יוסמיטי ולייק טאהו
הפעם, לאור בקשת הקהל, רשות הדיבור עוברת לאורלי למשך שתי פיסקאות. תחזיקו חזק - הנה זה מתחיל: קמנו מוקדם בבוקר כדי להגיע בזמן למפגש עם אחותי משפחתה. התרגשות לפני המפגש גדולה. הבנות ובעיקר מעיין היו חסרות סבלנות. והנה הגיע הבוקר המיוחל ומעיין מתעוררת לה מוקדם בבוקר ומתחילה לדבר בקודים (כשהיא חצי ישנה כמובן): "אמא, זה היום?" - "כן". "מתי?" - "עוד שעתיים". "בטוח?" - "כן", אני עונה, ומעיין ממשיכה לישון עם חיוך על הפנים. והנה הרגע מגיע, טלפון אחרון מעדנה לקבלת מידע מדויק על מקום הימצאנו וזה קורה. עדנה, יוסי, ענבר, עמית ועידו מחנים את השברולט האדומה ורצים לעברנו. חיבוקים, נשיקות והשמחה גדולה. אורחים ראשונים בקרוואן ולא סתם אורחים. הכניסה לקרוואן עבור אחייני כמוה ככניסה לאתר בוולט-דיסני. הם טיפסו, קפצו, בדקו והכל בשיתוף מעיין וניצן, שמנצחות על העניינים. סוף סוף כולם נרגעים, לובשים בגדי ים ונכנסים לנחל הזורם ליד הקרוואן ומבלים שם זמן מה. משה ויוסי רוכבים באופניים ובדרך גם עוצרים לשחק כדורסל עם בחור מקומי. מזג האויר מושלם, נוף נפלא, אחותי ומשפחתה איתנו, סוף סוף יש למי לספר את החוויות שעברנו פנים מול פנים. בערב מתפנים לארוחת ערב טובה של בשר על האש.
אני (משה) כבר בשלהי הקריאה של הספר שכתב לאנס ארמסטרונג, המספר את סיפורו של רוכב האופניים האמריקאי האגדי. רמת הכתיבה (או התרגום) לא מבריקה, ואפילו מביכה לפעמים, אבל הסיפור חזק ומחזיק את הספר. המוטו של לאנס, שחזר כמעט מהקבר לאחר שחלה בסרטן, לזכייה שישית בטור דה פרנס (מסע אופניים רב שלבי באלפים הצרפתיים הנמשך לאורך כ- 3000 ק"מ) הינו "הכאב הוא רגעי - הויתור הוא נצחי", וזה בהחלט עיקרון שכדאי לאמץ בעיתות משבר. הספר מלווה את לאנס בנופים של מחוזות ילדותו בטקסס- ואני מצטער שלא התחלתי לקרוא אותו לפני כשבועיים, כשעברנו שם. בערב יוסי - בעלה של אחות של אורלי - מתחיל לקרוא את הספר, וגם הוא שותף לביקורת הספרותית המלומדת הנ"ל. בגדול הייתי ממליץ על קריאת הספר לכל מי שהנושא של רכיבה על אופניים קרוב לליבו, וגם ובעיקר לכל קהילת חולי הסרטן, חבריהם ובני משפחתם, שסיפור מופלא כמו של לאנס יכול לתת להם הרבה תקווה ואפילו כמה טיפים מועילים.
למחרת תכננו לטייל ביחד ביוסמיטי, אבל מעשה שטן- אי הבנה קטנה חברה לכך שלא הצלחנו לתקשר במכשיר הקשר, וכך טיילנו כל משפחה בנפרד. הפארק הזה נפלא ומגוון באטרקציות שהוא מציע. חורשת עצי סקויה, עמק קסום, וגולת הכותרת- סלעי שחם אדירים ומפלים, שמתיכים מים מגבהים של עד 800 מטר, ותצפיות נהדרות. אל תוותרו על נסיעה לתצפית מ- Glacier Point- המראה משם לכוון העמק המפלים וצוקי השעם הוא יוצא דופן. אבל עם כל היופי, ההנאה שלי היתה רחוקה מלהיות מושלמת וזה בלשון המעטה. כל הזמן חשבתי לי איך זה קרה שדווקא את הטיול המשותף עם עדנה ביוסמיטי פספסנו. בערב חזרנו לחניון. אחותי ומשפחתה כבר חיכו לנו שם. ניסינו להבין קצת מה קרה ולאחר מכן חזרנו לכייף ביחד. למחרת בבוקר נפרדנו מאחותי ומשפחתה, היה קצר אבל כיף אדיר.
