מסע על שביל ישראל

במרץ 2015 יצאתי עם שני חברים לטראק על שביל הגולן. שביל הגולן הוא שביל שחוצה את הגולן מהחרמון בצפון ועד חניון עין תאופיק בדרום הגולן. הזמן הממוצע שלוקח לעבור את השביל כולו הוא שבוע של הליכה. האביב היא העונה המתאימה לכך, הרבה פרחים ושדות ירוקים, כל המאגרים והנחלים מלאים במים וכמובן מזג האויר אביבי ונעים לרוב. שילוב של כל אלה, הופך את הגולן בעונה הזאת למקום המושלם לטייל בו ולחוות חוויה של הטבע בעוצמתו 

השביל עובר במזרח רמת הגולן ובמרכזה וכך נותן אפשרות למטייל בו ליראות את המקומות הנסתרים והחבוים יותר בגולן , הפחות פופולריים והפחות מתויירים אך יפים ומרשימים בכוחם, כמו הר החרמון והר בנטל, נחל סמך , נחל מיצר ומקומות נוספים. המקומות הפופולאריים כמו הנחלים, יהודיה, זוויתן , הבניאס והג'ילבון נמצאים במערב הגולן 

למוד נסיון ארזתי בתיק הגדול בדיוק את הדברים שאני צריך בדגש על בגדים חמים , בהמשך ראיתי שהייתי זקוק להם ממש. כמו כן יש בתיק אולר לדרמן, סיר שטח ,גזיה ,בקבוקי מים ואוכל לדרך. כל אחד מהחברה הביא את מה שהוא אוהב לאכול בשטח, שי ואברהם הביאו איתם שימורים של טונה וסרדינים ברוטב לשעות הרעב הקשות ואני הבאתי אורז, פתיתים ועוגיות עבאדי. כמובן שבשעת הארוחה בשטח התחלקנו באוכל בין כולנו. את ההתארגנות האחרונה עשינו בבית של שי בנצרת עלית . שי הפתיעה אותנו בכך שהביא את התיק הקטן מכולם עם אותו ציוד כמו שלנו. הייתי מלא קנאה. אמא של שי הכינה לנו את הסעודה האחרונה לפני היציעה לדרך









ביום הראשון לטיול עלינו אני, שי ואברהם על אוטובוס מקריית שמונה למג'דל שמס .בדרך ראינו בחלון שמיים מעוננם וגשם שוטף שלא הפסיק לרדת. ככל שעלינו אם האוטובוס צפונה יותר כך החמיר מזג האויר והפך להיות סוער יותר ויותר. על האוטובוס היו עוד כמה מטיילים עם תיקים גדולים, לפחות ידענו שאנחנו לא המשוגעים היחידים שיוצאים לטייל במזג אויר סוער שכזה.זה נתן לי יותר ביטחון, אבל עדיין היתה לי השאלה בראש, כשנגיע למג'דל שמס ואז מה? איך נטייל במזג אויר כזה?למרות שבתוך תוכי ידעתי שהכל יהיה בסדר. מעולם לא היה טיול שבו התאכזבתי ממזג האויר או פניתי לאחור כדי לחזור ביום יפה יותר. ירדנו מהאוטובוס במג'דל שמס ואז קיבל אותנו ברד, גשם ורוח קרה במלאו עוצמתה, למזלינו היתה סמוך לתחנת האוטובוס מסעדה סמוכה, כל חבורת המטיילים רצה פנימה. בעל המסעדה נימנם על כסא עץ קטן ליד האח ולא שם לב לאורחים שהגיעו . חלק מהשביליסטים פתחו מפות וחלק שתו מים והמתינו להפוגה בגשם כדי לצאת לדרך. כאן אפשר לחלק את חבורת המטיילים לשתי קבוצות, בעליי נסיון בטיולים וחסריי נסיון בטיולים: חסרי נסיון אפשר לראות ישר לפי הלבוש שלהם , הם לבושים כמו ביום קיץ שמשי עם מכנסיים קצרים ונעליי ספורט קלות גם כשהמצב הפוך ויש טמפרטורה מתחת לאפס בחוץ וסופה משתוללת ובטח שזה גם לא מסיט אותם סמטימטר מהמסלול המקורי שהוא להמשיך לטפס על החרמון ברגל.מכל חבורת המטיילים רק אנחנו חשבנו ללכת למסעדת מתוקים סמוכה ולחכות שם להפוגה במזג האויר.הזמנו קפה חם, באקלוות וכנאפה, הרי אין דרך טובה יותר להתחיל טיול ולהסתתר מהסופה שמשתוללת בחוץ. מהחלון ראינו את המטיילים במכנסיים הקצרות והגרביים הזוהרות ממשיכים לעלות ברגל את הדרך לחרמון



הגשם נגמר וקרני השמש העירו על הכפר מפעם לפעם, יצאתי החוצה מהמסעדה לבדוק את המצב, מעטים מתושבי הכפר היו ברחוב הראשי, עדיין נשפה רוח קרה וחזקה. מעל בתי הכפר ראיתי את החרמון עטוף בענן גדול ושחור ולמטה על המדרונות נאספה שכבה של שלג שלא הגיע עד בתי הכפר. חזרתי פנימה לכנאפה ולתנור חימום. לאחר הסעודה ומבט אחרון במפה הרמנו את התיקים ויצאנו לדרך , מעט דרומית לכפר התחברנו לשביל הגולן והצטלמנו ביחד תמונה ראשונה ליד השלט שמראה את הכיוון ההליכה.הייתה לי שמחה בלב ,כל תחילת טיול ארוך כזה נותן לי אושר מיוחד שרק טיול יכול לתת ,מעורב עם יצר הרפתקנות וציפיה ליראות ולחוות חוויות שיש רק בטיול כזה בטבע. צעדים ראשונים על השביל, אנחנו הולכים בדילוג על פני שלוליות ודרכיי עפר עם הרבה בוץ שמהר מאוד נדבק לנעליים ומקשה על ההליכה. הידיים קופאות אך זה לא עוצר אותי להוריד את הכפפות כל כמה דקות כדי לצלם את הנוף . ליד נמרוד חלפנו על פני חניון לילה שהיה ריק מאדם.גם כל מטיילים שפגשנו במג'דל שמס לא ניראו באופק, כנראה המשיכו הלאה . בהמשך מגיעים לתצפית ומשם רואים את ברכת רם והישוב הדרוזי מסעדה פרושים לפנינו כמו גלויה , הכפר מימין וצמודה אליו ברכת רם , הן נראות מרחוק זהות בגודלן, כמו זוג עיניים ממש. ממשיכים ללכת לאורכו של מאגר ברכת רם שמלא במים , כמעט ללא הפסקות , כך יותר קל להתמודד עם הקור והרוחות , בטור ובשורה פה ושם מחלפים מילה . אחרי הצהריים מגיע ומתחילים לחשוב איפה נעמיד את האוהל ונישן בלילה מוגנים מהקור והרוח. איך אפשר לישון עם האוהל בסערה הזאת? האוהל לא יחזיק מעמד. אני פותח את המפה ואומר:פה! מצביע אם האצבע על הר אודם.מרחק ההליכה להר היה עשר קילומטר מהמיקום שלנו בשטח יחסית מישורי. הכרתי את המקום מטיולים קודמים באזור. הבונקרים בהר יגנו עלינו מהרוח החזקה. אחרי ברכת רם חצינו מטעים של עצי תפוח שהיו ללא פרי ושקדיות שהיו בשיא הפריחה עם פרחים לבנים, המראה ממש יפה, עצרנו להצטלם, באופק כבר יכולנו לראות את הר אודם. לקראת הערב הגענו להר בדיוק בשקיעה. הורדתי את התיק הכבד מהגב וצילמתי כמה תמונות של יער אודם בשקיעה. הגוף תשוש אך אנו מרוצים אם הרבה סיפוק

