אז מה קרה ברוזוול?
"רוזוול, ניו מקסיקו. עיר של אומנות וקניות, נופש ופעילויות ספורט, טבע, נוף, ואנשים ירוקים קטנים." (מתוך עלון פרסום של לשכת התיירות של רוזוול)
הביטו בשדה שבתמונה העליונה בצד שמאל. לכאורה סתם שדה, חסר ייחוד או עניין, שדה ככל השדות. אבל משהו קרה בשדה הזה ברביעי ביולי 1947. כל אותן עלילות סרטי מדע בדיוני וספרי המתח על עיירות קטנות ומשעממות אי שם בדרום ארצות הברית שנכבשו על ידי חייזרים, כל אותם פרקי X-File מתוסבכים בהם נלחם מאלדר בקונספירציות השלטון להסתרת האמת על עב"מים וחלליות, כל התיאוריות על "אנשים בשחור" האוספים שברי צלחות מעופפות שהתרסקו ומסלקים ראיות, ואפילו חלק נכבד מהסרט "היום השלישי" - הכל נולד כאן, בשדה הזה שליד העיר רוזוול (Roswell), ניו מכסיקו.
קיץ 1947 היתה תקופה בה פקדו את שמי ארצות הברית מספר מפתיע של עצמים בלתי מזוהים. חפצים משונים דווחו מרחפים בשמיים במקומות שונים ברחבי אמריקה, אך רק אחד מהם נפל אל האדמה. 5 ביולי. לאחר לילה של סופת רעמים קשה יוצא החוואי מק ברזיל לבדוק את שלום כבשיו הרועות בשדה. בעודו נוסע בשבילי השדה מצא שרידי מתכת יוצאי דופן, מפוזרים על שטח גדול. לא רחוק מהם הבחין בתעלה רדודה לאורך עשרות מטרים. המתכת המיוחדת מושכת את עיניו, והוא אוסף מספר חתיכות למחסנו, ויוצא אל בית השכנים - משפחת פרוקטור - להראות להם את שמצא. פלויד ולורטה פרוקטור מביטים בפליאה בהריסות, ומשערים כי מדובר בשרידי חללית או פרויקט ממשלתי כלשהו, היות ובסמוך לעיר השתרע ה-RAAF, בסיס חיל האוויר של רוזוול, ובו מספר יחידות מובחרות וכנראה גם נשק גרעיני. אם כך, טענו בני הזוג כאזרחים אמריקאים טובים, יש לדווח מיד לרשויות.
יום-יומיים לאחר מכן עושה מק כעצתם ונוסע אל העיר לדווח על התקרית לשריף המקומי, ג`ורג` ווילקוקס. השריף מיד מתקשר לבסיס הצבאי ומיידע את קצין המודיעין ג`סי מרסל בפרטי האירוע. המודיעין מיד שולח את אנשיו אל מק כדי שייקח אותם אל ההריסות. ב-8 ביולי מוציא הבסיס הודעה מרעישה ומפתיעה לעיתונות: "ה-RAAF מודיע כי מצא צלחת מעופפת בחווה באזור רוזוול". וכך דיווח באותו יום העיתון "רוזוול דיילי רקורד": "על פי האינפורמציה שהתקבלה מיחידה 509 תחת ברשותו של מייג`ור ג`יי.איי. מרסל, הצלחת נמצאה בחווה בסביבת רוזוול לאחר שחוואי בלתי מזוהה הודיע לשריף ווילקוקס כי מצא את המתקן בשטחו. מייג`ור מרשל וקצין נוסף ממחלקתו הגיעו לחווה ובדקו את הצלחת, כך דווח. לאחר שמשרד המודיעין בדק את הצלחת היא הוטסה למפקדה עליונה יותר. שירותי המודיעין הצהירו כי לא יינתנו פרטים לגבי מבנה ומראה הצלחת המעופפת".
