בטיסה מציריך למיאמי - 28.1.2006 - דוגמא להתארגנות למופת כבר לא נהיה: למרות כל הכתבות שקראנו, למרות כל העצות שקיבלנו, ולמרות כל הצעות העזרה, מצאנו את עצמנו ב-12:00 בלילה עוד מתלבטים אם לקחת גזיה או לא, מעילי גשם או לא, עוד ספר קריאה או לא, והחבר שבא להסיע אותנו לשדה התעופה ב-1:00, נשאר המום מהפוגרום שהשארנו אחרינו. אבל לא שכחנו: 3 מוצצים, מתכון לפאי פקאן, כדור "בדולח" זוהר (לתליה בקראוון - מתנה מנועה לתמר), ומארז משפחתי של שוקולדה מקופלת. כנראה שבתחום הלוגיסטיקה, לא ממש ננפיק לאומה עצות שוות זהב. במחשבה שניה, אולי כן שווה להזכיר את הרעיון הגאוני שקיבלנו ממשפחת ברגר היקרה - להשתמש בזמן האריזה בשקיות ואקום. מדובר בשקיות פלסטיק אטומות עם פתח ומסתם חד כיווני לשואב אבק. לא יאומן שאני כותבת על זוטות כאלה, אבל מצד שני גם לא יאומן לאיזה נפח מגיעות 3 שמיכות פוך, 3 כריות ענק, 3 שמיכות פליז, ו-5 מעילים, אחרי שאיבת האוויר. לשם שכנוע, ואין לנו שום קשר למפיצי השקיות הנ"ל (150 ש"ח בהום סנטר). הלוואי שניתוחי שאיבת שומן היו מצליחים ככה.
עוד 4 שעות כבר נוחתים במיאמי, ומדהים איך מסך ה-DVD האינטראקטיבי המותקן לכל נוסע, העסיק את עכברי הכפר שלנו. חוץ מפעמיים "צעצוע של סיפור", סרט יפהפה על הפינגווינים באיי פוקלנד, ומערבון (עם נופי המוניומנט ואלי!), היו בעזרנו גם מידע און ליין על נתוני הטיסה, מארזי שוקולדים (כבר הזכרנו?), וכנראה גם העייפות. ומפאת הנ"ל, אקצר. להתראות- מהקראוון. אינשאללה.
נחתנו: הטיסה עברה בקלילות ונחתנו עייפים אך מחוייכים במיאמי. מזג האוויר הביט בנו בציניות, והרוחות נשבו במהירות מפחידה, עם עננים שחורים נמוכים. הייתי צריכה להבין כבר אז, שמשהו לא נחמד הולך לקרות. אחרי לילה במלון ב-Miami Beach, המומים עדיין ממזג האוויר, נסענו בתחושה חגיגית לקבל את הקראוון, וגם חבילה חשובה שנשלחה עבורנו לשם. הגענו לסוכנות השכרת הקראוונים וקיבל את פנינו שקט מוזר. מקצה האולם, מתחת לאופנוע מפורק, הגיח אחרי כמה דקות בחור עם ידיים שחורות משמן מכונות. הוא נקט בגישה מעשית, לקח מאיתנו את הואוצ`ר מהסוכנות בארץ והוביל אותנו לחדרון קטנטן ומצחין שבו ביקש שנצפה בסרט המסביר את תפעול מערכות הקראוון.
בינתיים הוא לא בזבז רגע, וגם לא מים וסבון, וחזר לרבוץ מתחת לאופנוע. עם תום הסרט ניגשתי לשאול אם החבילה ששלחו עבורנו הגיעה (בחבילה היה כרטיס רשת סלולרי שאמור לאפשר לנו גישה חופשית לאינטרנט דרך המחשב הנייד שהבאנו איתנו. למי שלא עקב אחרי ה"סיפור המשפחתי" שלנו, אזכיר את העובדה שארז ממציא ומתכנן מכונות, והמפעל שלו (אסור פרסומות באתר), ממשיך להתנהל גם כשאנחנו בטיול. התנאי שלו לחופשה, היה שיהיה מסוגל להיות בקשר שוטף עם הארץ, לשלוח ולקבל שירטוטים, מידע וכו`. בקיצור - הוא חיכה כבר בקוצר רוח לקבלת הכרטיס הנ"ל).
