אווירה סוערת
אחרי כמה ימים של פינוקים אינסופיים (בת דודה יפהפיה, כבר הזכרנו?), ונסיעה חטופה משהו לפארקים היפים Bryce canyon ו-Zion Park, המשכנו במסלול ה"מתוכנן" שלנו, מוגאס, דרך אגם Mead, סכר הובר, ולכיוון הגראנד קניון (אריזונה). בפעם שעברה שהיינו בגראנד קניון (Grand Canyon) זה היה לפני כמה שנים טובות, בלי כל הג`מעה, באוגוסט, חום אימים. היינו אז עם תרמילים על הגב ואחרי בערך שעה של ירידה תלולה, תפס אותנו מטח גשם מלווה בברקים ורעמים. בתוך הקניון, עם כל ההד, וברקע סיפורי האימה על האנשים שקיפחו את חייהם תוך כדי הליכה בקניון, מצאנו את עצמנו "משתפנים" די מהר, מוותרים על העניין, ונשארים עם תחושה של החמצה. הפעם כשהגענו לגראנד קניון, ידענו מראש שמזג האוויר יהיה שונה לחלוטין, אבל לא תארנו לעצמנו עד כמה...
הזמנו טלפונית מקומות מראש לקמפגראונד בגדה הדרומית של הקניון (Trailer Campground- South Rim). כשהגענו לאיזור היו מעט שרידים של שלג בצדי הדרך, שום דבר דרמטי. חנינו את הקרוואן בקמפגראונד וניגשנו לתחנת הריינג`רים המקומית לקבל קצת מפות ואינפורמציה. הריינג`רית חייכה אלי ושאלה אם אנחנו מוכנים לסערה. איזו סערה? שאלתי. סערת השלגים שצריכה להגיע היום בערב. תזמון מדהים. אנחנו והסערה. נסיוננו בעניין סערות שלג די מוגבל, שלא לומר חסר לחלוטין, לכן לא ממש ידענו מה אנחנו אמורים לעשות. בדיעבד הסתבר שמה שהיינו אמורים לעשות זה לנסוע מהר דרומה (לכיוון Phoenix). אבל את זה נוכל לעשות רק בפעם הבאה שנקלע לסערת שלגים בגרנד קניון.
בפעם הזו, נקטנו בגישת בת היענה, הדלקנו את החימום בקרוואן, שלפנו שוקולדים, הכנו תה, הבנות שיחקו מונפול ולמעשה כל אחד שקע בעניניו, אבל מדי פעם כשהצצנו דרך החלון, די נבהלנו לגלות שפתיתי השלג ממשיכים להשתולל בחוץ ולהערם. בלילה זה כבר היה ממש מפחיד. הקרוואן טולטל לפרקים מצד לצד, והרוחות בחוץ שרקו כמו בסרטי אימים. עם שחר, המראה היה מדהים - הכל בחוץ היה מכוסה מעטה "קצפת" לבנה מבהיקה. המכוניות הסמוכות לנו נקברו, והעצים לבשו גלימות חגיגיות. כיוון שהקרוואן הוא גבוה, את הדלת שלו עדיין אפשר היה לפתוח, אבל ברי הדעת שביננו (זאת אומרת, אלה שעברו את גיל 11), הבינו שעדיף להם לא לבדוק מה באמת קורה בחוץ. גאיה ותמר התעקשו ללבוש את חליפות השלג (שלרגע לא דמיינו שנשתמש בהן דווקא פה), ויצאו, כמו שבישראל רואים בדרך כלל רק בסרטים, לעשות מלחמת כדורי שלג ולבנות איש שלג. (בדיחת קרש: למה איש שלג ולא אשת שלג? כי רק גברים מסוגלים לחייך בקור כזה...).
ההילולה נגמרה כשהשלג שוב התחיל לרדת, הפעם בלי חיוכים, ועם רוח משתוללת ומקפיאה. זה היה רק 9 בבוקר, וקלטנו שאנחנו בעצם תקועים. הכביש היה מכוסה כולו בשלג וחישוב מהיר של כמות הפרופאן שנשארה לנו לחימום, הביאה למסקנה העגומה, שיש לנו בערך רק עוד 24 שעות רצופות של חימום. החלטנו לגשת לתחנת הריינג`רים הקרובה להתייעץ איתם. מבצע צבאי לא פשוט כשעובי השלג בחוץ 30 ס"מ, הרוח צולפת, והנפש הפועלת (זאת אומרת - אני) היא שפנה ששונאת קור... הריינג`רים אמרו שהתחזית מדברת על שלושה ימי שלג, ושלמעשה חצי יום כבר עבר, ובמילא הכבישים חסומים, כך שלצאת מהפארק אי אפשר, ושנתאזר בסבלנות, ושנשמור את החימום רק לשעות הלילה, ושיהיה בסדר. יהיה בסדר. הרגעתי את עצמי. אמרו שיהיה בסדר.