אני חייב להוסיף קצת הרחבה לגבי עצי הסקויה. העצים האלה הם לא סתם עצים. את הגודל שלהם אפשר להבין רק כאשר עומדים ליד גזעים שלהם שנפלו לארץ לאורך השנים. העצים האלה עמידים למזיקים, שריפות, ולזמן (הם יכולים לשרוד אלפי שנים). נקודת התורפה שלהם היא שלמרות גובהם הרב, הם מעמיקים שורשים לעומק של שני מטרים בלבד, כך שבסיוע כמה טונות של שלג על ענפיהם, רוח בריאה יכולה להפיל אותם בנקל. גם לאחר שהעצים הללו קורסים לוקח להם עשרות עד מאות שנים לגווע לחלוטין. ברחבי הפארק קיים עץ שקרס לפני 300 שנה, שהגזע שלו עדיין נראה חסון לגמרי. עץ נוסף שקרס לפני מספר שנים היה מפורסם בכך שהיה כל כך רחב עד שמכונית יכלה לנסוע בחלל שהיה קיים בגזעו. כיום ניתן לראות רק את התאום הקטן יותר של עץ המנהרה.
המשכנו ליום נוסף ביוסמיטי לטיול עומק. האווירה ביוסמיטי ווילג` היא מושלמת. יש במקום בית ספר לטיפוס הרים, אפשרות להשכרת סירות רפטינג והכל באווירה רגועה, אנשים יושבים בבית הקפה, קוראים בספר, ומסביב הנוף המדהים של צוקי השחם. טיילנו ב- Miror Lake, הלכנו לאורכו בתוך המים, האכלנו שם סנאים רעבתניים שאכלו לנו ממש מהידיים וציפורים כחולות, שתפסו את פירורי הלחם באוויר. לאחר מכן המשכנו לכיוון כביש 120. הכביש מטפס עד לגובה של כ- 3500 מטר מעל פני הים. ניסינו לאתר מקום לינה בתוך הפארק ולמזלנו בדיוק באותו יום נפתח אתר קמפינג במרומי אחד ההרים, ומצאנו חלקה יפהפיה בסמוך לנהרות אדירים שזרמו מספר מטרים מהמקום בו ישנו. טיילנו מסביב בין הנהרות, הבנות גם קצת בתוך. אני ניסיתי להרטיב את הראש בתוך המים- הם היו כל כך קרים שהמוח שלי התכווץ בשניה. כל כך קר שזה כואב. עשינו מספר מסלולים באיזור- ראינו מעיינות, נהרות, מפלים, הרים מושלגים, אגמים ומרבדי דשא אלפינים- יופי של אזור שאסור לפספס במיוחד לא בעונה הזו, אז עדיין הוא עשיר, במיוחד במים ושלגים.
