!Mission: Everest. פרק 07.

הכפר Macherma היה הפתעה משמחת (מהסוג שעושה את הטיול, והיו כמה כאלו בטרק הזה), אבל הבוקר אני עוזבת, ממשיכה צפונה לאחד היעדים ה"אולטימטיביים" במסע הארוך למרגלות האברסט: אל הכפר Gokyo.

הפעם אני אצוטט במדויק (כולל טעויות ניסוח...) מהמילים הנרגשות ששרבטתי ביומן שלי, בעודי ישובה במסעדה החמימה של ה- Gokyo Resort:

..."יצאתי לדרך בערך ב- 7:30 והאמת היא שלא שמתי לב לשעה כשהגעתי. נראה לי שזה היה בערך ב- 10:30 -; לפני כשעה. בסה"כ אני מרגישה ממש טוב. טיפה מסוחררת וקצת שיעול יבש. ממש לא נורא.

הדרך הייתה נ-פ-ל-א-ה. לעיתים פשוט מהממת!

הקטע אולי הכי מרהיב דווקא היה ליד האגם הראשון -; הקטנטן. חציתי גשרון מעל נהר קטן שוצף בין סלעים ונשימתי נעתקה! נכנסתי לתוך עולם של סלעים והרים ודממה... שקט, שקט. והמון cranes. המון. שמאוד מוסיפים לאווירה. בהתחלה הייתי שם לבד. מצד אחד (משמאלי) האגמון הכחול והנחל ומעבר להם צוקים בחום כהה. צפונה הלבן-לבן של Cho Oyu ומימינו עוד הרים, וגם לאחור -; רחוקים... ואני בתוך "שדה" אבנים ו- cranes... מרגש. מרגש. מרגש!

התקדמתי ממש לאט. מצלמת ופשוט נפעמת מכדי לעזוב. אח"כ הגיע רועה יאקים עם 3 בהמות גדולות יפות וחלק איתי את "הרגע" ואח"כ עוד קבוצה די גדולה (של מטיילים) ממולי. רק אז הצלחתי להמשיך הלאה.

כך הדרך נמשכה לה נפלאה עד גוקיו. עוד אגם ועוד אגם (של הכפר גוקיו זה השלישי) יפיפיים מוקפי צוקים."...

Damn!

 את Gokyo (בגובה 4790מ') "סימנתי" לפני היציאה למסע כ"יעד" (באותיות קידוש לבנה). וכשהגעתי -; עוד תחת הרושם האדיר שהותירה בי הדרך (ואני מקווה שהצלחתי להעביר קצת ממנו באמצעות הפסקה הנ"ל) -; הרגשתי מאוד-מאוד מאושרת ואפילו קצת המומה. מעצם ההגעה.

חוץ מזה הוא כפר יחסית גדול ויחסית מאובזר. כלומר: להגיד שהוא כפר זו קצת הגזמה. גוקיו הוא אסופה, יחסית גדולה, של בתי הארחה. חיי כפר (עם משפחות ושדות וכו') אין שם ממש -; זה מקום שמיועד כולו לתיירים. אין בזה טוב או רע -; הוא פשוט כזה.

כמובן שהוא נמצא שם, על שפת Dudh Pkhari, בגלל האגמים. הם ו- Gokyo Ri.

אחרי שלושה לילות רצופים בהם הייתי האורחת היחידה במקום הלינה שלי (וגם בקושי פגשתי אנשים על השביל במהלך היום) -; גוקיו מרגיש לי כמו עיר כמעט...

הכפר הזה הוא ממש על "צומת". מגיעים לכאן (ויוצאים מכאן) משלושה כיוונים: ממזרח -; דרך Chola Pass מעמק Khumbu, מדרום -; כמוני, דרך העמק וממערב דרך ה- Renjo La מהעמק של Thame. ומכיוון שרבים נשארים כאן ליותר מלילה אחד (תעשו לעצמכם טובה -; ותהיו בין אלו!) -; תנועת המטיילים כאן היא עירה.

ב- guest house שלי אני פוגשת כמה וכמה ישראלים -; ממש, ממש נחמדים (שכולם, שלוש חבורות נפרדות, הגיעו לכאן מכיוון Chola Pass) -; ואפילו לבנוני אחד, שצועד בקבוצה קטנה ומעניינת, עם עוד גבר אמריקאי ובחור אוסטרלי (וגם מדריך וסבל נפאליים) -; אותם אני אפגוש שוב ושוב בשבוע הקרוב (התחברתי לשלושתם -; לגאסן הלבנוני במיוחד -; מאוד).

