”טיפים לנוסעים לטרק האראונד אנאפורנה“

הטיפים האלו נוגעים לכל מיני דברים ויש פה באמת דברים שימושיים:

עצות כלליות:

לכו להתקלח מוקדם! למען האמת שווה ללכת מהר רק בשביל מקלחת חמה (ככל שהמקום קטן יותר יש יותר סיכויים למקלחת חמה או לפחות לדלי חם). תזכרו שחשוב להתקלח, לא רק בגלל שאתם מסריחים וזה לא נעים לסביבה (במיוחד באזור הג`ונגלים למטה) אלא גם בגלל שאם לא זה יעשה לכם שפשפות כי הליכלוך מצטבר ונוצרת שכבה רגישה שבגלל ההליכה המרובה משתפשפת. לא נעים...

עוד סיבה ללכת מהר - השמיכות. ברגע שאתם מגיעים לגסט האוס, באזורים הגבוהים, אפילו לפני פיסנג, בקשו שמיכות, לא הן לא נקיות, וכן, הן מסריחות, אבל בזכותן תוכלו לישון ולקום עם רגליים עם זרימת דם נורמלית.

ההרצאה על מחלת הגבהים (AMS) במננג (Manang): ההרצאות ניתנות ע``י אירגון בינלאומי שפועל בעזרת רופאים המתנדבים לשרת בכל מיני מקומות בעולם כמה חודשים בשנה. ההרצאות באנגלית, ואל תחפפו, בזכות העובדה שהלכנו להרצאה הזו, הצלנו חיים של מישהי בכך שהורדנו אותה מיד למקום נמוך יותר. עוד פלוס הוא שככה אפשר לפגוש עוד ישראלים, שאולי לא איתרתם לפני כן, וחוץ מזה, ההרצאות משעשעות והמרצה כריזמטית ונעימה.

לאט לאט. קחו את הכול באיזי. כל הטרק המדהים הזה נמשך בסך הכול בסביבות ה-16 ימים, וכשתגיעו לסביבות הפון היל, איפה שיש רכבים, אתם פשוט לא תרצו לחזור לציוויליזציה. אנשים שרצו את הטרק, בדרך כלל הצטערו על כך כל פעם שהם חשבו על זה מחדש. אתם רואים משהו שבא לכם להתעמק בו? תעשו את זה, ותקחו עוד יום, זה פשוט שווה את זה.

בריאות:

דיאמוקס. אם לא יצאתם לטרק עם כדורי דיאמוקס (נגד מחלת גבהים), לא שברור איך הצלחתם לשכוח אותם, אתם בבעיה. מוכרים אותם גם במננג אבל כמובן הם יותר יקרים, ובאמת זה אחד ממצרכי החובה לטרק בגבהים כאלו. מומלץ לקחת אותם מהיום האחרון שלכם במננג, לפי ההוראות. חוץ מזה שבאמת כדאי להישאר במננג כמה ימים, קחו את הזמן.

קילקולי קיבה. קודם כל, זה לא נורא כמו שמספרים. אני הסתובבתי חמישה שבועות עם קילקול קיבה, היו ימים טובים, והיו גם ימים מזעזעים שהקאתי מרוב כאבי בטן. אבל תסתכלו על הצד החיובי של העניין, יהיו לכם ירכיים נורא יפות: אתם תצטרכו לעמוד מעל ``בול פגיעה``, תענוג אמיתי. חוץ מזה, באמת מומלץ לקחת גם נוגדי שילשול אבל גם משלשלים, כי זה באמת מצב נוראי כשכואבת הבטן כך שאתה לא יכול לקום מהמיטה אבל לא יוצא כלום. השילשול באמת מקל על זה. עוד דבר בעניין, אל תוותרו על שום דבר מהמאכלים בגלל הכאב בטן. לא רק האוכל משפיע אלא גם החיידקים שבמים (גם במים המינרליים) ודבר אחרון, תקשיבו לגוף שלכם. מתחילים לכם גזים באמצע המסלול? רדו לצד ותוציאו הכול, בדרך כלל תצטרכו לעשות את זה כל חצי שעה-שעה בהתחלה, אחר כך כל חמש שעות בערך, אבל בסוף הכול יסתדר.

קרם הגנה מהשמש עם מקדם הגנה גבוהה - חובה. תימרחו כל הזמן, כובעים עם שוליים רחבים, חולצות על שרוול ארוך ובאמת מומלץ קרם ידיים עם מקדם הגנה גם, כי זה לא נעים כשהידיים נשרפות לך...