ערב ראשון בשטח מול הגזיה וסיר קטן של אורז , שלושה חברים תשושים שרק לאחד מהם יש כח לכתוב כמה מילים ביומן מסע , עם פנס הראש זז בין המחברת לסיר האורז שמתבשל. חבריי מכורבלים בסמיכות פליז שהביאו מהבית ממתינים בסבלנות שיהיה מוכן. לא עוברת רבע שעה ואני מגיש להם צלחות אם אורז בתיבול כורכום בסגנון הודי, חם ומזין. זה מדהים אבל בשטח הרבה דברים נראים לך טעימים הרבה יותר מאשר בבית וחלק ממה שאתה אוכל בטיול בשטח אתה אף פעם לא אוכל בבית

הגיעה הזמן לישון ואנחנו מקימים אוהל בין לוחות בטון צרות כדי להסתתר מהרוח הנושפת. כל כך צפוף באוהל שאנחנו לא מצליחים לשכב על הצד אחד ליד השני. בסוף שי מתהפך עם הרגליים שלו לראש שלנו וזה נותן קצת יותר מקום לנשום. מכבים את הפנסים ומנסים להירדם. לא עובר זמן רב ואני מתעורר מקולות שבאים מהחשכה. גם שי מתאורר לאותם הקולות ושואל אותי מה זה? בהתחלה זה היה נשמע כמו נפילה של משהוא ממש לידיינו ואז קולות של לעיסה של הצלחות שאכלנו מהם אורז. הקולות נפסקים וחוזרים מדי כמה דקות,אולי איזה חיה, אני מנחש. בסוף אני יוצא מהאוהל עם פנס שלוף , דממה וחושך ורק הקולות של הרוח הנושבת בחוץ. אני מאיר על הצלחות והן שלמות , אז מה זה היה כל הרחש הזה אני שואל, שי עונה לי :"רוחות המוצב". אני צוחק חוזר לאוהל שמזכיר עכשיו יותר כמו קופסת סרדינים

בוקר היום השני , אברהם מתעורר ראשון בפנטזיות תה חם ודייסת קוואקר . ומה עם קפה? אני שואל. שי ואברהם נותנים לי מבט לא מרוצה. יצאתי לטייל אם אנשים שלא שותים קפה שחור כלל!!! וכל הפקל קפה שלי מלא רק בקפה. לרגע חשבתי שלא תיהיה להם בריירה אלה להצטרף אליי אך אז אברהם שלף קופסת תא ירוק שהביא מהבית. טוב אז מרתיחים פינג'אן מים חמים וכל אחד מכין לעצמו



מקפלים את האוהל ויוצאים לדרך חולפים על פני יער אודם. הסערה מאתמול חלפה והאויר צלול, הר החרמון נראה כמו רכס הרים ארוך מכוסה בפס לבן של שלג ופניינו מזרחה. את הפנטזיה של אברהם, דייסת קוואקר, הגשמנו בחניון ליד בוקעתה. גם את השביליסטים ממג'דל שמס פגשנו כאן, בזמן שיום קודם בבמגדל שמס דחפנו עוד באקלאווה עם קפה הם כבר היו בדרכים והקדימו אותנו בהליכה . המשכנו ללכת עוקפים את הר החרמונית על גבול סוריה. הקירבה לגבול נראת בכל מקום, שדות מוקשים, תעלות נ'ט ושלדים של טנקים ישנים . וסוריה פרוסה ממש לפניינו.הרעות הייתה טובה ויכולנו לראות כמה ישובים מעבר לגבול. רק אתמול בלילה שמענו משם צרורות של ירי ופיצוצים שלרגעים מנתקים אותך מהטיול ומזכירים לך את המציאות. הדרך היא כביש אספלט משובש והר החרמונית כולו מכוסה עשב ירוק ומלא פרחים צהובים. רועה צאן עם חמור מוביל את עדר הכבשים שלו על מדרון ההר. אנחנו עוצרים להפסקת שתיה באנדרת עוז 77. במקום יש הסבר קולי שמסביר על הקרבות שהתרחשו במקום במלחמת יום כיפור ומסכם את הכל במשפט : ' והיום הגבול עם סוריה הוא השקט בגבולות ישראל' משפט שכבר רחוק מהמציאות. המשכנו ללכת, הדרך הובילה דרך מבשלת סיידר קטנה שבה מילאנו מים לדרך. הולכים בדרך מדברים ושקועים בנוף שנהיה יותר ויותר שטוח ופחות הררי מאשר בצפון הרמה , ואז ראיתי אותו, עצרתי את כולם , מאה מטר לפניינו עמד חזיר בר שראה אותנו וקפא במקום, שלפתי את המצלמה מהר והספקתי לצלם תמונה אחת ברורה לפני שהחזיר ברח לו. למרגלות הר בנטל תפסנו מנוחת צהריים , שוכבים על המזרנים בעשב מול מאגר בנטל מנשנשים פרות יבשים ועוגיות עבאדי. המנוחה נחוצה ממש כי לפניינו הר בנטל , העליה הכי תלולה וקשה על שביל גולן. ושוב התיקים על הגב ויאלה מטפסים. הטיפוס קשה, אני מתנשף הרבה, נעזר בסלעים וענפים. התיק מושך אותי למטה כאילו לא בא לו לעלות איתי. אחריי שעה קלה אנחנו בפיסגה ליד ' קופי ענן' , בית קפה ומסעדה הנמצאים בראש ההר. מהתצפית בפיסגה ניתן ליראות הרבה , בעיקר את סוריה . במקום היו שתי קבוצות תיירים מחול, אני מתקרב לדוברי הרוסית בדיוק כשמדריך הקבוצה מצביע עם האצבע לסוריה ומסביר על מלחמת האזרחים המתחוללת שם. נוטשיםואת הקבוצה ויורדים מההר. אחריי שירדנו סיפר לי שי עם חיוך על הפנים שבירידה הטלולה מההר פספסתי את הנפילה המצחיקה שלו כאשר הוא מצא את העצמו בתוך שיח עם הרגליים כלפיי מעלה, אברהם חילץ אותו. 