הבחור עם הידיים המלוכלכות גמגם רגע ואז הודיע שהחבילה אכן הגיעה, אבל הפקידה (?) החזירה אותה כי לא ידעה במה מדובר. פה המקום לציין שמפאת חשיבות העניין לארז, נשלחו אליהם שלוש הודעות (ממני, מסוכנות השכרת הקראוונים בארץ, ומהבחור האמריקאי ששלח את החבילה) והם אישרו גם בכתב וגם טלפונית את הנושא. חוץ מהגמגום הקל בתחילת המשפט - לא נראה היה שהבחור מרגיש צורך להתנצל, או לעזור לנו (חלילה) לפתור את הבעיה. לעומת זאת, הוא הביט בשעון, ואמר שכדאי שנזדרז לגשת לקראוון כי עוד 10 דקות הוא צריך ללכת. זה היה עשרה לחמש, ואז עוד לא הבנו את משמעותה העמוקה של השעה חמש.
השעה חמש, לחלק מעובדי העסקים באמריקה, היא כמו 12:00 בלילה לכרכרה של סינדרלה. היא הופכת לדלעת. וכך גם הם. אחרי חמש הם אמורים ללכת הביתה, פג תוקפם, ובכלל לא חשוב כל השאר. (פה ארז ביקש ממני להוסיף, שבתור מטיילים שטיילו פה ושם בעולם, אנחנו מכירים את תופעת "ההפיכה לדלעת" היטב. בדרום אמריקה היינו במקומות רבים שבאמצע היום אין עם מי לדבר, אפילו באיטליה המתקדמת לך תנסה למצוא מסעדה בסביבות 3:00 בצהריים. אבל אף פעם זה לא הרגיז אותנו. להפך. בדרך כלל זה חלק מהקסם של המקום ונשאר רק להעריץ את הדבקות בשלווה. אבל פה - זה סיפור אחר - פה לא מדובר בסיאסטה, או בשלווה. פה התחושה היא של "אופס. השעה חמש. ממש לא מעניין אותי מה קורה איתך מרגע זה והלאה. ושיהיה לך יום טוב"). בכל אופן, מזל שארז נהג על כמה כלי רכב בחייו, ומערכות חשמל וביוב לא ממש מפחידות אותו, לכן איכשהו שיתפנו פעולה עם הגישה של `עוד 10 דקות אני צריך ללכת הביתה`. לפני שקיבלנו את המפתחות עוד הספקתי לשאול איפה יש בסביבה קמפגראונד נחמד, ונתקלתי בתשובה הנחמדה עוד יותר, "יש מדריך קמפגראונדים בקראוון". ושיהיה לי יום נפלא.
כל זה היה רק הפתיח למה שקרה תוך פחות מ-24 שעות אחר כך.
שמנו פעמנו צפונה, לכיוון העיירה Ford Lauderdale. באחד מה-highways הקראוון התחיל לגהק, לשהק, ועוד לפני שהספקנו להבין מה קורה, נתקענו באמצע הכביש. הבנות המשיכו לשחק `ספרינט` ולא בדיוק קלטו מה קורה, אני כמעט פרחה נשמתי (זה התפקיד הקבוע שלי) וארז התעשת וניסה שוב ושוב להניע את הקראוון כדי לפנות את עצמנו למקום פחות מסוכן. לרדת מהרכב לא היה אפשרי, והצפצופים מסביב לא נבעו לדעתי מחוסר סבלנות, אלא מבהלה אמיתית של הנהגים שכמעט נתקעו במפלצת הענקית התקועה על הכביש ההומה. הנסיון המי יודע כמה של ארז הצליח, והקראוון קירטע (כמו לבי) לצידי הכביש, למפרצון פחות מסוכן.