העיתון מוסיף ומדווח על עדות ראיה בודדת של בני הזוג ווילמוט, שישבו במרפסת ביתם ברחוב 105 סאות` פן, כשבשעה תשע וחמישים עבר חפץ מאיר ונוצץ בשמי הלילה, כשהוא עף במהירות לכיוון צפון מערב. את החפץ תיארו השניים כ"שתי צלחות הפוכות הדבוקות זו לזו, גוף מואר כאילו דלקו אורות בתוכו". מר ווילמוט, שהיה אזרח מכובד ולא רצה לקשור את שמו עם חזיונות מוזרים ועב"מים, החליט לשמור את שראה לעצמו עד שיהיה מי שיאשר את התצפית, ורק לאחר מספר ימים החליט סוף סוף לצאת ולספר על האירוע - דקות מספר לפני הצהרת הצבא. העיר רוזוול צהלה ושמחה. סוף סוף קרה משהו מעניין בעיירה הרדומה והמשעממת. מרכזיית בסיס חיל האוויר הוצפה שיחות מכל רחבי העולם של סקרנים למיניהם, והצלחת המעופפת הפכה לשיחת היום. אבל מהר מאד הושבתה השמחה: פחות מ-24 שעות לאחר פרסום התקרית, חזר בו הצבא מהודעתו, וטען כי לאחר בדיקה מדוקדקת הייתה טעות בזיהוי ומדובר בסך הכל בבלון לחיזוי מזג האוויר שהתרסק וזוהה, משום מה, כחללית.
דעיכה ושוב התעוררות
זה היה סוף הסיפור. הסיפור דעך באותה מהירות בה התפשט, ותושבי רוזוול שבו להתעסק בענייני היום-יום ולדבר על מזג האוויר, רכילויות על השכנים ושאר ירקות. התקופה דאז הייתה אחרי מלחמת העולם השנייה, והתמימות האמריקאית האמינה כי אותו חיל אוויר שלחם בגבורה במערכות בפסיפיק ובאירופה לא ישקר ויטעה ביודעין את אזרחיה של ארצות הברית של אמריקה. החיילים שבו משדות הקרב, וברוזוול התעניינו יותר באיחוד המשפחות ופרנסתן מאשר באנשים ירוקים קטנים.השנים חלפו....לפתע, אי שם בשנות ה-70', החל העניין בהתרסקות המסתורית להתעורר מחדש. עם השנים הופיעו לפתע עדויות חדשות על האירוע, שהבולטת בהם הייתה עדותו של קברן העיר, שטען כי "קצין חדר המתים" של הבסיס פנה אליו לאחר התקרית ושאל אותו "שאלות חשודות" על טכניקות חניטה, וכן ביקש ממנו להכין ששה ארונות קבורה בגודל המתאים לילדים.
כשהביא את הארונות לבסיס הבחין במשאיות ובהן הריסות מתכת מוזרות, אך משניסה להתקרב אליהן נעצר על ידי אחד הקצינים שאיים עליו לא לדבר לעולם על הנושא "או שימצאו את שרידי עצמותיך בחולות". הקברן, גלן דייויס, טען עוד שפגש במקום אחות שהכיר שצעקה כי יתרחק מיד מהאזור. מאוחר יותר כשפגש אותה הייתה במצב של הלם וסיפרה לו כי הופקדה על רישומם של הערות פתולוגיות בניתוח שנערך בשתי גופות קטנות "שלא מהעולם הזה". מאוחר יותר ניסה לשלוח מכתב לאחות שהועברה לעבודה באנגליה וגילה כי נפטרה בנסיבות לא ברורות.
עדות זו הציתה את דמיונם של רבים, ופתאום צצו עדי ראיה רבים מקרב בני העיר שהוסיפו עוד ועוד פרטים לסיפור כיד הדמיון הטובה - נתיחות חייזרים, איומים מצד הממשל, אנשים מסתוריים בשחור, חייזרים חיים שנתפסו ונחקרו בטילטולים, וכן הלאה. כל בן אדם שלישי בעיר טען כי היה עד לחללית או אפילו ראה את גופות החייזרים שבתוכה, או לפחות שמע עליהם ממישהו שראה אותם במו עיניו המשתאות, או חבר של חבר של אותו עד ראייה "אמין מאד". תיאוריות קונספירציה הלכו פרחו, ורוזוול קנתה לה פרסום עולמי כשם נרדף לחייזרים ומפגשים מהסוג השלישי.
ב-1995 עלתה רוזוול שוב לכותרות לאחר שהתגלה סרט סודי, המתעד לכאורה נתיחת חייזר שנמצא בין שרידי החללית ב-47'. למרות שהסרט נראה קצת לא בפוקוס, עם צילום מעט תזזיתי יחסית לסרט מדעי כמו סרט סטודנטים גרוע במיוחד, הוא הוקרן בכל רשתות הטלוויזיה בעולם (אפילו בספיישל בטלוויזיה הממלכתית שלנו!), כאילו לא היו מספיק מלחמות ואסונות בעולם לדווח עליהם בפריים-טיים.