נשארו לנו עוד קילומטרים ספורים של הליכה עד לחניון בעין זיוון. הגענו לחניון הלילה מותשים, הכתפיים כואבות. עשיתי סט של מתיחות לשחרר את השרירים הכואבים. ואז הטקס הקבוע, עצים למדורה, פתיתים לסיר, אוהל איגלו ,תה חם ויללות תנים ברקע. בחניון כבר היו חבורה של מטיילים שהקדימה אותנו ונערים שהחליטו שזה המקום המושלם לפתוח בערב קריוקי עם מוזיקה מחרישת עוזניים. למזלנו לא היה להם אלכוהול מה שקיצר משמעותית את ערב כשרונות הצעירים הזה. התיישבתי מול המדורה שיצרה מעגל של אור סביב עצמה , מעיפה גיזים למעלה . החום שלה היה נעים ומרגיע, אני יכול לשבת כך ליד מדורה שעות בלי לעשות יותר מדי ,רק להוסיף לה עוד עץ כשהיא דועכת. פשוט להסתכל באש, יש בה משהוא מושך ומהפנט

נפלנו לשינה עמוקה ורציפה עד הבוקר 

מתעוררים מאוחר יחסית לבוקר יום שלישי, יוצאים מהאוהל וכבר לא נשאר זכר לחבורת הזמר המזרחי מאתמול ושאר השביליסטים בחניון כבר בשלביי עזיבה מתקדמים. אנחנו לעומת זאת, לא ממהרים ומתחילים לפרוס את ארוחת הבוקר 

השביל לוקח אותנו מערב, טורבינות הרוח הגדולות על הר בני רסן נראות באופק והחרמון שנראה כאילו מסרב לעזוב אותנו , משתלב יפה בכל הצמחייה הירוקה סביבנו

אין ספק שחווית הטיול על שביל הגולן מעצימה ומחברת לטבע. כל חיי השיגרה והיום יום נשארים מאחור ואתה מוצא את עצמך במרחק רב מהם. רק בערב בסוף כל יום הליכה ליד המדורה הייתי פותח טלפון , מתקשר לעדכן את המיקום שלי שמשתנה מלילה ללילה ולהגיד שהכל בסדר, מה שהיה מחזיר אותי לרגע לחיים האמיתיים 

הולכים לאורך כביש 98 , חוויה לא נעימה במיוחד,שוליים צרים והכביש מלא במשאיות שנוסעות במהירות רבה. האטרקציה היחידה היא תרגיל חרום של חיילי האום . תופסים טרמפ עד לחיבור הכביש עם השביל 

צהריי היום וחם ,עוברים עוד קילומטרים ספורים והגיע הזמן לחפש מקום ראוי לארוחת צהריים , זה לא תמיד פשוט למצוא עץ שנותן צל במישור עשב רחב ידיים וגדרות בקר. בסוף מתמקמים בשטח פתוח של עשביה ירוקה ומלאי פרחים צבעוניים אל מול החרמון ואוכלים מנה כפולה של מרק שיבולת שועל סמיך ומזין, פורסים את מזרוני השטח ומשתזפים , חלקיינו גם נרדמים

השמש ממש מעלינו וצריך להמשיך. לא קל לעזוב מקום מבודד ויפה שכזה . הייתי רוצה לתת לגוף עוד מנוחה. השרירים כאילו נמצאים בשוק מהתיק הכבד וכואבים מאוד,על הכתפיים מופיעים סימנים אדומים מוכרים מהרצועות של התיק, לוקח לגוף זמן להתרגל ואז הכאב פוחת. אני כמובן מוותר על המשך המנוחה ופותח מפה מעדכן את שאר החבורה למרחק שנותר לנו ללכת היום, שוטף את כלי המטבח שטח משאריות המרק ומכין את התיק לתזוזה. חוזרים לשביל ושלט סימון קטן אומר לנו שאנחנו בכיוון הנכון. כעת, השביל עובר לאורכו של נחל קטן וסוללות עפר צרות וארוכות מעשה ידי אדם, בגובה של שלוש מטר בערך .בהמשך אנחנו עוברים בחרבת פרג' , כפר קטן של בתי אבן הרוסים 