אם לא היו איתנו הבנות, הייתי מרשה לעצמי להתעלף. אבל אני לא. אחרי הסדרת הנשימה, התקשרנו (מזל שקנינו טלפון!) לחברת השכרת הקראוונים והודענו שאנחנו תקועים. בנחמדות רבה אמרו שישלחו מייד גרר לחלץ אותנו. ושיהיה לנו יום נפלא. בשלב הזה, כבר פיתחנו אלרגיה קלה לברכה האמריקאית הטיפוסית, אבל עדיין ניסינו להיות אופטימיים. נקפו השעות, הבנות כבר נרדמו, ובסוף גם אנחנו נרדמנו. ב-1:30 בלילה העיר אותנו נהג הגרר, והתחיל לצעוק עלינו (בחיי), למה עוד לא פינינו את הקראוון. מסתבר שאסור לו לגרור את הקראוון כשיש בתוכו אנשים. חברת ההשכרה שלחה גרר שיחלץ את הרכב, אבל שכחה את הפרט השולי, שברכב נמצאת משפחה. עם שלושה ילדים. ישנים.
סרבנו כמובן לפנות את הקראוון, והודעתי לחברת ההשכרה שיבואו לגרור את הקראוון בבוקר. עם שחר, התקשרנו שוב להזמין את הגרר, אלא שהפעם למודי נסיון, כבר הבנו שכשאומרים לנו שבאים לחלץ אותנו, הכוונה כנראה שהחילוץ הוא רק של הרכב. אנחנו לא נחשבים. ברור טלפוני אכן הבהיר לנו שבעיות הבנה אין לנו. ושאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו ל-12 השעות הבאות. וכמובן, שיהיה לנו יום נפלא. אלא מה. (האמת שלא היה כל כך נורא... מבט במפה, הבהיר לנו שנתקענו קרוב למרכז הקניות Sawgrass Mills, שלפי הלונלי פלנט, הוא היעד התיירותי השני המועדף בפלורידה אחרי דיסני וורלד. עם הטעם של התיירים אפשר בהחלט להתווכח, אבל בכל מקרה, היה קל מאד להעביר 5 שעות בין שפע החנויות, דוכני הגלידה והבלונים הענקיים שהמקום עטה לכבוד וולנטיין day המתקרב).
לקראת 4 החלטתי להתקשר לברר מה קורה, ומסתבר שהחליטו לא לתקן את הקראוון אלא לתת לנו אחד אחר. `לתת לנו`, במונחים המקומיים, הכוונה היא שנבוא לקחת. נבוא לקחת, זה אומר שעה נסיעה ו-50$ למונית (תנחשו על חשבון מי). בדרך במונית, פתאום נופל לי האסימון, שהשעה 10 דקות לחמש. וב-5:00 הרי נהפכים לדלעת. באינטואיציה של רגע, הרמתי טלפון לסוכנות שאליה נסענו לפי הוראות הסוכנות המרכזית, ואכן... הפקידה אמרה שהקראוון מחכה לנו, אבל שבעוד 10 דקות היא סוגרת את העסק. לא עזר שפרסתי בפניה את כל הסיפור, היא המשיכה להיות נחמדה, ואמרה שאם לא נספיק להגיע עד 5:00, זה לא נורא, כי נקבל את הקראוון למחרת ב-9:00 בבוקר. וכמובן, שיהיה לי יום נפלא. נהג המונית שעקב כנראה אחרי השיחה, הסכים לשתף פעולה (ארז טוען שזה כי הוא בטח עובד זר...) ודהר כמו מטורף, חותך מכוניות מימין ומשמאל, לכיוון היעד.
הגענו. קיבלנו את הקראוון החדש. אתם חושבים שזה הסוף? מה פתאום. אחרת היה משעמם. מי שעקב אחרי הפרטים בוודאי שם לב לכך, שכל הדברים שלנו נשארו למעשה בקראוון הקודם (שנמצא כמובן במוסך המרכזי של Ford, בקצה השני של העיר), וגם שם לב, שהשעה כבר אחרי 5:00... טלפונים כעוסים לחברת ההשכרה, הביאו אחרי מאמצים לכך שלא רק יאחלו לנו יום נפלא, אלא גם ידאגו לכך שיחכו לנו במוסך הנ"ל כדי שניקח את כל חפצנו, שוקולדנו, ספרנו ובלאגאננו.
אז זהו. כל זה, כדי להגיד לכם, שאם פקיד אמריקאי אומר לכם "שיהיה לכם יום נפלא" - זה בערך כמו להגיד לכם "לכו לעזאזל, אתם ממש, אבל ממש, לא מענינים אותי".