את הלילה עשינו בקמפ נחמד עם קזינו ליד אגם טופז. בחנות המכולת במקום היו אדיבים ואיפשרו לי להתחבר עם המחשב לאינטרנט- סוף סוף חיבור פס רחב שאיפשר לי לקבל ולשלוח תמונות במהירות ולשוחח עם החבר`ה דרך הסקייפי. לאחר שעתיים אחראית המשמרת איבדה סבלנות. זו היתה הפעם הראשונה בה נפנפתי שאני ג`ורנליסט- היא קיבלה את זה ואיפשרה לי להיות מחובר לחצי שעה נוספת. תודה גבירתי. את יום המחרת סיימנו ב- Lake Tahoe- אגם כחול כחול עם עיירות ציוריות מסביב, ממוסחר במידה הנכונה ומשאיר מספיק מקום לטבע. ביקרנו בפסטיבל אמנות קטן שריכז אומני ציור על מדרכות, ומצאנו יופי של מקום לישון ב- Sugar Pine State Park. השינה במקום כדאית במיוחד בשל החוף הפרטי שלו והאפשרות להיכנס בחינם במהלך השהות לכל פארקי המדינה המקיפים את האגם. יש מסלולי אופניים נחמדים שמובילים מהפארק לשבילים המקיפים את האגם. את הערב בילינו בחוף מנדליי ביי היפהפה עם החול האדום, נחל שנשפך לים, ברווזים וחבורת צעירים שהגיעו עם גיטרות ותופים וניגנו מוזיקת קאנטרי. נשארנו עד השקיעה נהנים מהמוזיקה, ולמחרת הלכנו לחוף של הקמפ שהיה לא פחות טוב: דשא, נחל שזורם לאיטו לאגם, בתי עץ עתיקים כולל בית סירות נחמד ורציף שאפשר לקפוץ או לדוג ממנו. למען האמת יש סביב האגם פארקי מדינה עם חופים לא פחות טובים, אלא שהגישה אליהם עם רכב ארוך כשלנו לא אפשרית.
פארקים נהדרים
למחרת הגענו לפארק המדינה Lassen Volcanic. המדובר בפארק געשי שהתפרץ לאחרונה לפני כ-90 שנה. הציפיות שלנו לא היו גבוהות, התייחסנו אליו כאל מקום שיכול להיות עצירה נחמדה על הדרך- והמקום הפתיע ובגדול. ההר עדיין פעיל מבחינה גיאולוגית, סילוני קיטור עם ניחוח גופרית פורצים מכל עבר. יש במקום מסלול הליכה שקיבל את השם Bumpass Hell, לאחר שמטייל לא זהיר החליק עם רגלו לאחד הנקיקים הרותחים ואיבד את רגלו כתוצאה מהכוויות. מוסר השכל- אין לסטות מהשבילים במקום זה. כל ביעבוע תמים של מים יכול להתברר כבריכה עם טמפרטורה שיכולה להגיע ל-80 מעלות צלסיוס ויותר- תופת מהגיהנום ממש. הניגוד בפארק מדהים: מצד אחד של השביל אפשר לראות את קיטורי האדים, ומספר מטרים משם אגם קרח יפהפה צבוע טורקיז-לבן. את הלילה בילינו בחניון Koa שנמצא בסמוך ליציאה הצפונית של הפארק. כמו תמיד השירות בפארקים של Koa מדהים. מעבר לזה שהם דואגים ומלווים אותך עד שאתה מחובר (שזה כולל סיור ברכב הגולף של המקום עד לבחירת חלקה מועדפת, כיוון של האוטו לחלקה, עזרה בחיבורים ומענה לכל נושא אפשרי) - הכל שם מסודר בסטנדרטים הכי גבוהים. יש בריכה נקיה עם מתנפחים להשאלה, כדור עף בחלקת דשא מטופחת, פינת חי קטנה, משחקי מחשב ויחס אישי. קיבלתי מהבעלים אפילו עדכון על הנעשה בישראל- היה מעניין, אנחנו די התנתקנו בשבועות האחרונים.