 אחה"צ של יום ההגעה, אני יוצאת לי לטיול התאקלמות בגבעה שמעל לכפר. מדהים כמה שהשפעת הגובה היא ניכרת כאן. אע"פ שאני מרגישה טוב, אני מטפסת על הגבעה -; עליה תלולה קצרצרה בסה"כ -; בקושי רב. או אולי נכון יותר -; באיטיות מגוחכת. אני פשוט נאלצת לעצור כל כמה צעדים -; כדי להסדיר את הנשימה. כל כמה צעדים!

אבל בשביל זה בדיוק נועד טיולון שכזה -; עולים גבוה כדי להאיץ את מאמצי ההתאקלמות הטבעיים של הגוף -; ואז יורדים לכפר כדי לישון. אז אני פשוט הולכת לאט מאוד (מאוד!) ולא מתרגשת מזה יותר מדי.

הנוף מהגבעה הזו יפיפה ומעניין מאוד כי היא משקיפה ממש מקרוב אל תוך הקרחון -; Ngozumba. זה מראה שלא נמאס -; "ערימת עפר" בלתי נגמרת, בצבע אפור בהיר מאוד, המנוקדת באגמונים בגדלים שונים. חלקם אפורים/חלביים וחלקם קטנטנים וכחולים מאוד, לחלקם שפה נמוכה ואחידה ולאחרים -; דפנות תלולות. רק כשמתבוננים אל תוך האגמים ניתן להבחין בבירור בקרח -; בין אם אלו דפנות האגם או גושי הקרח שצפים בו.

את המראה המרתק הזה משלימים קולות חריקה ונפץ שנשמעים מדי פעם ומבהירים לכל צופה שהדבר הזה "חי".
CREEPY!

 ה"גבעה" הזו (בעצם זהו ה- terminal moraine של הקרחון) היא ארוכה למדי (מדרום לצפון) וניתן לבלות עליה כמה שעות בשקט. מומלץ מאוד למי שלא יוצא כבר ביום ההגעה אל עבר האגמים בצפון העמק או מטפס לו לפסגת גוקיו.

 למחרת בבוקר, יום כיפור, אני יוצאת לדרך ב- 7:30. חוצה את העמק הצר מצידו הצפוני של האגם ומתחילה לטפס בשביל התלול שעולה במעלה ה"גבעה" החומה שממול לכפר -; השביל ל- Gokyo Ri!

כל העלייה מ-ד-ה-י-מ-ה, עם נופים בלתי נתפשים ותחושה של הישג ממשמם ובא.

זה גם לא קל! בכלל לא קל.

עליתי לי לאט, ממש לאט, מתנשמת ומתנשפת בכבדות. הייתי סבלנית מאוד וקשובה מאוד לגוף שלי -; שבגבהים האלו יש לו צרכים שאני ממש לא מכירה. עצרתי בכל פעם -; בכל אינספור הפעמים! -; שהוא היה צריך, חיכיתי שהנשימה תחזור למשהו שאפשר "לנצח איתו" (למזלי אצלי זה לקח מעט מאוד זמן בכל פעם).

התיאור נשמע כמו משהו מסרט אימה, ובטח לא כמו חוויה מהנה במיוחד. אבל צריך להבין: בכל פעם שאני עוצרת -; אני מסתובבת ומפנה את העיניים... למטה ולמעלה ולכל הכיוונים האחרים... וואו! וואו, וואו, וואו, וואו, ו ו א ו !!!

פרט לעצירות "נשימה ונוף" לא עשיתי בדרך למעלה אף הפסקה ארוכה יותר. וכך, כעבור כשעתיים וחצי -; אני שם :
 בפסגה של GOKYO ! בגובה 5360מ' -; הכי הכי גבוה שהייתי בחיים.

בדרך למעלה, פגשתי כמה אנשים -; שעלו לפסגה מוקדם מאוד כדי לצפות הזריחה שם למעלה -; ובאו מולי, בדרכם למטה. אבל כשאני עושה את צעדי האחרונים אל השיא שלי -; הפסגה הסלעית היא כולה-כולה שלי.