מגיעים למקום הלינה . ספסל עץ וברז מים עם נוף לכיוון מערב. מתיישבים כולנו על הספסל מסכמים עוד יום מדהים של הליכה בטבע ובוהים בשמש שוקעת על הרמה , באופק עם מעט מאמץ רואים את עמק החולה ורכס הרי נפתלי .זוהי שקיעה מרהיבה שהכי זכורה לי מהטיול, האופק צבוע בצבע צהוב מבריק ומתחלף לאט לחום ואפור ,הפרות במראה מטיילות באדישות ולא ממהרות לשום מקום והעננים בשמיים בגוונים אדום ושחור. מחשיך והתנים מתעוררים, מייללים בתורות. נישמע כאילו מדברים אחד אם השני בחשכה. נשמעת גם יללה בודדת של זאב. הגיע השעה להציג את תפרית ארוחת הערב: מנה ראשונה פתיתים, מנה עיקרית פתיתים ולחם והקינוח פתיתים ועוגיות עבאדי. שתיה? מים ישר מצינור מים של מקורות. אחרי הקינוח מתקשר לרינת לעדכן על שינויי המיקום שלנו וחיות אחרות . לפני שפגשתי את רינת הייתי מתקשר לאמא שלי, מה שהיה מאוד מבדר, הייתי אומר לה את שם הישוב שאני לן בו והיא הייתה מחפשת אותו במפה שקיבלנו כשעלינו לארץ לפני עשרים שנה. כמובן שחלק מהמקומות עוד לא היו קיימים אז והיתה אומרת: ' אתה בטוח במקום הנכון? אין שם שום ישוב כזה'. במהלך שיחת הטלפון עם רינת צהל החליט שזה הזמן המתאים לפתוח באימוני הלילה. פגז ועוד פגז שנראים כנקודות אדומות עפים לאויר מולינו ומתפוצצים ברעש גדול כשפוגעים במטרה. מתברר שהיינו בלב בסיס אימונים של צה"ל. אני מנתק את השיחה עם רינת מיד. למה ניתקת? היא שאלה . סתם אברהם פה עושה שטויות והייתי חייב לנתק, עניתי לה. את הסיבה האמיתית לניתוקים סיפרתי לה רק אחרי הטיול. חוזרים לשבת על ספסל העץ , עם כוס תה חם ועוגיות ביד מביטים לשמיים מלאי הכוכבים

השמש מחממת את האוהל ולא מאפשרת להמשיך לישון, זוחל החוצה מחפש את הפינג'אן לקפה. סביב ארוחת הבוקר הקלה אנחנו נזכרים במפגן של צהל מאמש , בוחנים במבט איפה היה כל פיצוץ. יום יפה לפניינו ואנחנו צועדים במרכז רמת הגולן, מחצית הדרך כבר מאחוריינו וניראה שהטבע בשיאו ,דומה ושונה בחלקו מימים קודמים, מרבדים של פרחים בשלל צבעים נראים עד האופק , חלקם כבר ראינו אתמול וחלקם רק היום ואין איש ואין מבנה שיהרוס את התמונה המושלמת הזו, החרמון כבר ניראה מעורפל הרחק מאחור

בצהריים חם, עוצרים להפסקת שתיה בגלגל הרפאים, אתר היסטורי של אלפיי אבנים שמסודרים במספר מעגלים ובמרכז רג'ום אבנים גדול בגובה חמש מטר. אני מוריד את התיק מהגב , לוגם מים ומתפס על גל האבנים שנימצא במרכז המעגל, מסתכל סביב ומתרשם מכמות האבנים שאספו במו ידיהם האנשים שגרו באזור לפני אלפי שנים

יש משהו בילתי נפרד מהנוף בגולן חוץ מהטבע המשגע והוא עדריי הפרות שאי אפשר לחמוק מהם ואתה נתקל בהם פעמים רבות במהלך הטיול, לי אישית אין שום בעיה איתם כל עוד הן רואות אותי מתקרב ואז בורחות. הבעיה מתחילה כאשר הן לא בורחות ועומדות ובוהות בך בעינייהן הגדולות וחוסמות את הדרך, ברוב הפעמים מחשש פנימי קל אני פשות עוקף אותן מסביב אבל כשאתה בא עם עוד שתי חברה כשאחד מהם הוא ארגנטינאי שמפנטז כל היום על מנת סטייק ולא חושש מהפרות כמוני אז העניין יותר פשוט. את הצהרים אנחנו אוכלים בחניון דליות. מרק הקוואקר כבר הפך ללהיט ומככב בכל ארוחת צהריים שלנו 

בשעות אחר הצהריים אחרי שאנחנו חולפים על פני כמה מאגריי מים דליות וסמך. מגיעים לנחל סמך,הירידה לנחל היא שביל צר ותלול והליכה בו היא כמו במדרגות אבן בגובה עשר סמטימטר. הסבך קוצני ואני מחזיק את הידיים קרוב לגוף. ממשיכים לרדת בנחל ורואים שיש זרימה של מים. אנחנו עוצרים למנוחה מתחת לגשר סורי ישן . אברהם אוגר אומץ ותובל בבריכת מים קטנה וקפואה במורד הנחל, דגים קטנים קופצים ממנה במעלה הזרם ובורחים, אני ושי רק שותפים את כפות הרגליים ומתפנים לטיפול בשלפוחיות. למרות שזה מקום ראוי להעביר בו את הלילה, אנחנו מחליטים להמשיך ללכת עוד מספר קילומטרים ומתמקמים בחניון ליד הישוב נטור שם אנחנו זוכים בארגז קרקרים וקלמנטינות מתוקות מאדם שלא היה זקוק להם ולנו הם תענוג לחיך. אברהם ואני זוללים כמה קלימנטינות ברצף , מתענגים על כל פלח מהפרי. 

הלילה יורד ואנו מתיישבים סביב מדורה גדולה שותים בירה שחורה ואוכלים חומוס ששי הביא מהמכולת של הישוב , מלאי הקלימנטינות נגמר מהר. אני נזכר שלפניי חמש שנים כאשר הלכתי על השביל לבדי בפעם הראשונה פגשתי ממש כאן את אנשי הקשת 'ראינבו' בעיצומו של כינוס ,אז לא ידעתי עליהם דבר אבל הם נראו לי אנשים טובים עם מסר חיובי לעולם

המדורה מחממת ואנחנו יושבים סביבה מנהלים שיחות שאני לא זוכר את תוכנן.למזלינו זכינו לעוד לילה בהיר ומלא כוכבים. אנחנו מתבדחים ושואלים את עצמו איזה הפתעה תקרה לנו הלילה? בלילה הראשון היו אלה היו 'רוחות המוצב' ובשני חבורת הקריוקי המזרחי, אתמול אימון האש של הצבא ומה היום? מפעם לפעם אני שולח יד לארגז הקרקרים וטובל עוגיות בכוס התה. כשקרשים נגמרים והמדורה דועכת אנחנו נכנסים לאוהל 