בבוקר אורלי התחילה שלא להרגיש בטוב ונתתי לה לישון עד מאוחר. אני והבנות ניצלנו את המתקנים בקמפ עד תום. בשעת צהריים יצאנו להחלפת שמנים ברכב במקום שבעלי הקמפינג המליץ עליו- שירות ויעילות במחיר אמריקאי, ואנחנו בדרכנו לכוון פארק Redwood. בדרך עצרנו בעיירת כורים היסטורית בשם Lewiston. האמת, שלא הייתי טורח לציין זאת אלמלא התרחשות הדברים שהחלה שם: הגענו לשם בשעת ערב מאוחרת, לא בדיוק הזמן להיות בררנים באשר למקום הלינה. ראינו קמפ נחמד ליד הנהר ונכנסנו. לאחר ששילמנו התברר שהוא נמצא בצמוד לבית הקברות האזורי. לי זה לא כל כך הפריע, אך לאורלי מסתבר שקצת יותר. לקחנו את החלקה המרוחקת ביותר מהמצבות, ראינו כמה צבאים רועים באחו שמול החלקה ושכחנו משכנינו ששכבו לצידנו. למחרת, מייד בתחילת הנסיעה, מספר אורות אזהרה החלו להבהב ברכב. לא היתה קליטה בסלולר ופנינו למועדון רפטינג סמוך בבקשה לעשות שימוש בטלפון של העסק. הבחור לא נתן לי לעזוב את המקום עד שלא סיימתי את הטיפול מול חברת ההשכרה. שעה וחצי תפסתי לו את הטלפון והוא לא רמז אפילו שאסיים את השיחה. בזמן ששוחחתי בטלפון הבנות השתעשעו עם הכלב שלו ליד הסירות. לאות תודה נתנו לאיש הנחמד הזה תשורה קטנה - עשינו לו את היום - ולמען האמת גם הוא לנו.
התחלנו לשים פעמינו למוסך אליו כיוון אותנו מייקל, הנציג של יצרנית הרכב Ford. הרכב חדש עדיין תחת אחריות כך שאני מדבר ישירות מולם. במהלך הנסיעה אור האזהרה כבה- ובעצה אחת עם המקצוענים של פורד ומייקל ויתרנו על הנסיעה למוסך. בדרך עצרנו באגם נחמד לרחצה וטיול. מה שאותי בעיקר עניין במקום זה הסכר הלא אופייני. כדי להימנע מגלישת מים לא מבוקרת מעל הסכר נבנה מעין פיר ניקוז ענק, שברגע שהמים עולים מעל לגדותיו הם פשוט נכנסים לתוכו וזורמים דרכו מעבר לסכר. פשוט וגאוני. ואם חושבים על זה, גם אמבטיה וכיור ביתי פשוט מנוקזים בעיקרון דומה.הגענו לפארק Redwood והמקום פשוט מדהים. התחלנו בסיור ביערות הגשם העבותים שלו.
עשינו את המסלול Grove Lady Bird Johnson ומספר מסלולים נוספים. היער סבוך ועשיר בעצי סקויה ורדווד הגבוהים בעולם. יש ביער עצים שגובהם מגיע מעל ל- 100 מטר, כמעט פי 2 מעץ הסקויה הגבוה ביותר ביוסמיטי. למעשה, זהו בית חרושת אדיר לפוטוסינטזה, מזג האוויר שם אידאלי לקיום צמחיה עשירה ויש תחרות בין הצמחים על אור שמש, ומי שיותר גבוה מנצח. הכבישים במקום נבנו תוך פגיעה מינימלית בנוף- צרים וללא שוליים כלל, והעצים נוטים פנימה לכיוון הכביש, והחלל שמותיר מעליו מעט שמש. התוצאה: כבישים יפהפיים וחשוכים, שכאילו נוסעים בהם במנהרה עטופת צמחיה. למעשה, כל עץ שנופל מהווה הזדמנות לצמחיה חדשה להתפתח במהירות. וכך הנוף מורכב מעצים אדירים מעוטרים בטחב ועליהם צמחים מטפסים, שרכים- סך הכל 300 סוגי צמחים שונים. היער כל כך סבוך עד כי ניתן לנוע בו בשבילים בלבד. יש ביער מספר עצים שסבלו משריפות לאורך מאות השנים שהם קיימים. השריפות לא הצליחו להרוג את העצים האדירים אך יצרו בהם חלל פנימי גדול בקוטר של מטרים, מה שבהחלט מהווה חגיגה לילדים.
