”לגבי בחירת מדריך לטרק בהרים“

אני חייב להסתייג לגבי ההמלצות שמופיעות כאן לגבי מדריכים מסויימים. כל אחד מטייל עם מדריך ומרוצה ממנו ובטוח שהוא הפרופסור ששונה מ-95% של שאר המדריכים. המצב יכול להגיע להיות מגוחך עד פאתטי:

לפני כמה שנים (אני מקווה שעידכנו) המליצו בלונלי פלאנט על מדריך בשם `סטיב` (נדמה לי שלאזור אגם טורקנה). מה שקרה, הוא שכל תייר שהיה מגיע לאותו כפר (לאיונגולני, כמדומני), תוך 10 דקות היה מגיע אליו `סטיב, זה שממולץ בלונלי פלאנט`. הבעיות היו מתחילות כשחמש דקות אח`כ היה מגיע עוד `סטיב`, אחריו עוד `סטיב`, אחריו `אח של סטיב, כי סטיב כרגע באמצע טיול עם קבוצה אחרת`, אח`כ עשר `בני דודים של סטיב`, ופתאום אתה מגלה שבכפר של 100 איש יש לסטיב 100 אחים (מתוכם ל-90 קוראים... סטיב), 500 בני דודים וכו`. מעבר להגזמה האחרונה עם המספרים, הסיפור נכון.

אז תדברו עם המדריך, תתרשמו מהגישה שלו, ממה הוא מתכוון לעשות, וכו`. אני מניח שטיילתם פעם איפשהו עם מדריך ותדעו לזהות איזה אהבל או אפס שלא מבין כלום, או איזה חלקלק תחמן. אל תסמכו רק על המלצה שמית שמישהו נתן לכם. אלוהים נתן לכם אוזניים, עיניים ופה בדיוק בשביל זה. ודרך, אגב, אפשר לטייל בהר קניה גם בלי מדריך, גם לעשות מסלול שונה ממה שכל המדריכים לוקחים, גם יותר ארוך וגם לבד. כדאי לשקול, למי שאוהב לטייל עצמאית.

הנה דוגמא למדריך לא הכי טוב (אבל בכורח הנסיבות לא היתה לנו ברירה): יצאנו רגלית מ-Baragoi לכוון Layongolani. בדרך הגענו ל-Tum וחשבנו שעלייה על הר Nyiru יכולה לתת תצפית מעולה על אגם טורקנה. במקרה פגשנו מיסיונרים נחמדים ששהו ב-Tum ודרכם לקחנו מדריך שטען שהכיר טוב את ההר. התוכנית הייתה לעלות לפסגה, לרדת לצידו השני של ההר (ומשם להמשיך כבר לבד לכוון Arsim, Poi, South Korr וצפונה למרסביט ומשם באיגוף צפוני להר קולל ואגם טורקנה. מסלול מומלץ מאוד למי שאין בעיה ללכת חודש ברגל). העליה להר היתה מהירה יחסית, תוך כמה שעות. על ההר מצאנו כמה לוחמי סמבורו שעסקו בחיפוש דבש בעזרת ציפור. זה מחזה מדהים. הציפור מאתרת את קיני הדבש בתוך הסבך, קוראת להם ומצפצפת ומנענעת בהיסטריה את הכנפיים כדי למשוך את תשומת לבם. הם מציתים את העץ עליו קן הדבורים...גרררר...שבורחות מהעשן וזוכים בדבש בר ונותנים גם לציפור. ממש סימביוזה.

חציית ההר לצידו המזרחי הייתה ממש סיוט. המדריך לא הכיר שום דרך, הסבך היה ממש בלתי עביר. לאחר יומיים שבקושי התקדמנו, החולצות שלנו היו קרועות לחלוטין והיינו שרוטים ומרוטים לחלוטין, גם נגמרו לנו המים ולא מצאנו שום מקום למלא. כמובן שידענו שתוך יום או יומיים לכל היותר כבר נהיה על דרך העפר לליונגולני, אבל בכל זאת, באמצע החום של המדבר הזה, בלי מים גם לבשל וגם לשתות זה היה מאוד לא סימפטי. למזלנו לאחר יום נוסף מצאנו נחלון קטן עם מפל נחמד ולמרגלותיו בריכה ששמחנו עליה מאוד. תכלס, המדריך לא ידע שום דבר, באותה מידה שהוא `מצא את הדרך` גם אנחנו יכולנו למצוא. הדבר היחיד הטוב היה שהוא שלט בשפת הסמבורו והצליח לבקש בשבילנו דבש מתוק...