באמצע הלילה מתחילות רוחות חזקות. האוהל מתנדנד מצד לצד ברעש חזק ולא נותן לישון, שלושתיינו ערים, פתאום אחד ממקלות האוהל נשבר והאוהל מתעווט.לאורך כל הלילה אברהם מקבל סטירות מהייריה של האוהל שמפריעה לו לישון. בבוקר הרוח עדיין נשבה בחוזקה, אוכלים ארוחת בוקר ומקפלים את הציוד. לי קשה להפרד מקופסת הקרקרים ואני לוקח איתי שקית קטנה לדרך. חוזרים לצעוד. בצד הדרך עוברים ליד שלושה מטיילים ישנים בשק שיינה שכנראה לא הספיקו להגיע לחניון . החום עלה ואנחנו חוצים ערוצי מים קטנים בתוך הנחל, מסביב הכל פורח בפריחה יחודית אופיינית לנחליי הגולן .מיי הנחל רדודים וזורמים בזרם איטי ורגוע שמתחיל מצפון מזרחית לישוב נטור. במרחבים האלה אני מרגיש כמו בבית ,אני לא מכיר הרבה אנשים שיכולים להגיד את המשפט הזה אבל בשבילי הטבע הוא מקום מאוד נח ומרגיע. האזורים האהובים עליי לטיול בארץ הם היערות בדרך לירושלים ובגליל העליו, פסגות ההרים שאת כולם אני מכיר מקרוב. וכמובן את המדבר רחב הידיים ששמור לי עמוק בלב וגדלתי בו את שנות נעוריי. והפחות אהובים הם החניונים הגדולים שבהם מצטופפים הרבה המטיילים ונופשים. נראה לעתים שאותם הנופשים לא מבחנים בטבע מסביב לחניון ולא טורחים להסתכל ביופי הטבעי שיש מסביב, יושבים על כסא שטח נוח אוכלים ומדברים כאילו הם בבית והטבע מסביב שקוף וחסר עניין בעיניהם. מפריע לי מאוד כאשר הם לא טורחים להשאיר את המקום נקי אחריהם למרות שיש פח מספר צעדים מהם 

את ארוחת הבוקר-צהריים אנחנו אוכלים בחניון ליד מבנה נטוש עם מרפסת נוף לכנרת שכנראה היה פעם מסעדה. אני סורק את המבנה הנטוש ומוצע כמה מפיות מטבח, מזל כי נייר הטואלט כבר נגמר על הדלקה של מדורות 

אנחנו מטפסים ומגיעים לתצפית הראשונה שלנו על הכנרת. במקום יש שילוט ומפה עם הסברים על הישובים בסביבה. אנחנו שמחים לראות סוף סוף את הכנרת ומצטלמים. אברהם לא מוותר על הפוזות הרגילות שלו לפני המצלמה

המשך השביל הוא הליכה על הרכס לאורכה של הכנרת, המצלמה שלי עובדת שעות נוספות, יום בהיר וניתן ליראות אפילו את טבריה והר ארבל, שי מתמקד בצילום ציפורים בשמים. כעבור שעה קלה של הליכה סוטים אני ושי מעט מהשביל ומתקרבים למצוק כדי לצלם את הכנרת במלואה, מפה יכולנו לראות אותה מצפון לדרום. אנחנו עומדים על המצוק בתוך עשב חיטה שהרוח נושבת בו והוא ניראה כמו גלים זהובים

אותו הזמן אברהם שהיה לו מצלמה מתקדם מעט לפניינו , ואנחנו פוגשים אותו ליד שלט המציין שבקרוב נגיע לגבעת יואב . מה שכמובן לא היה מצויין בשלט שזה הולכת להיות עליה תלולה מאוד, הדבר האחרון שהייתי צריך. היה חם יחסית וכאב לי הראש, הכרחתי את עצמי לשתות מים כל כמה צעדים של עליה . רק לא לעצור בעליה. לי יש שיטה לטיפוס ועליות, אני קורא לה 'שיטת הצב האיטי' ,להמשיך להתקדם גם בקצב הכי איטי ורק לא לעזור גם כשהשמש חמה במיוחד. מזכיר את המשפט המפורסם של קרמבו 'אתה מתחיל הכי חזק ואז לאט לאט מגביר' מהסרט מבצע סבתא

מגיעים למלעלה , מורידים נעליים ופורסים את מזרוניי השטח בצל חומה שהייתה ליד חורשת אקליפטוסים. מנוחה טובה , בדיוק מה שהגוף זקוק, כאב הראש הולך ומתפוגג

השמש כבר מתחילה לרדת לכיוון הכנרת ואנחנו בדרך לנקודת מילוי המים הבאה על השביל, לוליי תרנגולות לא רחוק מהישוב. לאחר הצטיידות ועוד מפגש עם עדר פרות על שביל צר אנחנו יורדים לנחל עין גב. השמש שוקעת ועוד לא מוצאיםו מקום ראוי לישון בו, בחוסר ברירה אנחנו ממשיכים ויוצאים מהנחל ומתמקמים באמפי תיאטרון קטן צמוד לכביש שהיה מצויין בספר שביל הגולן של שי. שי ואברהם עיינו בספר הזה רבות, בעיקר בהפסקות , לומדים את הגבהים והמרחקים וקוראים על המקומות שעברנו בדרך