שפתון עם מקדם הגנה. לא חייבים לקנות זרחן ולהיראות כמו חייזרים עם שפתיים לבנות אבל פשוט צרים שפתון עם מקדם הגנה 30 בערך.

סטיות מהמסלול:

פיסנג (Pisang). כשתגיעו לפיסנג לא יהיה לכם כוח להזיז אצבע, אבל באמת ממש שווה לעלות מלואואר פיסנג (Lower Pisang) לאפר פיסנג (Uper Pisang) למקדש שם שהוא אחד היפים שתיראו בנפאל, הוא משתווה ואפילו עולה על המקדשים בקטמנדו. אנחנו היינו שם במקרה בזמן שהם היו בשלבי סיום של שיפוץ וצביעה מחדש וזה היה פשוט יפיפיה. שווה ביקור.

טיליקו לייק (Tilicho Lake). כדי להגיע לטיליקו לייק בייס קמפ (Tilicho Lake Bace Camp Hotel) אתם צריכים לעבור בכפר קנגסר (Kangsar) שהוא הכפר היחיד עד לבייס קמפ. יש שתי אפשרויות, אנחנו עשינו את הראשונה והצטערנו עליה: אפשרות ראשונה היא להיפרד ממננג כמו שצריך, לעזוב אותה בערך בשתיים עשרה-אחת (הדרך לקנגסר לוקחת שעתיים ויש חושך בשש בערב) ולהגיע לקנגסר. למצוא מלון (לא שיש מבחר: יש שלושה מלונות, הטוב שביניהם סגור תמיד, אחד התכלבותי והשני עוד רגע מתמוטט. כמובן שבחרנו בהתכלבותי אחרי שהתייאשנו מהמלון הטוב). אחרי שמגיעים למלון ומפרקים את הדברים, נשאר למלא את כל השעות שנותרו עד לזמן השינה (בערך שמונה-תשע בערב), העניין הוא שהכפר המחורבן הזה פשוט מת וקר שם נורא כך שאי אפשר לטייל. אז כשקר, כמובן שהלכנו לחדר אוכל שרופד ל``הנאתנו`` בפרוות מטונפות של חיות אומללות. המקום פשוט מזוהם, הכלים מלוכלכים, המיטות עם פישפשים, ובואו נזכור שאנחנו נמצאים במלון הטוב מבין השניים שפתוחים. אוכלים ארוחת ערב, שניתנת במנות אומללות ומתחילים לחשוב אם הסיפור בכלל שווה את זה כי הסיפורים על הבייס קמפ הוטל הרבה יותר גרועים, וזה ממקור ראשון שהתארח לשעה במלון המקסים שלנו. בבוקר משאירים את כל הציוד הלא הכרחי. מחר חוזרים ולוקחים את הכול וממשיכים לפס. אפשרות שנייה היא הטובה יותר, אבל היא דורשת יותר כוח סבל ומוטיבציה. קמים במננג ממש מוקדם (4-5 בבוקר) ויוצאים לדרך. אחרי שעתיים מגיעים לקנגסר, אוכלים שם ארוחת בוקר וממשיכים לטיליקו. המטרה היא להגיע לטיליקו באותו יום, כך שהשהות בקנגסר תיחסך מכם. עוד המלצה חמה: תביאו בעצמכם אוכל לטיליקו - יש המון מאפיות במננג ואין סיבה לשלם כל כך הרבה כסף על מרק דליל כשאפשר לקנות לחמניות וטונה במננג. המלון עצמו נמצא ממש בסוף העולם: הדרך מאוד מסוכנת, חלק די משמעותי ממנה הוא פשוט מדרון בזווית של 45 מעלות של חצץ. לפעמים יש שביל שבו אפשר לצעוד באופן נורמלי, לפעמים השביל מספיק להליכה של עקב בצד אגודל ולפעמים אין שביל, עובדה לא נעימה במיוחד בהתחשב בעובדה שמעליך יש פשוט סלעים ענקיים שצצים מתוך החצץ, וכן, הם יכולים להידרדר עליך, ומתחתיך יש מדרון לפעמים סלעי שבסופו יש נהר. נשמע מסוכן? חכו, יש גם פיתולים תלולים של חצץ כשהשביל הוא חצי מטר ולידכם יש קיר חלק ללא נקודות אחיזה (השביל המתואר הוא ה-Middle way). כשאתם מגיעים למלון, סוף סוף, רוצו להשיג שמיכות! פשוט חובה! אנחנו לבשנו חמש שכבות על הגוף העליון (כולל מעיל רוח, מעיל גשם, צמר דק, טריקו עבה, פליז), שני זוגות מכנסיים חמות, שני זוגות גרביים עבות (בסוף הוספתי גם כפפות על כפות הרגליים כי לא הרגשתי אותן יותר), צעיף וכובע צמר וכמובן בתוך שק שינה שאמור להספיק על למינוס שבע מעלות והיה כל כך קר, שאתה נרדם בקושי לחצאי שעות מהתשישות. עוד דבר חשוב מאוד, אתם עולים גבוה מאוד תוך יום - שימו לב שאתם שותים לפחות ליטר וחצי! ומומלץ לקחת דיאמקוס בבוקר, שימו לב לסימפטומים של AMS! אנחנו הצלנו חיים בכך ששמנו לב, לכו להרצאה על מחלת הגבהים במננג. בבוקר הכול מכוסה כפור לבן וזה באמת מראה יפיפה. יוצאים מוקדם מאוד לאגם ללא ארוחת בוקר, העלייה תלולה מאוד ואין ירידות קטנות או מישורים, זו עלייה נטו! אתם אמורים להגיע לאגם ולחזור עד עשר או אחת עשרה בבוקר, לאכול ארוחת בוקר ולצאת לדרך לכיוון מננג (אם תצאו בשתיים עשרה ותלכו מהר ללא עצירות תגיעו באור, אם לא, עצרו בקנגסר).