בהמשך היום מנורת האזהרה נדלקה שוב: צריכת הדלק התחילה להיות מטורפת וברור לי שאת הטיפול ברכב אני לא יכול לדחות יותר. יכול או לא הגענו בחירחורים האחרונים של הרכב לחופים המדהימים של הפארק. החופים והאוקיאנוס פשוט היממו אותנו. הרעש העצום של הים סחוף הרוחות, הגזעים האדירים והיבשים ששזורים לאורכו, הערפל שעוטף את הים ומטשטש את הגבול בין ים ושמיים, נותן לים מראה של אינסוף. כל אלה מחייבים אותך לתת הרבה כבוד לטבע האדיר הזה. ישבנו מהופנטים שעה ארוכה מול האוקיאנוס והמשכנו למנוחת הלילה שלנו, בקמפינג שהיה לאחת הפנינות בטיול עד כה. המדובר (ותרשמו לעצמכם) ב- Kamp Klamath. המקום מתוחזק בקפידה, יושב מרחק הליכה מהאוקיאנוס, מספיק קרוב כדי להגיע ברגל או באופניים, מספיק רחוק כדי שלא להיות חשופים לרוחות העזות שנושבות בו.
נהר רחב ונחמד זורם בו, מהסוג שרואים במערבונים, סוסים חוצים בדהרה, רדוד- כך שכיף להלך בו ולחפש יצורים ימיים קטנים. השכם בבוקר יצאתי לרכיבת אופניים במקום. הגעתי למקומות שלהערכתי בודדים הגיעו לשם לפני. שרידי ערפל עדיין כיסו את החוף, הייתי לבד בשטח וחשתי תחושה נדירה של מגלה ארצות. ממש כך. אני רוכב בדרכים לא מסומנות, כאשר לא ברור מה מצפה לי מאחורי הסלע, העץ או הדרופ (מדרגה בשביל). וכשאני מגלה פינת חמד- תחושת גילוי ילדותית מציפה אותי. גם לרוכבים לא מנוסים מומלץ מאוד לרכב לאורך השביל שלאורך הצוק מעל החוף. יש בדרך עליות בינוניות, ומי שמתעקש להקשות על עצמו מוזמן לרדת לחוף בכל הזדמנות ולחקור אותו מקרוב. העליה חזרה לא קלה, אבל אפשרית עם קצת אמונה והרבה זיעה. הקמפ נמצא בסמוך ליציאה 768 של כביש 101, פנו שמאלה בתמרור העצור והפארק יחכה לכם 1.9 מייל מצד ימין (טלפון: 806-klamath - בארה"ב נהוג להציג מספרי טלפון באותיות מייצגות, או 707-482-0277).
הבעלים של המקום הזכיר לי בטרוף קולגה שלי בעבודה, רק שבמקום להסתובב עם חליפה וסיגר הוא מתרוצץ ברכב הגולף שלו באתר כדי לפנק את האורחים שלו, כך שמייד חיבבתי אותו. חשוב לציין כי הפארק אטרקטיבי רק בחלקות עם חיבור למים וחשמל. ותרו על פינוק של חיבור לביוב ותזכו בקמפינג ביער גשם אמיתי עם כמה נגיעות של גינון אנושי. לאחר הקדמה ארוכה שכזו ברור שלא יכולנו לעזוב את המקום והחלטנו להישאר שם את סוף השבוע. הרכב גם כך היה כמעט מושבת ומייקל מפורד, שכבר הפך לידיד שלי, הציע שנמעיט בנסיעות עד להגעה למוסך. נשארנו, ובילינו במשחקי כדור שמוצעים במקום: ברמינגטון, מיניגולף, Horse Shoe, קריקט, כדור עף, בהליכה לאורך הנחל כמובן ובקריאה וצפיה בסרטים. כל החבילה הזו דרך אגב במחיר מצחיק של 12$ ללילה (לבעלי פספורט אמריקאי). בכל שבת בערב מתקיים במקום ברביקיו סלומון על המדשאה הנפלאה במחיר של 8$ לארוחה מלאה. היה בכך פיתוי להשאר לילה נוסף, אך רצינו להגיע בניחותא עד יום שני למוסך באורגון. התחלנו אם כן לשים פעמינו לאורגון, לחופיה המדהימים והאווירה הנהדרת השורה בעיירותיה.
