התיק כבד מדי.
זה הדבר שאמרתי לעצמי מיד ברדתי מהאוטובוס בקו 388 ברחבת התחנה המרכזית בערד.
לפניי יום קשה וארוך, ומזג האויר חם כבר משעות הבוקר.
התיק כבד מדי ועוד לא מילאתי את כל כמות המים. בצעידה במדבר, ובמיוחד כשאתה בגפך, כמות המים קריטית ואין להתפשר עליה. עליי להגיע עוד היום אל מצד תמר, מצודת דרכים נבטית מהתקופה הרומית- ביזנטית הסמוכה לכביש 25 הגולש מדימונה לערבה, ואין בדרך כל מקור אמין של מי שתיה.
באחת מחנויות המרכז המסחרי של ערד הצטיידתי במי שתיה ומזון קל לדרך, ושמתי פעמיי אל עבר ערוצו המתון של נחל יעלים, על גבי תוואי שביל ישראל. עם כניסתי אל הערוץ הבחנתי במראה מלבב: מרבדי פריחה סגולים וצהובים שצצו בו לאחר גשמי הברכה של סוף פברואר.
השביל הנוח עוקב אחר הערוץ ההולך ומעמיק, עד שהכביש המלווה אותו מצפון נעלם מן העין והשקט המדברי משתלט.
ההליכה הנינוחה עשויה היתה להמשיך בנעימים, אלמלא תקלה בלתי צפויה, קטנה לכאורה אך הרסנית לתוכנית המסע. סוליית הנעל השמאלית מתחילה להתפרק. שיט! אני מסנן, כבר על ההתחלה...אני ממשיך עוד קצת והמצב מחמיר. הסוליה נפרדת מן הנעל יותר ויותר בכל צעד, ולאסוני אני מבחין כי גם נעל ימין במגמה דומה.
אני כבר בתחתית הנחל, אחרי צעידה בת שעה ומשהו, והנעליים מתפרקות לי!
נעלי הליכה המיועדות לתוואי הקשוח של שביל ישראל צריכות להיות עשויות מחומרים מעולים ועמידים בתנאים קשים.
הנעל צריכה להיות מנדפת זיעה, בעלת סוליה מיוחדת לאחיזת קרקע טובה, ועם זאת חזקה וקלה.
בכל הנתונים הללו עמדו הנעליים שלי, אותן קניתי באחת מחנויות הציוד הטובות, אבל יש דבר הגורם לדבק המחבר את הסוליה לנעל לאבד מחוזקו – מנוחה.
נעל שנחה זמן רב בלי פעילות עתידה לאבד מגמישותה ומחוזק ההדבקה, וזה בדיוק מה שקורה לי כעת, בעשר בבוקר בתחתיתו של ערוץ נחל יעלים.
הרבה קללות סוננו אל עבר הסלעים העתיקים מתצורת חתרורים שהקיפו אותי לכל מלוא העין.
מה עושים עכשיו, עם תיק כבד מלא במים ליום שלם, בתחתית הערוץ, ללא קליטה סלולרית וללא סוליות נעליים? צריך לחזור, קיבינימט.
אני מוציא מיתר ומנסה להדק את הסוליות הסוררות אל הנעליים באופן זמני, שהרי לא בא בחשבון ללכת על האבנים החדות של הוואדי ללא סוליה.
האלתור עובד, זמנית, ואני סוחב את עצמי במעלה הערוץ אל עבר כביש 31.
הדרך הקצרה אל הכביש היא גם הקשה ביותר. אני פונה צפונה, עוזב את השביל ומתחיל לטפס לאט על דרדרת גבוהה של אבנים ועפר לעבר הכביש הנמצא כשלושים מטרים מעליי. הטיפוס קשה, והסוליות שכבר אינן תומכות בנעליים, מאפשרות לאבנים חדות להיכנס ולהכאיב מאוד.
תוך כדי ההליכה / זחילה אני מגלגל בראשי תוכניות חלופיות למצב. אני חייב נעליים חדשות.