בשנות ה-90' החליט חיל האוויר לפתע לשנות את סיפורו, והודה שאכן הסתיר את האמת באשר להתרסקות. אך האמת לדבריו לא הייתה יצורים ירוקים (או אפורים) מהחלל החיצון, כי אם פרויקט סודי שהיה בניסוי לגילוי ומעקב אחרי נשק גרעיני סובייטי. את סקאלי הסבר זה אולי היה משכנע, אך מאלדר ואלפי בני אדם אחרים המגיעים מדי שנה לרוזוול, ימשיכו להסתכל לשמיים ולחפש את האמת אי שם.
אחי, צלם אותי עם החייזר!
כמו שקורה בדרך כלל באמריקה, רוזוול של ימינו השכילה להפוך את התרסקות הצלחת שהייתה או לא הייתה לאטרקציה תיירותית ומכונת כסף ואפילו פסטיבל של ממש. אומנם לשכת התיירות של רוזוול יכולה לספר לכם במשך שעות על תצוגות האמנות הנפלאות במוזיאון אנדרסון לאמנות עכשווית או ב-Roswell Museum & art Center, ועל פארק המדינה Bottomless Lakes ושמורת Bitter lake ונופיהם המרהיבים, שלא לדבר על הקירבה לפארק הלאומי White Sands - אבל בסופו של דבר, גם אנשי רוזוול יודעים שאומנות, טבע והיסטוריה כשלהם יכולה כל עיר בעולם להציע, אך לעירם יש משהו שאין לאף מקום אחר בעולם - העובדה שאולי נפל בה עב"מ לפני יותר מ-50 שנה.
גם מזה אפשר לעשות קצת דולרים. התוצאה: חנויות מזכרות עם שלל בובות חייזרים ופוסטרים של I want to believe, שלטים עם ציורי חוצנים מחייכים אפילו בכניסה לסופרמרקט, מוזיאונים לעניין ואפילו פסטיבל. ברחוב הראשי הנקרא בשם המקורי Main Street נמצאים שני מוזיאונים לחובבי העב"מים. Enigma Museum, מציג דגם של הצלחת שהתרסקה ונוסעיה, ושלל פוסטרים ותמונות כמו חדר של מעריץ X-files פנאטי במיוחד. יש גם סרט וידאו למעוניינים (כתובת: 6108 S Main St. ימים ב'-ש' 09:30-17:00, א' 12:00-17:00).
The International UFO and Research Center (האין זה שם מחייב) הוא הבולט והפופולרי באתרי העיר. כאן תמצאו שלל מפות וצילומי חייזרים, תצוגות בנושאים "חלליים" שונים ממעגלים מסתוריים בשדות תירס ועד נתיחת פרות, תערוכות על קונספירציות עולמיות, דגמי החללית ההרוסה ויצורים שונים ומשונים ומה לא. בחנות המזכרות תוכלו לקנות שלל ביגוד, חייזר מתנפח, פריזבי בצורת צלחת מעופפת ואפילו את תגי ה-FBI של סקאלי ומאלדר. אגב, אחד ממקימי המוזיאון הוא לא אחר מאשר גלן דייויס, אותו קברן לשעבר שטען כי הכין את ארונות הקבורה לגופות החייזרים (כתובת: 114 N Main St. מחיר: 2-5$, אתר האינטרנט: www.roswellufomuseum.com).
פסטיבל ה-UFO של רוזוול נערך מדי שנה בשבוע הראשון של יולי לציון התקרית, למי שמחפש חוויה שלא מהעולם הזה. בין הפעילויות: הרצאות מומחים וחטופים, תחרות תחפושות חייזרים וסטאר-טרק, מצעדים, הופעות של "ניל נורמן והתזמורת הקוסמית", רוזוול המחזמר, תיאטרון בובות ותערוכת אוכל חללית (?), בובות חייזרים שניתן להצטלם איתם ומירוץ ה-Alien Chase בן החמישה ועשרה ק"מ (אתר אינטרנט: www.roswellufofestival.com).
למרות ששרידי העב"ם פונו מהמקום מיד לאחר התקרית (על פי האמונה לבסיס Area 51 במדינת נבאדה), איש אינו יכול לעזוב את העיר בלי לבקר במקום ההתרסקות, כ-32 ק"מ צפונית לעיר על אוטוסטרדה 285 (יש גם סיורים מודרכים למקום). יש שמגיעים לשבת בשדה ולספוג את האנרגיה שבו, יש שסורקים את האדמה למקרה וחתיכת עב"ם שאיש לא ראה נותרה מאחור, ויש שנושאים עיניים השמיימה למקרה ותגיע צלחת מעופפת נוספת לביקור. הרוב, בכל אופן, מסתפקים בצילום עם חיוך מטופש ליד השלט במקום כדי שיהיה מה להראות לחבר`ה בבית.
לתחילת הכתבה