מקומות לינה:

צ`מה: Hotel Marshyangdi Mandala. כשאנחנו הגענו לצ`מה אז המקום רק נפתח, הכול היה נקי ומסודר וחדש, הנוף יפיפה, השירות מהיר ונעים והמקום פשוט השרה כזו אווירה מקסימה שהתחשק לנו להישאר. המקום לא נמצא ממש בהתחלה, אתם צריכים להמשיך לחצות גשר לא גדול על נהר לא רחב ולהמשיך. תיראו אורוות ישנות ותחלפו על פני תחנת המים הבטוחים לשתייה, תמשיכו עד שתיראו בניין עם עמודים יוונים (?) ומאחוריו סוג של צימרים וורודים בהירים. זה המקום. שימו לב, שווה לקום בבוקר מוקדם ולהסתכל על ההר המכוסה שלג מעליכם. כשהשמש עולה נדמה שזה להבה זוהרת, ענקית ומסנוורת. מהמראות הכי יפים שראינו אי פעם.

פיסנג (Pisang) מלון Oste. מלון גדול (יחסית) וידוע בכפר, מומלץ גם בלונלי פלנט. בעלי המלון הם אישה אירית הנשואה לגבר מקומי. היא מנהלת את המלון, הוא מקבל את האורחים. החדרים נקיים ומסודרים ויש חשמל. נסו לקבל חדר עם תצפית על הנהר כדי שהחדר יהיה מואר באור טבעי, זה הכי כיף. בקשו שמיכות, קר שם מאוד, וכדאי שתזמינו ארוחת ערב מראש לשעה מסויימת, כי אם לא תאלצו לחכות בזמן שכולם מסביבכם מקבלים אוכל (אנחנו חיכינו שעה ורבע!). מומלץ במיוחד לחם טיבטי ומרק פטריות עם נודלס.

מננג (Manang). בתחילת הכפר יש מאפייה שנראית מדהים, מול ביתנים מעץ עם גג כחול. למקום קוראים Nilgiri Excellence Bakery&Restaurant. בעלי המקום הם אנשים פשוט טובים ורכים ומקסימים ומדברים אנגלית טובה. קודם תאכלו ותנוחו (האוכל מדהים) ותבקשו לראות את החדרים. יש בסה``כ שלושה חדרים שנמצאים למעלה, מקלחת ושירותים ומרפסת פתוחה עם שולחנות וספסלים, ובונוס רציני, יש אפילו חבלי כביסה עם אטבים לשירותכם (תחליפו כבר בגדים...). המקום פשוט מזמין להישאר יותר זמן במננג, ואנחנו באמת נשארנו. כשחזרנו אחרי הביקור בטיליקו לייק, הם ידעו בדיוק מה אנחנו רוצים ובאמת שמחנו לקראתנו. שלחנו להם תמונות ומכתב כשחזרנו ואנחנו באמת שמחים על כל רגע שבילינו שם ואיתם.