זה יום שישי אחר הצהריים, החנויות נסגרות בקרוב, ובכלל, איפה אמצע חנות טיולים?
בתום טיפוס מייגע אני מגיע סוף סוף לכביש השומם.
אין הרבה תנועה בשעה כזו בין ערד ובין סדום, ובכל זאת, פתאום מגיח רכב מאובק השועה לתחינתי ועוצר בשולי הדרך.
ברכב נוהג בדואי צעיר ולצידו אשה מבוגרת."לאן אתה צריך איש נחמד?" הוא שואל בחיוך רחב.
"לערד" אני אומר. אני נדחס במושב האחורי בין שקיות מלאות בעלים ירוקים וכלי עבודה ומודה לנהג מקרב לב.
"נעים מאוד אני עלי, וזו אמא שלי" "נעים מאוד, נועם".
עלי הוא בחור כבן 30, עובד כמסגר ביישובי הסביבה, והיום הסיע את אימו ללקט עשבי תיבול בוואדיות שבסביבה. הם חיים בעיירה כסייפה הסמוכה לערד, בני משפחת אזברגה, המשפחה הגדולה ביותר בעיירה.
"מה תעשה עכשיו?" עלי שואל אותי."לא יודע האמת" אני אומר."יש לי רעיון" הוא מפתיע אותי. "אולי תבוא אלינו, תאכל, תישן טוב ואז תמשיך?"
כזה דבר עוד לא חוויתי. הזמנה לאירוח בדואי אותנטי שלא במסגרת תיירותית.
עוד אני שוקל מה להשיב, עלי מתרגם לאמו ומודיע לה שיש להם הערב אורח. האשה מהנהנת בראשה בחיוך רחב.
הפתיחות הכובשת והרצון הטוב של עלי ואמו משכנעים אותי סופית ואני מודיע להם שאבוא בשמחה.
כסייפה הוקמה בתחילת שנות השמונים על מנת לתת פתרון לבדואים מהפזורה שחיו בשטחים שהיו מיועדים להיסגר לטובת בניית בסיס חיל האויר בנבטים.
היא אחד משבעה ישובים בדואים אותם הקימה ממשלת ישראל במטרה לקבץ את הבדואים לעיירות ולהיטיב את מצבם.
כעשרים אלף תושבים חיים בכסייפה, רובם מתפרנסים מעבודות בישובי הנגב, אך כמו שאר העיירות רחובותיה מוזנחים ונראה כי הפערים מול הישובים היהודיים עדיין גדולים מאוד.
מגיעים לביתו של עלי. אשתו חוסניה וארבעת ילדיהם עומדים בחצר ומחכים. קבלת הפנים חמה ולבבית, ועלי מכניס אותי לביתו המטופח.
כל מה שחשבתי על תנאי חייהם של הבדואים בעיירות מתהפך לי. הבית מצויד בכל החידושים הטכנולוגיים וניכרת בו השקעה רבה.
אנו עולים לקומה השניה ועלי מראה לי את חדרי, ואני לא מאמין למראה עיני: על הקיר פרוש דגל ישראל לצד סמלי יחידות צה"ל בפיקוד הדרום.
עלי מבחין בתדהמתי ואומר לי בחיוך: "זה הכל מהדוד שלי, חבאס, שהיה קצין גששים בכיר בפיקוד".
האירוח בבית משפחת עלי אזברגה היה נפלא. אוכל מצויין, מקלחת טובה ושינה על מזרון נוח, פריווילגיה נעימה לאחר לילות רבים באוהל.
למחרת, לאחר ארוחת הבוקר עלי הקפיץ אותי לבאר שבע לקנות נעליים חדשות.
נכון, לא הגעתי באותו שבוע לדימונה על פי התכנית.אבל זכיתי בחוויה ייחודית ויוצאת דופן, עוד אחת מאלה שתמיד קורות כאשר דברים משתבשים, כשתכניות משתנות, כשהמציאות צוחקת בפנים ומראה לך כי בגורל כתוב שהכל, ההההכל – לטובה.