החושך יורד, מתמקמים מאחוריי חומת אבן קטנה במתחם האמפי שתסתיר אותנו מהרוח הקרה שהחלה לנשוף. זה לילה ראשון ללא האוהל שנשבר בלילה הקודם, טוב לפחות לא נצטרך לישון בצפיפות. אני פורס את תכולת התיק על הרצפה ושואל את הח'ברה מה ירצו לארוחת הערב, כאילו יש כל כך הרבה אפשרויות, דממה, הם כבר מקורבלים בשקי שינה . אני מכין את מעט הפתיתים שנשארו לי ומתבל אותם בקמצוץ של כמון ופילפל , אחריי הכל אנחנו צועדים כבר חמישה ימים והתבלינים כבר נגמרו ואוכל דל, אני לא מצליח לאכול יותר מכמה כפות פתיתים. בטיולי שטח הקיבה שלי כאילו מתקווצת ואני אוכל פחות או שזה בכלל תחושה של חוסר תאבון כי שותים הרבה מים. כשרינת תיראה אותי אחריי הטיול היא תגיד שרזיתי. כולנו שבעים ונשאר עוד חצי מכמות הפתיתים בסיר. אני נשכב בשק שינה מאחורי חומת האבן הקטנה שמסתירה את הרוח הערה. שוכב ומביט בכוכבים, עוד לילה בשטח ואני כבר מתגעגע הביתה ולרינת במיוחד, איפה שהוא כבר נמעס לאכול רק פתיתים וקוואקר ויש פנטזיות על ארוחה של סוף טיול שאני יוכל כבר ממש בקרוב עם רינת בתל אביב. פה אני שואל את עצמי איך הצלחתי לשרוד ככה לפני עשר שנים כשטיילתי חודשיים על שביל ישראל עם מזון כה פשוט כל כך הרבה זמן, ואז כשאני אוכל משהוא מעבר לתפריט הפשוט הרגיל אז הוא מקבל טעם משובח מאשר במציאות הרגילה כשאני בבית. אני ממש מעריך כל דבר שאני אוכל ומתענג עליו כמו במסעדת פאר,תפוח, עוגיה קטנה ואחרים. הראש מתמלא בפנטזיות על אוכל במהלך ההליכה, בעיקר ברגעים השקטים האלה שאתה הולך על השביל ולא משוחח אם אף אחד. וכמובן מפנטז על כוס בירה קרה ששווה הרבה בעיקר בצהריי היום כשאתה הולך מזיע מכף רגל עד ראש ובפה שלך אין טיפת רוק ואין לך כח לעצור להוציע את הבקבוק מים מהתיק. באיזה שהוא שלב אני מתחיל לטייל עם בקבוק מים נוסף שחיברתי עם קליפס לרצועה של המצלמה. ניראה לי שחלמתי על בירה באותו הלילה ואולי לא כי את החלומות שלי אני כבר לא ממש זוכר בבוקר 

פותח את העיניים והתיק טיולים מולי , זה הרגע שאני הכי אוהב, לקום בשטח מקורבל בשק שינה. לקום בידיעה שיש לך משימה אחת לעשות היום והיא רק לצעוד , לצעוד ולהתרשם מהנוף. הדאגות היחידות שלך הן איפה אני ימלא שוב מים לדרך וכמה אוכל נשאר לי, זה הכל. דאגות של הישרדות שהן כה מעטות לעומת האלה שיש לנו בחיי היום יום בשגרה. זה עוזר לך להתנתק מהם ולהתחבר לסביבה של טבע שמקיפה אותך. אני אישית בוחר גם לא להתעדכן בחדשות של הארץ, אם יקרה כבר משהוא חשוב הידיעה הזאת תמצא את הדרך אליי. אז כשאני מדליק את הטלפון בסוף של יום הליכה אני מתעדכן רק במצב מזג האויר למחר באתר של השרות המטאורולוגי ומגיב להודעות ששלחו לי באותו היום מכריי. יש משהוא מנקה אחרי הכל להיות מנותק מהציביליזציה , אני מסכים שיש כאלה שלא יכולים לעשות כך ואני לא שופט אותם בשום צורה. בטוח יש לכל אחד מאיתנו את הדרך שלו לקחת פסק זמן מהשגרה ולברוח לאן שהוא אפילו לזמן קצר 

, ולי יש את הטיולים שלי שתמיד מספקים לי את התחושה הטובה ביותר. זה החופש שלי, הניתוק מהכל היא רק אחת הסיבות הסיבה העיקרית היא אהבה לטבע,לחי ולצומח. וזאת הסיבה שאני תמיד יוצא לטייל עם מצלמה כדי לתעד והרבה. יש תחושה של שביעות רצון כאשר אתה מצליח לצלם איזה תמונה נדירה, בטיול הזה היה חזיר בר בוגר שהצלחתי לצלם בזמן שקפא במקום כשראה אותנו

הפיינג'ן רותח ואני מוריד אותו מהאש, קפה ופרוסת לחם עבה עם חמאת בוטנים הייתה ארוחת הבוקר שלי באותו היום. וזה מבשר על יום יפה, אפילו הרוחות מאתמול פסקו. אורזים ציוד וממשיכים לנחל מייצר. כשיורדים לנחל מכיוון צפון הוא נפתח כמו בתמונה פנורמית ירוקה ורחבה ושביל הצר יורד אליו בפיתולים שלעתים מסתתרים בשל העשב הגבוה. כבר בשעות הבוקר היה ניתן לחוש שלפנינו יום חם ושרבי , היום הכי חם שהיה לנו עד כה בטיול. הצלחתי להתעלם מהחום בתחילה, הנחל בחלקו מוצל בעצים ונוח להליכה שרובה הייתה בירידה. היה יום שישי ופגשנו מטיילים בנחל, אף אחד מהם לא טייל בשביל הגולן. כל מטיילי השביל שטיילו איתנו בימים הראשונים נעלמו כלא היו. מה שאני בטוח זה הם לא עקפו אותנו. היציאה מהנחל הייתה לא פשוטה. היה חום כבד של צהריי היום והלכנו בעליה תלולה על דרך אספלט שהתפתלה כמו נחש, ובכל פעם שחשבתי שמאחורי הפיתול הבא העליה נגמרת אז הגיע עוד פיתול ואחריו עליה נוספת לקינוח. הראש כאב מהחום וניסיתי לשתות את המים שבבקבוק שהיו על סף רתיחה .התפתלתי מאחוריי חברי עוצר בכל נקודה מוצלת שהייתה , זורק להם איומי סרק שאני יפסיק ללכת עד שהחום ישבר. וכמו כל עליה גם העליה הזאת נגמרה בסוף וחזרתי ללכת בקצב של כולם. שדות חיטה ופרדסים ליוו אתנו עד שהגענו למבוא חמה. המפגש עם השפע במכולת בקיבוץ והלחץ של הקיבוצניקית שרצתה כבר לסגור אותה וללכת הבייתה גרמו לשי ואברהם לקנות בזריזות מצרכים לארוחת צהריים שאף אחד מהם לא יכולתי לאכול כי אני טבעוני ומה שיכולתי לאכול בארוחת השחיטות הזאת היא רק מרק הקוואקר המסורתי מהימים האחרונים. התמקמנו על כר דשא גדול בצל עץ הזית עם תצפית נוף לכנרת. פרסנו מזרונים והורדנו נעליים. שי ,אברהם ואני התענגנו על כל ביס מהארוחה. הייתה שמחה והתרגשות קלה , עוד כמה שעות של הליכה ונגיע לסיום הדרך בחניון עין תעופיק, אך בינתיים לא מיהרנו לעזוב את הקיבוץ, שינת צהריים הייתה חיונית אחריי ההליכה בחום הכבד שבינתיים נשבר והיה גם משהוא מיוחד במקום הזה ואני לא מדבר רק על הטיילת על גדת הצוק הצופה לכנרת אלא גם ההאוירה של יום שישי בקיבוץ הייתה נעימה, היה שקט מאוד, כאילו כל הקיבוץ הלך לישון ואני איתם 