סוף טוב
חזרתי קפואה לקראוון, מרגישה כמו מינימום דורון אראל (כובש האוורסט), ובישרתי לארז שאמרו שיהיה בסדר. הוא בישר לי בתמורה שהמים בשרותים קפאו. במילים פחות מהוקצעות - אי אפשר לעשות פיפי וכו` בקרוואן. כששעה אחר כך נוכחנו שגם המים בברז במטבחון קפאו, קלטנו שאם נמשיך לשבת ולחכות ש"יהיה בסדר" - סביר להניח שנהיה במצב מתקדם של קיפאון כשהבסדר יגיע. החלטנו לחכות שיהיה בסדר, במקום חם יותר. ליתר ביטחון. חיכינו לאוטובוס שעובר בקמפגראונד כל שעה עגולה (מצוייד בשרשראות מיוחדות לנסיעה בשלג), עלינו עליו, ונכנסנו לבית המלון הראשון בכניסה לפארק. מה אומר? מהפרספקטיבה של הבריכה המחוממת (indoor כמובן) והג`אקוזי, הכל כבר נראה אחרת. כמה נפלא לראות סערת שלג כשאתה יושב ליד אח עצים בוערים, וקפה לטה של starbucks ביד...
אחרי שלושה ימים, כמו שהחזאים חזו, אכן יצאה השמש מבין השמיכות האפורות, ואנחנו נפרדנו מקצף האמבט והסאונה (ומכמה מאות דולרים...) וחזרנו לקרוואן הקפוא והמיותם. חיכינו עוד יום שלם של שמש כדי שהדרכים יפתחו, והמים בשרותים יחזרו לזרום, וכולנו התחלנו להתרגש לקראת בוקר המחרת, שבו סוף סוף, נוכל לרדת לתוך הקניון הגדול בעולם. ה"דבקות במשימה" השתלמה מאד. חמושים במקלות הליכה ונעצי הליכה (crampons) התחלנו לרדת את Bright Angel Trail. המסלול יוצא סמוך ללודג` בעל אותו שם, ויורד בתלילות 6 מייל לתוך הקניון. השביל אמנם לא מגיע עד נהר הקולוראדו שזורם בקרקעית הקניון (את זה אי אפשר לעשות הלוך חזור ביום אחד של הליכה), אבל הוא מספק נופים מדהימים של הקניון מבפנים. השביל היה עדיין מושלג, כך שההליכה דרשה תשומת לב רבה. ארז קשר את ניר just in case... ואני קינאתי בגאיה ותמר על הקלילות שבה הלכו\ריחפו למרות השלג והקרח. העובדה שכמעט לא היו מטיילים נוספים, איפשרה לבנות לעשות "ניסויי הד" ו"ריקודים אינדיאנים" בלי להרגיש לא נוח. (סרטון וידאו שמכיל קטעים מביכים שמתאימים מאד למצגות בת מצווה - ימסר למרבה במחיר...)
העובדה שיכולנו להרשות לעצמנו לקחת הימור מסויים ולהמתין 4-5 ימים שמזג האוויר ישתנה, הדגישה לנו (שוב) כמה שונה טיול מהסוג הזה מרוב הטיולים שערכו בשנים האחרונות. כשיש 20-30 יום, עם תוכניות מפה עד להודעה חדשה - הגמישות היא לא במונחים של 4-5 ימים. אם נתקלים במשהו לא צפוי (אתר סגור ביום X, מזג אוויר גרוע, וכו`), בדרך כלל נאלצים לדלג ולוותר. לכן, למרות שאנחנו עדיין לא בשלב הסיכומים והסקת המסקנות, כבר עכשיו ברור לנו שאנחנו מצטרפים לדעת קודמנו, שהערך המוסף של טיול ארוך (ונשים כרגע בצד את שאר הערכים המוספים), הוא גם בגמישות הרבה, שמאפשרת לא לוותר על חלומות קטנים. אחרי הכל, בשביל זה אנחנו כאן. לא?!