אין לי מילים בכלל שיכולות לתאר את ההרגשה, אין משהו שיסביר את המראות שניבטים אלי משם או מה שזה עושה לי - מבפנים...

 Gokyo Ri היא פסגה מאוד סלעית וארוכה. יש די הרבה מקום להסתובב בה ומכל פינה נגלה עוד אגמון, עוד סלע, זווית חדשה. גם העננים זזים בשמים, משנים לי את הנוף. Everest עצמו מכוסה חלקית רוב הזמן. כך שנשארתי שם למעלה שעה לפחות עד שנהיה לי ממש קר והתחלתי לרדת...

:-)

 הבוקר השני שלי בגוקיו הוא בוקר צלול מאוד -; הכי צלול שהיה לי עד כה בטיול -; פשוט אין אפילו ענן אחד בשמים.

אחרי לילה בלי טיפת שינה (עוד לילה בלי טיפת שינה, יש לומר), אני שוב מחוץ ל- guest house ב- 7:30 והפעם יוצאת צפונה -; במעלה העמק.

השביל מתון מאוד וקל, ואני הולכת לי לבד לגמרי -; מלבדי אין נפש חיה. הצמחייה האלפינית, הנמוכה היא בעיקר בצבעי חום עם כתמים של אדום ויש קצת אווירה של "עמק מוות". העמק נטוע סלעים, למעלה כחול-כחול ומסביבי שקט ורגוע ו...מכובד. מסלול יפה ומהנה ביותר.

האגם הרביעי מגיע די מהר (לא ממש שמתי לב לזמן) ומצליח להפתיע אותי (עדיין לא בניתי לקראתו ציפייה והנה -; הוא כבר כאן). זה אגם בצבע תכלת, בהיר ויפיפה. מצד אחד שלו -; צלע הר סלעית אבל מהכיוון שלי יש לו "חוף" רחב ומזמין.

הוזמנתי -; אני לא אבוא? 2 דקות ירידה מהשביל ואני טובלת ידיים במים הקפואים של האגם.

בהמשך העמק נעשה אפילו יותר צר, תחושת ה"מוות" מתעצמת, ואני מתחילה לפתח צפייה -; רוצה כבר להגיע אל האגם החמישי. והוא לא מאכזב -; עלייה קטנטנה והאגם, בתוך עמק קטן מוקף ענקים -; מופיע. גדול יותר מהרביעי, קטן יותר מהשלישי (לכל אחד מהאגמים בגוקיו -; יש שישה, אל השישי לא הגעתי -; בעל יופי משלו).

גם כאן אני יורדת אל שפת האגם, מורידה את התרמיל, מצלמת ומצטלמת, מתיישבת לאכול חטיף ולשתות. נעים ועדיין די צלול כשאני מגיעה לאגם החמישי. בגובה 4990מ' אני בחולצה קצרה דקיקה כזו של טרקים.

אבל פתאום מתחילה רוח שמורידה את הטמפרטורה ממש מהר. ותוך שניות היא מביאה עננים שמסתירים את השמש ומקררים אותי עוד יותר. אני עוטה מעיל גשם והא לא ממש עוזר לי. אני מוסיפה גופיה תרמית ותוך דקות שוב קר. הרוח מתחזקת והעננים מתרבים בקצב משעשע (מאיפה הם בכלל באו?) ואני מחליטה להתחיל לחזור. אני יודעת שאם מטפסים על ההרים שמסביב לאגם -; לא הרבה -; יש נוף נפלא וגם רואים את Everest, אבל אחרי בוקר כ"כ צלול, בזמן שלקחתי לי את הזמן והתפננתי על חוף האגם -; השתנה לי היום ונהיה פתאום קפוא והראות היא עד קצת מעבר לקצה האף...

אני מתחילה ללכת ועוצרת מדי פעם להוסיף עוד שיכבה חמה: כפפות ופליז ובאף לאוזניים ולצוואר.

אל האגם החמישי לקח לי להגיע כשעתיים וחצי -; ובסה"כ כל הטיול המוצלח הזה -; כולל כל ההפסקות -; לקח לי כ- 6 שעות: מומלץ!

 יש לי הרגשה שיש עוד מה לראות פה, סביב העמק של גוקיו... אבל אני כבר עוד מעט בדרך הלאה...