התעוררתי ואין איש סביבי, התיקים במקום, התהפכתי לצד השני והמשכתי לישון. שי העיר אותי וסיפר לי שעבר כמה בתים בקיבוץ עד שמצע קיבוצניק שהסכים לו להטעין את הטלפון לכמה שעות. אברהם הגיע גם הוא מלא באושר ומכריז שהוא מוכן להשאר לגור בקיבוץ הזה, הנוף קסם לו, בפנטזיות שלו היה לו כבר בית וג'יפ ומנגל ענק. 'אתם תבואו אלי מהמרכז ואני ישים סטייק ענק על המנגל ובירה שלך מיכאל כמובן ואז נטייל עם הג'יפ' .הוא פינטז, ואני ידעתי שהוא שוב שכח שאני טבעוני ואין טעם להזכיר לו וידעתי גם מי הצטרך לתכנן את הטיולי ג'יפים. יותר מאוחר כאשר עזבנו את שערי הקיבוץ אברהם רשם את הטלפון מהשלט שמכריז על בניה של שכונה חדשה בקיבוץ מבוא חמה. הלכנו את הקילומטרים האחרונים לסיום המסע. לצד ההליכה על מצוק ראינו גם בונקרים ישנים של הסורים שתצפתו על הכנרת. גבעות ועוד גבעות ואני כבר שכחתי שכאב לי הראש לפני מספר שעות. והנה השלט המראה שמאלה לעין תעופיק 500 מטר ואיך לא כמו כל טיול מוצלח גם זה מסתיים בעליה תלולה. אני ואברהם מגיעים ראשונים לחניון הסיום ומתחבקים, וכאשר שי מתקרב אנחנו מוחים לו כפיים. שלושתינו נעמדים כמו מנצחים מול השלט הגדול שמציג את המפה של שביל הגולן כולו והסבר על האזור. בחניון היו כבר כמה משפחות של מטיילים , אחת מהם העניקה לנו מדלית מנצחים:שקית אם פיתות דרוזיות. הייתה לי תחושה כאילו המסע נגמר מהר מדי , שיש בי כוח להמשיך ללכת , כמובן שבתנאי שמחר הוא יום מנוחה בלי הליכה כלל. מבט קטן במפה ואז צץ לי הרעיון בראש, אנחנו הרי נמצאים ממש קרוב לתוואי של שביל ישראל ואין שום בעיה כמעט לחבור אליו ומשם הכל פתוח אפילו עד אילת. מסע של חודשים בארץ מלא חויות והרפתקאות שלא יחזור על עצמו. אבל אז אני חוזר למציאות ולגעגועים לבית ולרינת שהפכה כבר להיות אישתי מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט. האוכל לארוחת הערב היה דל וכל כך שונה מהארוחה במבוא חמה כמה שעות קודם לכן, מזל שהייתה לנו שקית עם כמה פיתות דרוזיות שהפכה להיות הארוחת בוקר וגם הצהריים של יום למחורת. הדלקנו מדורה ובהינו באש מתכננים את הטיולים הבאים שעוד נטייל ביחד. אברהם ושי עמדו במילה שלהם וכעבור שבוע יצאו לטיול רגלי מהים התיכון לכנרת. הם ממש נהנו. האש דועכת , הקרשים נגמרים ואנחנו נכנסים לשקיי השינה 

קרני השמש הראשונות מפריעים לי לישון ואני ממשיך להתקרבל בשק השינה , מנסה להסתתר עוד קצת מהשמש ולהרויח זמן שינה. אין טעם לקום מוקדם, כל ההליכה מסתכמת היום בירידה מהחניון אל הכנרת,ארבעה קילומטר בערך, זה לא הרבה לעומת העשרים קילומטר ולפעמים יותר שעברנו מידי יום בטיול. השמש מנצחת ואני ועובר לישיבה , עדיין בתוך השק שיינה מכורבל בשמיכת הפליז הכתומה שהבאתי מהבית. בחניון כבר רצו ושיחקו כמה מהילדים של המשפחות ששהו במקום , ההורים שלהם עדיין לא יצאו מה'אוהל וילה ' המשפחתי שהיה להם. התחלתי לנשנש חתיכות מהפיתה דרוזית וללטף את הזקן שהספיק לצמוח בשבוע האחרון. פתאום ראיתי משהוא קטן זז ליד האבנים שתחמו את המדורה אמש, קופץ על הרגליים בצעקה נרגשת - סרטן!!! תופס את המצלמה ורץ לצלם אותו, הסרטן בגודל כף היד עם צבטות באורך שש סמטימטר בערך, כשהתקרבתי אליו הוא שולף אותם בצורת מגננה

היום אחרי הצהריים הטיול שלנו יסתיים רשמית ונתפזר כולנו לבייתנו אבל עד אז יש לנו משימה אחרונה להשלים, לשתות בירה על שפת הכנרת. כל טיול טוב מסתיים בסעודה המציינת את סוף הטיול המוצלח והחזרה לחיים. בטיולים בצפון זה החומוס בואדי ערה או פורדיס. בירושליים זה אבו גוש או מקדונלדס בצומת שורש בהנחה ואני מטייל לבד, לפני שהפכתי להיות טבעוני כמובן. בסוף שביל ישראל אכלנו במסעדת בשרים ברזיאלית באילת, מסעדה שפינטזנו עליה במשך כל השביל שלקח שישים וחמש ימים סך הכל. וכמובן לא התאכזבנו, הרגע של הביס הראשון בבשר עם כוס יין היה הפרס בסוף טיול כזה. והפעם זה היה שביל הגולן ומסעדת בשר לא עמדה על הפרק, או שפשוט לשי ואברהם לא היה נעים להציע לי את זה. ירדנו מההר בדרך ג'יפים מתפתלת וקנינו בירות בתחנת הדלק. בעודנו משלמים אברהם כבר מסיים את הבירה הראשונה שלו 

