פיתרון... לאחר כחצי שעה של תחנונים, טלפונים למשרד הראשי, ושיחות וצחוקים בסוואהילית מצ`וקמקת עם שלל המקומיים שהתאספו סביב הרכב, נכנסו לפארק עם אישור מיוחד שאיתו היה עלינו להגיע לשער הראשי מתוך הפארק עצמו (כשעה נסיעה).
נשמנו לרווחה, ויצאנו לצייד הפילים!! הפעם - לא התאכזבנו!! פילים מימין, פילים משמאל, מלפנים ומאחור, גדולים בינוניים וקטנטנים, בקבוצות ובבודדים, בקיצור - ימבה פילים!!! ואפשר להגיע ממש קרוב אליהם, כמעט מרחק נגיעה, עד שאיזה פיל ענק במיוחד החל לנפנף באוזניים (סימן לתקיפה) וגרם לנו לשמור על מרחק (עשרים-ואחת, עשרים ושתיים מהפיל הקרוב).... גם הפונפונון היה מאושר - מבסוט וטוב לב הוא קיפצץ לו במכונית מצד לצד, מחלון לחלון, וקרא "היי-היי-היי" (אוצר המילים שלו עדיין לא כל כך מפותח...) כשחלפו לידנו הפילים. חלפנו על פני כל הפארק בדרך לשער הראשי (כשעה), שילמנו, ואת הדרך חזרה עשינו במהירות מדהימה אחרי נהג של טרנזיט תיירים על "אוטוסטרדה" צדדית (כרבע שעה נסיעה...).
בכל האיזור שמסביב לפארק (וגם בתחומו) מנהלים אנשי שבט המסאים את חייהם באופן המסורתי. ביום הטיול השלישי והאחרון, לפני המסע הארוך חזרה הביתה, החלטנו לבקר בכפר מסאי הנמצא בצמוד ללודג`. למעשה זה לא בדיוק כפר, אלא חמולה אחת שגרה ביחד. ממה שהצלחתי להבין (עם האנגלית הרצוצה שלהם, והסוואהילית הרצוצה שלי), לסבתא, או ה-"Big Mama" יש כמה בנים, שלכל אחד כמה נשים והרבה ילדים, והם כולם חיים ביחד אבל לא בדיוק בשלווה ובנחת... איך שנכנסנו למתחם, התנפלה עלינו אחת הנשים, ובעוד יתר הנשים מנסות לסלק אותה מעל פנינו, הסבירו לנו כי היא חסרת ילדים וקצת משוגעת, ואף כינו אותה ה"שטן". מסביב למתחם גדר מאולתרת מענפים וקוצים, ובפנים בקתות קטנות ורבות עשויות מבוץ וענפים והמסודרות במעגל סביב "חצר מרכזית". בתוך כל ביקתה יש מדורה המחממת את הביקתה, וגם יוצרת שם הרגשת מחנק בלתי רגילה, משטח שמשמש בתור מיטה ו...זהו... העוני בהתגלמותו. על חשמל או מים זורמים - כמובן שאין על מה לדבר, ואפילו באר לא ראינו בקרבת מקום.
כמה ילדים מנוזלים בבגדים בלויים ומנוזלים מתרוצצים בכל בין הביקתות, וכל הנשים היו מעוטרות בשלל מרהיב של תכשיטים מחרוזים צבעוניים- עגילים, שרשראות, צמידי יד, צמידים על הרגליים, וקישוטים שונים על הראש והמצח. התכשיטים מוסיפים להן צבע רב, במיוחד על רקע הבגדים הדהויים והאדמה המידברית.
ואז, בהנהגת ה-"Big Mama" נעמדו הנשים בחצי גורן והחלו לשיר ולהתנענע לשירי מסאים. השירים הם מעין צעקות וקריאות בכמה קולות, כשכל פעם צועדת אישה אחרת קדימה, מבצעת כמה צעדי ריקוד וחוזרת למקומה (בערך כמו מעגל הריקודים שהיינו עושים במסיבות של כיתה ו`...). מהר מאוד הצטרפנו אליהם, ובשלב כלשהוא אחז דן בידה של אחת מצעירות החבורה, ופצח בריקוד סוער וסוחף - כפי שאתם יכולים לראות בתמונות, נראה לי שגם הן מאוד נהנו מהיוזמה, בכל זאת- לא כל יום פוגשים מוזונגו מקפץ!!
עשינו סיור קצר בין הבקתות, צלמנו, הצטלמנו, והתחלנו את מסענו הארוך הביתה.
על מסע "בטן-גב" בזנזיבר בפעם הבאה!
ביי בינתיים!