טורונג פאדי. אנחנו לא זוכרים באיזה מלון שהינו, אבל זה המלון שנמצא בדיוק בהמשך השביל מהשער של פאדי. זה המלון הראשון שתיראו. גם כאן, קודם כל שמיכות (תלחצו עליהם כי הם קצת מתעכבים) ורוצו להשיג מקום טוב בחדר אוכל כי שם תהיו במשך כל היום שנשאר עד שתלכו לישון. בכל מקרה ההמלצה, או בעצם האזהרה, כאן היא לא בנוגע למלון, היא בנוגע לאוכל. האוכל מצויין וטרי אבל בשום פנים ואופן אל תיגעו ברטבים (קטשופ וחרדל)! אתם לא יודעים ממתי הם נמצאים בבקבוקים האלו וסביר להניח שכמה שנים טובות. אנחנו היינו מספיק טיפשים ואכלנו מהם, אח שלי לא הפסיק להקיא ולשלשל ביום שבו היינו אמורים לעלות, ואני התמוטטתי ולא יכולתי לזוז באמצע העליה לפס. בקיצור, תתרחקו! ממש לא מומלץ!

מוקטינאת`. אנחנו היינו במלון בוב מרלי (Bob Marly and The Rasta Club) ובאמת, היה פשוט לא נעים. המלון ענקי, אין יחס אישי, מחכים כל הזמן, לא משנה מה ביקשתם, השירותים והמקלחות לא נקיים, ובכלל התחושה מאוד לא שקטה. רוב האנשים כן הולכים לשם, גם כי מפוזרות מודעות על המלון לכל אורך הטרק, אבל גם כי השמועות עליו עוברות והוא די ידוע וגם כי לכל הפורטרים יש סיכום איתו שהם יביאו לו לקוחות. אבל, תיכנסו פנימה, זה משהו של פעם בחיים, המקום הזה. בעל המקום הוא קוקסינל (לא בתור קללה, הוא פשוט מתלבש ומתנהג כמו אישה) ויש לו טעם מאוד מיוחד ולא ברור, בדיוק כמוהו. המלון ציבעוני ומושקע ובקומות התחתחנות של המגורים יש ציורי קיר ענקיים של חיות הזויות, כך שזה נראה כמו שילוב סוריאליסטי בין בית כלא וגן ילדים. שווה להכינס בשביל החוויה. אם יש לכם כוח, אז תבקרו במקדשים שנמצאים קצת מעל העיר, ותמשיכו מחוץ למוקטינאת`, או לגסט האוסים שפזורים על הדרך או בכלל לקגבני (כפר קטן בהמשך, יש הרבה מטיילים שמכירים את המקום).

מרפה (Marfa). אל תעצרו בג`ומסום, תעצרו במרפה, בירת התפוחים הנפאלית. העיר הזו פשוט הרבה יותר תוססת ומעניינת וחיה מג`ומסום, כך שחבל לקבוע יום מנוחה בג`ומסום הישנונית כשאפשר באמת להנות ולהכיר חיי עיר נפאלית קטנה ונעימה במרפה. נצלו את ההזדמנות!

טאטופאני. אל תתמוטטו מתשישות בתחילת הכפר כמונו ובגלל זה נתקענו בטיפ טופ (Tip Top Restaurant), תמשיכו הלאה, לקראת סוף הכפר יש מקומות הרבה יותר נעימים. האוכל שם מצויין אבל החדרים מתאימים לאנשים שנהנים מהתכלבות טוטאלית. יש פשפשים, הלינוליאום על הרצפה מתקלף ואין אפילו זכוכיות בחלונות וישנים בדיוק על הרחוב כך שבקושי נרדמים ומתעוררים ממש מוקדם בגלל שיירות חמורים בלתי נגמרות.

פוקרה. זהו, סיימתם את הטרק. אתם רעבים ועייפים? אל תלכו למסעדת מרוואדי מאוחר. זה מקום שבו כל המקומיים אוכלים אבל חיכינו של שעה וחצי (!) לאוכל. האוכל ש ם לפחות היה מעולה, אבל זה לא מספיק... יש שם המלצות חמות מישראלים אחרים והאוכל באמת מדהים, אבל בואו מוקדם יחסית.