בינתיים הגענו לחוף והתאכזבנו לגלות שהוא בתשלום לא הגיוני שאותו לא הסכמנו לשלם אפילו אחרי הנחה של בעל המקום. למזלינו, מצאנו חוף לא מוכרז בחינם בצמוד לשם. הורדנו את התיקים מעלינו ופתחנו בקבוקי בירה משתזפים בשמש החמימה של חודש מרץ. אחריי הבירה הראשונה נכנסתי להתרענן במים, צריך לשטוף מעצמי שכבות של זיעה שהצטברו בשישה ימים האחרונים. זה עזר, כשרינת פגשה אותי היא לא הריחה דבר או שפשוט הגעגועים מערפילים את חוש הריח או סתם לא היה נעים לה להגיד דבר. כשיצאתי מהמים שי ואברהם נכנסו למים גם כן ואני כבר פתחתי בקבוק בירה שני על החוף לועס את אותה פיתה דרוזית מאתמול בערב שסירבה להגמר וצופה מהחוף בשי ואברהם שעומדים כבר עד הברכיים במים הקרים. אני נזכר שלפני חמש שנים טיילתי בשביל הגולן לבד ועכשיו אני מנסה להשות בין איך שזה היה אז ועכשיו. אין ספק שאלה הן שתי חויות שונות לחלוטין. נתחיל בזה שהנוף היה שונה, אז, לפניי חמש שנים טיילתי בשביל בחודש אוקטובר בשיאו של הסתיו והצבע הבולט ששלט בנוף הוא חום זהב והפעם הצמחיה הירוקה ומרבדים אין סופיים של פרחים בשלל צבעים.סוף עונת התפוחים לעומת פריחת השקדיה. המחשבות אפילו שונות כשאתה מטייל לך בדד. אני זוכר שלא היה לי משעמם ולא הרגשתי בודד אפילו לרגע אחד. מחשבות שיותר כוללות יותר תחומים בחיים, כאילו יש יותר זמן פנוי לחשוב ואתה מכסה יותר תחומים ונושאים מאשר בחברותה. עכשיו במבט לאחור אחריי שטיילתי בשביל אם חבריי למסע אני מעדיף יותר מסע עם חברים מכל הבחינות על טיול בדד. איפה שהוא תחושת הסכנה התעוררה בי במסעות בדד שכאלה שאותם עשיתי עד לפני זמן לא רב. את הסיבות לטיוליי הבדד והצורך בהם אספר בפוסט נפרד

שי ואברהם יצאו מהמים ונשכבו על המזרוניי שטח שהפכו כבר להיות מזרוניי שיזוף ושתו עוד בירה אם אגוזיי מלך וקשיו. היינו לבד על חלקת החוף הקטנה שהיה תחום בשיחים וקניי סוף שגדלו על שפת המים .קולות ורחשים של חיות עלו משם מדי כמה רגעים וכולנו היינו בציפיה לראות איזה חיה מעניינת, המצלמה שלי הייתה במצב מוכן. מהגדה השניה של האגם ראינו מרחוק את טבריה שממנה נעלה על האוטובוס הביתה ואת צוק הרבל שאותו טיפסתי כבר מספר פעמים 

עם השמש החמימה והקרבה למים הפכנו להיות טרף קל ליטושים. למזלי אני סבלתי מהם הכי מעט. מעוכים מבירה שכבנו בהנעה על החוף הפרטי שלנו כמה שעות, אין לאן למהר האוטובוס הראשון בשלוש וחצי, בינתיים נכנסתי לטבילה נוספת במים.בשל קור המים הטבילה ערכה רק כמה רגעים. רבצנו עוד כמה זמן , התארגנו והלכנו לתפוס טרמפנים לטבריה. בטבריה נפרדנו משי שהמשיך לדרכו. בזמן שחיכינו לאוטובוס ניהלנו שיחה עם תיירת מחול שלפני שנה טיילה בטראק מפורסם בספרד שקראתי עליו בדיוק באותו הזמן, אחד מרבי ספרי המסעות שקראתי 

נפרדתי מאברהם בתל אביב, המפגש אם רינת היה מרגש, כל הנסיעה באוטובוס חשבתי רק על זה. אין דרך טובה יותר לסיים את המסע כשאתה יודע שמחכים לך בבית. ואז מהטיול אתה נוחת בתל אביב שנראת כמו פלנטה אחרת לעומת מה ראינו בימים האחרונים. אחריי חיבוקים ובלי מחשבה כמעט אמרתי לה הולכים לאכול תכף ומיד. ארוחת הפרס אחריי הטיול הזה הייתה מסעדת סושי בתל אביב, מטבח שאני ורינת מעריכים במיוחד. אכלתי באותה ארוחה יותר מביום רגיל כאילו הקייבה שלי היתה ללא תחתית

למחורת הסתכלתי על התמונות מהטיול והדבר העלה בי זיכרונות נעימים . מבין מאות התמונות שצילמתי בחרתי רק עשרות בודדות ושלחתי אותם לחבריי לטיול. אפשר להגיד לסיכום שהיה טיול נפלא מכל הבחינות. טיול כזה משאיר תמיד טעם ופנטזיות לעוד טיולים כאלה בעתיד, הרי לא חסר מקומות לטייל בארץ. לצערי לא תמיד יש לי את הזמן לקחת הפסקה של כמה ימים ופשוט לצאת לטבע. אז אני מטייל טיולים קצרים יותר , לילה אחד או שנים

וירבו עוד טיולים כאלה !!! ושיהיו תמיד עוד מקומות לטייל, כי יש פינות טבע כאלה שאנו מגלים אצליינו ואז אומרים פייייי! ממש כמו אירופה ואנחנו עוד פה בארץ, ככל שנכיר יותר ניהיה מודעים יותר ואכפתים יותר ונשמור על הטבע כי אין לנו ארץ אחרת וטבע אחר. תנסו לדמיין אותנו בלעדיו, ניהיה גמורים ונשב בערי הבטון הגדולות שלנו ונסתכל בעציצים על עדן החלון ונזכר שפעם היה פה ירוק יותר. אנחנו עוד לא שם עדיין יש לנו מקומות ללכת לעשות פיקניק או לצטנן במעין ונחל בימי קיץ חמים וזה חשוב ושנשמור על כך

כל התמונות מהטיול